המתמודד: ח"כ אריה אלדד (עוצמה לישראל)

מקום: כפר אדומים

הבית: 7 חדרים על שלוש קומות

מטראז': 220 מ"ר

ותק בבית: 27 שנים

איתו בבית: אשתו אליאורה

 

בעריסת עץ בסלון ביתו של ח"כ אריה אלדד שוכבת תינוקת בת חמישה ימים, נכדתו האחרונה, מספר 16. חמשת ילדיו בגרו והקימו משפחות, אך הם גרים קרוב (שלושה מהם בכפר אדומים, הבת הקטנה בירושלים והבכורה בתקוע). את העריסה עשה אלדד במו ידיו, בנגרייה הקטנה שמתחת לביתו. "זה הריפוי בעיסוק שלי", הוא אומר, והבית מלא בחיות עץ ורהיטים שיצר. בתחתית העריסה חרוטים שמותיהם של 14 נכדים. ''פעם היה נהוג לכתוב בשער הפנימי של סידור את שם הילד והוריו", מסביר אלדד. "כולם באים לכאן אחרי הלידה, והילדים ישנים בעריסה". השניים האחרונים נולדו החודש, והוא עוד לא הספיק להוסיף אותם לרשימה.

 

שמות הנכדים חרותים על תחתית העריסה (צילום: אביעד בר נס)
שמות הנכדים חרותים על תחתית העריסה (צילום: אביעד בר נס)

 

הבית נעים וביתי, מלא במזכרות, פריטים אישיים ותמונות. תחושת המשפחתיות חזקה מאוד: לא רק דור ההמשך מורגש מסביב, אלא גם מורשת הוריהם של בעלי הבית. אביו, ישראל אלדד, היה המנהיג האידאולוגי של הלח"י. "כשנכנסתי בפעם הראשונה לחדר העבודה שלי הבנתי שסידרתי לי את חדר העבודה של אבא שלי ברחביה. אותו גודל, אותו יחס בין השולחן לארונות הספרים, לחלון, לדלת. אותם ספרים".

 

כאן מקדשים את העבר. במטבח בולטת, לצד החנוכייה ה"תקנית", חנוכייה גדולה  עם אותיות המילה "סלם" (בכתיב חסר) - "זו חנוכייה של אבא שלי, שעשו לו ב-1954 יוצאי לח"י מ'מחתרת צריפין', כשישבו בכלא על אחרי שפוצצו את הקונסוליה הרוסית ברמת גן, במחאה על רדיפת היהודים בידי סטאלין". סלם הוא שמו של העיתון שהוציא לאור אלדד האב, והלוגו שוחזר בחנוכייה, שנראית עדיין כחדשה, במדויק.

 

חנוכייה מ-1954 (צילום: אביעד בר נס)
חנוכייה מ-1954 (צילום: אביעד בר נס)

 

כשמבקשים ממנו לבחור מה יקר לליבו בבית ביותר הוא מצביע על קיר מעל שולחן האוכל, שעליו פורטרטים ממוסגרים של אבות המשפחה, משני הצדדים - חלוצים, לוחמים, אידאולוגיים מאוד. "כותל המזרח שלנו", הוא אומר.

 

הוא לא מרד באידאולוגיה המשפחתית, להיפך, אבל רק בשנים האחרונות עבר לפוליטיקה. כעתודאי צעיר למד רפואה וגדל להיות כירורג פלסטי, מומחה לכוויות. שנים היה איש קבע, קצין רפואה ראשי, והשתחרר בדרגת תא"ל. את ההחלטה לעבור מבית החולים לכנסת, הוא מספר, קיבל אחרי הפיגועים הגדולים של האינתיפאדה השנייה. "טיפלתי במאות נפגעי כוויות. הרגשתי שאני יודע מה צריך לעשות כדי למנוע את גל הנפגעים הבא, אבל הדרך לא עוברת בחדר המיון אלא במקום של קבלת החלטות". בניגוד לדעה הרווחת, שהוא חילוני, אלדד מגדיר את עצמו כמסורתי. הוא אמנם לא חובש כיפה, אבל לא נוסע בשבת, למשל, וילדיו למדו בבית הספר הממלכתי דתי ביישוב.

 

  (צילום: אביעד בר נס)

 

בבית שלוש קומות: בקומת הכניסה סלון, חדר עבודה בצמוד אליו, פינת אוכל מרווחת, בת 30 (מעשה ידיו של נששיבי מעיר העתיקה, נגר שממנו למד אלדד רבות, לדבריו), ומטבח - קטן במפתיע לגודל המשפחה. "אני לא מתערב", הוא אומר. "אומרים לי תעשה סלט, אז אני עושה סלט. בכל זאת, כירורג". חדר העבודה שלו מלא בפריטים נוסטלגיים: רוב הספרים של אביו. אוסף אלבומים שלצידם מכשיר פטיפון. נבל דויד שהכין לבתו הבכורה קרני. מכשירים רפואיים עתיקים, קופסאות שימורי לוף, ועבודת העץ הראשונה שלו משיעורי המלאכה בגיל 11 - משחק שחמט שכליו מגולפים ממוט עץ בוק עגול, "אבא שלי שיחק בו כל חייו".

   

הקומה התחתונה של הבית היא קומת חדרי הילדים. בקומה השלישית - תוספת מאוחרת לבית, חדר שינה גדול ומואר, של אלדד ואשתו, אליאורה. בכניסה אליו ניצב נול אריגה גדול. אליאורה אורגת ורוקמת, פרוכות ומעילים לספרי תורה. הבת אביגיל, אדריכלית בוגרת בצלאל, אחראית לתוספת ולפתיחת המרפסת אל הנוף המרהיב.

 

עד כמה חשוב לך עיצוב הבית?

"חשוב, אם כי לא אני עוסק בזה. אני תורם את תרומתי בעיקר בריהוט, את רוב עבודות העץ בבית אני עשיתי. בשנים האחרונות התחלתי לעשות תחריטים ופיסול בעץ".

 

מה הבית הכי יפה שראית בחייך?

"בית אהרונסון בזכרון יעקב. מגיל שלוש, בכל קיץ רבקה אהרונסון היתה מזמינה את אבי, עם כל המשפחה, לעשות בשבילה עבודות עריכה ותרגום. אני חשבתי שהוא מדהים. ארכיטקטורה אירופית - כל חדר מוביל לזה שאחריו, אין מסדרון. ריהוט דמשקאי שהביאו מאה שנים קודם לכן, אז נסעו לדמשק כמו שהיום נוסעים לתל אביב. גילו לי את הסודות, כמו לוח סתרים שמאחוריו אפשר להחביא מכתבים. זה היה הבית האולטימטיבי מבחינת העיצוב וההיסטוריה. בית תמיד יהיה בשבילי משהו שהוא מעבר לארכיטקטורה. אם זה לא משהו שמדבר אלי רגשית, אני לא יכול להתפעל ממנו. ראיתי הרבה בתים יפים, שאני יכול לומר, הבית הזה עלה המון כסף. אבל לזה אני אדיש. אני כן יודע להעריך אנשים שבנו את בתיהם במו ידיהם".

 

מה חשוב לך בבית?

"שיהיה נוח ונעים וחם למי שמשתמש בו. שיהיה שימושי, אבל שימושי משמעותי. לכן ילדים יכולים להסתובב פה בחופשיות, ולכן ההורים על הקיר".

 

מה היית משנה בבית?

"כלום. שעץ המנגו יגדל ויגיע לחלון".

 

מה הבית הבא שלך?

"זה. יש בכפר אדומים אפילו בית קברות נפלא".

 

  (צילום: אביעד בר נס)

 

מה אתה עונה לטענות על מצוקת הדיור והניתוק של נבחרי הציבור מקשיי החיים פה?

"התשובה היא לצערנו פוליטית - בכסף שעלה לי לבנות את הבית הזה אי אפשר לקנות דירת שני חדרים בתל אביב. מי שרוצה לשפר את איכות חייו והמרחב שלו יכול לקנות בית ביהודה ושומרון, כי עלות הקרקע נמוכה".

 

אבל הכסף שעולה למדינה כדי להחזיק בגדה, לא יכול היה לעזור למי שחיים בתוך הקו הירוק?

"שיחשבו מה יקרה למחירי הדירות במרכז הארץ אם יפנו את יהודה ושומרון ו-370 אלף יהודים יתחילו לחפש דירה".

 

אתה קורא לסיפוח השטחים. אתה רואה יהודים וערבים חיים יחד, זה לצד זה?

"בעיר - בוודאי. אולי לא ביישובים קהילתיים עם ועדת קבלה. אבל ביישובים גדולים כן. למי שתהיה תעודת זהות כחולה יהיה חופש תנועה וחופש קניין מלא. ערבי מאום אל פאחם לא יכול לקנות דירה באקירוב?"

 

הוא יכול לדעתך?

"הכל לפי חוקי ביקוש והיצע. כשאנשים יצטרכו להשכיר או למכור, הם יעשו זאת, גם לערבים. זו אופייה של מדינה קפיטליסטית דמוקרטית".

 

אתה מדבר על תעודת זהות כחולה לכל תושבי השטחים?

"חובות וזכויות שוות, למעט אחת - הם לא יצביעו לכנסת, כדי לשמור על אופיה היהודי של הארץ. זה לא אידאלי, אבל אופטימלי".

 

מה תעשה אם לא תעברו את אחוז החסימה?

"אני רופא. ואנשים ימשיכו להישרף. אני לא מוטרד". 

 

לכתבות הקודמות בסדרה:

>> 5 חדרים בהוד השרון, הרבה לבן, איקאה, ומדליות זהב בשחייה: דירתו של ח"כ יוחנן פלסנר

>> 2.5 חדרים במרכז תל אביב, נוסטלגיה ורהיטים מרוקאיים: דירתו של ח"כ ניצן הורוביץ