משפחה שכזו: הלייבל המשותף של טובה'לה ונעמה חסין

תשע בבוקר, רחוב שוקן. למרות אופיו התעשייתי, הרחוב עדיין מנומנם ולא מסגיר במאומה את לחץ העבודה בסטודיו של טובה'לה ונעמה חסין שעומלות על קולקציית הביכורים שלהן כצמד. הקולקציה תוצג לראשונה בשבוע האופנה גינדי בתל אביב בשבוע הבא.

לתעשיית האופנה ולסובבים אותה לא מדובר בדבר של מה בכך: הקשרים של נעמה עם אמהּ ידעו עליות ומורדות, שמנעו מהן עבודה משותפת בעבר. טובה'לה היא אייקון במונחים של עולם האופנה. היא בתעשייה המקומית מה שבטסי ג'ונסון עבור האמריקאים וויוויאן ווסטווד לבריטים. קול שונה וחצוף, ובעיקר בועט.

לא פעם נשמעו סיפורים על התנהגות אקסצנטרית מצִדה, שכללה גירוש לקוחות מהחנות, ריבים עם ראש העיר וחילופי מהלומות עם מעצבים אחרים, דבר שהקשה אולי על נעמה לקבל מקום של שווה במותג המשותף.

"התחלנו לעבוד יחד מיד עם תום הלימודים שלי ב־FIT (בית הספר הגבוה לאופנה בניו יורק, מ"ר)", נזכרת נעמה. "בגלל האופי של שתינו ובגלל המורכבות שביחסי אמא ובת, היה לי ברור שארצה להוכיח את עצמי ולנסות לזכות בהכרה.

"ההתנתקות מספינת האם, עם הביטחון והניסיון שהיא הציעה לי, לא הייתה קלה, אבל באיזשהו שלב החלטתי שזהו. ולמרות שפיזית לא ממש התרחקתי - מבחינת השם, מיקום החנות בסמוך לזו שלה והסטודיו המשותף - אמא תמיד הסתייגה מהצעד הזה".

הכרזת העצמאות

בשנת אלפיים הקימה נעמה את המותג העצמאי טובהל'ס, שהציע בגדי נשים וילדות ונודע בזכות עיצוביה הרומנטיים של נעמה עם קריצה ילדותית־הומוריסטית.

עם גידול התפעול של המותג, שכלל הפצה לכ־50 חנויות ברחבי הארץ וייצוא לחו"ל, הרגישה חסין הבת שהיא מאבדת את הזהות העיצובית שלה.

"כשאת מעצבת כמויות, את מתפשרת על רמת התפירה והגימור, שתמיד עמדו בראש סדר העדיפויות שלי. במצב של השוק היום, בשל יוקר חומרי הגלם והתפירה בארץ, עלייך להתעלות מעל לאיכות של הרשתות הזרות, שרק הולכות ומשתפרות, כדי להצדיק את המחירים שאת דורשת. זאת תחרות בלתי אפשרית.

"פתאום מצאתי את עצמי מקשיבה לקהל נורא רחב, נעלמת בנבכי הקונפקציה והלוגיסטיקה הכרוכה בה. הפסקתי לאהוב את מה שעשיתי. עצרתי, עשינו חושבים והחלטנו לאחד כוחות".

רי־סטארט

הקולקציה המשותפת של השתיים תכלול כ־40 מערכות לבוש, מקז'ואל מושקע עד לפריטים קלילים לערב, והכול בפלטה צבעונית רחבה הנעה משחור, דרך צהוב וסגול ועד לגוני שמנת ופודרה.

חסידות סגנונה של טובה'לה ימצאו בקולקציה את כל סימני ההיכר המייחדים את כתב ידה, כגון אפליקציות, רקמות פרחים מעוטרות בזרקונים, נגיעות אתניות, שמלות בייבידול בעלות צווארוני פיטר פן וגלביות.

מרשימה במיוחד היא הקבוצה השחורה המעוטרת בפרחים גיאומטריים רקומים - חלק בעלי לִבה מוחסרת - בגוני שחור־אדום־לבן ובשקפים מחזירי אור, שנשתלו בבגד בשיטת רקמת השישות (מראות) ההודית. הקולקציה מלווה בסדרה של נעלי פלימסול רכות מעור הנושאות רקמה בעלת אופי תואם.

"בואי, אני רוצה להראות לך את הבדים. אנחנו עובדות עם הבדים היקרים ביותר שיש, גם בקז'ואל וגם בערב. זה משהו חדש שאנחנו עושות", שולפת טובה'לה שמלה המאובזרת בצעיף משי שמעוטר בשוליו בקמעות כסף. "זה מטיל מכסף טהור שאפשר לחרוט עליו. זה יהיה משהו, את רואה?".

בגיל 66 טובה'לה היא התגלמות האנרגיה הנערית. היא ממלאה את החלל: רגע קולה נשמע כמחלק הוראות בחדר התפירה, ושנייה אחר כך היא בחדר הדוגמאות, מודדת, מדפדפת באייפד, מציתה סיגריה. "כל מה שאת רואה פה, זה הראש של הבת שלי. מגיע לה כל הקרדיט. מה שמגיע - מגיע". "עדיין קשה לה להתרגל", מסבירה נעמה, "אמא, זה שלנו יחד!".

צעד־צעד

מה בעצם התמהיל של המותג המאוחד ומה מקומה של כל אחת מכן בו?

נעמה: "נכון לעכשיו, הקולקציה בנויה משני קווים משיקים: הקז'ואל המתוחכם, המזוהה איתי, והערב הפאנקי של טובה'לה. אני חושבת שכתבי היד של שתינו נמצאים שם במידה שווה. הרעיון הוא שבסופו של תהליך הדברים יתערבבו ויהיו הומוגניים.

"המצב עדיין חדש לנו והאיזון העיצובי טרם גובש. מדובר בשתי יוצרות, לשתינו יש אגו, וכל אחת באה עם הרצון שלה להשאיר חותם. טובה'לה, כמובן, תישאר טובה'לה, אי אפשר ולא צריך לשנות אותה, ואני מנסה לתווך בין העושר והאמנות שלה לבין דרישות השוק.

"החלטתי שאני מורידה את הראש, אז אני משתדלת להקשיב לה, להבין אותה, ואז להסביר ולהרגיע אותה בדרך לא דרך, למתן את המלחמות. מלחמות והתנגחויות לא חסר, למרות שיש מי שחושב שמדובר בהצגה. זו עבודה מאוד יצרית ויצירתית, והאש שמתלהטת בינינו היא זו שמביאה את התוצאות, את העניין".

טובה'לה: "העיצוב אצלי מתחיל מטקסטיל. תראי את הציפורניים שלי", היא מושיטה את ידה ומראה ציפורניים קצרות, נטולות לק. "מעצב הוא אחד שנוגע בבדים, מבין בדים. קחי את ג'ורג'יו ארמאני, האנטיתזה המוחלטת שלי - הוא מלך הבדים. או את רוני בר, שהיא המעצבת הטובה ביותר שיש כאן וגם היא גאון בדים.

"בגלל דלות החומר המקומית, הטכניקות הדקורטיביות של רקמה ואפליקציה אִפשרו לי ליצור טקסטיל משלי, מחוסר ברירה, מה שהפך לכתב יד. רכשנו מכונת רקמה מקצועית, וכל הבדים שלנו נרקמים בסטודיו. לאחרונה פיתחנו גם טכניקה של רקמה על פאייטים".

נעמה: "אני עשיתי אינספור קולקציות, בשבילי זה עניין שבשגרה. טובה'לה לא עושה קולקציות עונתיות. היא עושה שמלה, ואז היא מתפזרת לפה ומפנטזת לשם וכל יום מתעוררת לחזון חדש.

"היא מגיעה בבוקר (שמונה וחצי! מ"ר), זורקת רעיונות, הופכת את היוצרות, ואז הולכת ומשאירה אותי עם כל הברדק הזה, שאותו אני צריכה לתרגם לבגד. למחרת היא חוזרת, מאשרת, פוסלת ומשם מתקדמים. זה הסדר מצוין, לא הייתי שורדת איתה כאן 24 שעות".

טובה'לה: "אני מצִדי מוכנה גם לישון איתה בלילה באותה מיטה. בעזרת השם, אני הולכת להגשים כאן חלום. אני רוצה להעביר לה את המושכות. אולי זה סוג של עצלנות, אבל אף פעם לא שאפתי למנהיגות. אני רק רוצה שהיא תחליט ואני אהנהן בהסכמה". נעמה מגלגלת עיניים.

טובה'לה: "זה מאוד פשוט: צריך להיוולד יצירתי. אצלי זה התחבר לאהבתי לבגדים. מעצב אמיתי יוצר מהקרביים, נושם וחי את זה, וכל מי שעובר ברחוב הוא אובייקט להעתקה, וכל גירוי ויזואלי הופך למקור השראה.

"ככה גיליתי את מחזירי האור: נסעתי עם חברה במונית שירות ללוס אנג'לס, וכל הדרך, במדבר האינסופי הזה, קפצו לנגד עיניי מחזירי אור - והנה, הרעיון הזה מלווה אותי כבר 12 שנה, גם בקולקציה הזאת".

נעמה: "אז זה היה באינטרפרטציה שונה לגמרי, היית שמה פסים לאורך הבגד. היום פיתחנו טכניקה שבה אנחנו שותלים את מחזירי האור בתוך הרקמה".

טובה'לה: "גם אז הייתי רוקמת הכול, פרחים היו לי, הכול היה לי".

נעמה: "מה פתאום, היו לבבות, פרחים גדולים, כוכבים - דברים הרבה יותר מופשטים, ולא רקמות מתוחכמות".

טובה'לה: "זה אותו דבר. היו לי דברים יוצאי דופן. נעמה לא הייתה בארץ. נכון, עידנתי את זה, אני כבר לא מפציצה, אני עושה את זה יותר רך ומינימליסטי".

נעמה: "התפתחת עם זה, נו".

טובה'לה: "בדיוק. בעבר זה היה מסנוור אנשים כמו פנסים של אוטו. אני לא גולשת לשם יותר".

"אני רוצה להעביר לה את המושכות". נעמה וטובה'לה חסין (צילום: אלה אוזן)

עולמות מקבילים כן נפגשים

מה הדמיון ומה השוני ביניכן?

טובה'לה: "מבחינת ראיית הדברים, יש לנו ראש שונה לגמרי, אבל יש דבר שמשותף לשתינו: אנחנו לא שמות דגש על הסקס־אפיל ואין אצלנו בגדים צמודים ומחשופים. אני מאמינה שאישה סקסית תבלוט גם אם היא תלבש שק. שתינו לא מאמינות בבגדים גרנדיוזיים ולא לוקחות את עצמנו יותר מדי ברצינות.

"מבחינת ההתנהלות, נעמה, גם כשהיא עסוקה בדבר הגדול ביותר מבחינתה, היא תישאר שפויה ותתפקד בעוד מישורים חשובים בחייה. כשאני מתכוננת לתצוגה, אני לא ישנה בלילה, אני נתונה לזה בלבד".

נעמה: "היא פרופר יצירה, ואני דואגת גם לפרקטיקה, אם זה טכנולוגיה של בניית הבגד, התאמת הבד, מדידות, תיקונים. שיטות העבודה שלנו שונות בתכלית, וזה כל היופי. היא מתחילה לעצב מהטקסטיל, ואני - מהצללית. לפעמים הרקע המקצועי שלי בא בעוכריי, עוצר אותי. אני אומרת לה: 'אי אפשר, הבדים לא מתחברים, הקו לא נכון'. אין אצלה דבר כזה, הדמיון שלה לא כבול בחוקים ובכללים.

"אם היא רוצה משהו, הוא יקרה, ולרוב הוא קורה. ואני נשארת פעורת פה בכל פעם מחדש - וכאן האיזון בינינו. אני הרבה יותר מיושבת ממנה, יותר מבינה בתדמיתנות ובתפירה, הידע שלי שונה משלה. היא יוצרת מהבטן. כשהיא עולה על משהו, יוצא לה עשן מהאוזניים וצריך לעזוב את הכול ולהקשיב לה. ואז צריך להסביר את זה לתדמיתנית ולגבש מזה בגד. את כל האמוציות והפנטזיות האלה אני צריכה להוריד לקרקע. לי חשוב שהדברים יהיו לבישים, לא תחפושות, אז אנחנו כל הזמן מזגזגות".

עבור מי אתן מעצבות?

נעמה: "תראי אותנו!", שתיהן לבושות בבגדי הקולקציה, טובה'לה בשמלת טרפז שחורה שמשלבת עור, גרבונים שחורים אטומים ונעלי פלימסול שחורות, ונעמה בשמלה רקומת פרחים בגרסת ג'ינס ובסניקרס רוקי הטרנדיות.

טובה'לה: "אני, בניגוד לרוב המעצבים, לא מזהה את עצמי עם הבגדים שאני מעצבת. אלה פנטזיות שאני יוצרת עבור נערה דמיונית, למרות שיש לי לקוחות מכל הגילאים, שהמשותף לכולן הוא טעם טוב".

נעמה: "היא עד היום מעצבת לאילנה (ברקוביץ', מ"ר)".

טובה'לה: "היא המוזה הנצחית שלי".

עתיד מתוק

אז מה אתן צופות למותג שלכן במשך הדרך?

טובה'לה: "ככל שאני מתבגרת, אני מרגישה שקורים לי דברים נפלאים. החייאתו של מוסד שבוע האופנה, שרשם כאן הצלחה כבירה בשנות ה־60, היא המתנה הגדולה ביותר לענף. פתאום יש מטרה וחשיבות לעשייה שלנו. אני חיה בשביל זה, לא ישנה לילות.

"נוכחותה של נעמה לצִדי משרה עליי כזו שלווה - עכשיו את לא רואה את זה, כי אני לפני תצוגה. אני מרגישה שאני עומדת על סף פריצה חדשה. אנחנו הולכות לכבוש את העולם!".

נעמה: "בקרוב נעבור לסטודיו החדש בשדרות רוטשילד, והיא נורא רוצה להעביר לשם גם את החנות ושנהיה שם מבוקר עד ערב. לאמא נמאס מדיזנגוף. המתחם הזה לא הוכיח את עצמו, היום רק בקטע שלנו ברחוב יש ארבעה סופרים. גם גורלו של כל מתחם אופנה אחר נגזר עוד טרם התממשה הבטחתו - ככה שקלנו לנו את מתחם החשמל, את כיכר מסריק. אנחנו שוקלות עכשיו ברצינות את האופציה של אטלייה, עם הגישה הישירה לקהל שהוא מאפשר.

"הרשתות הקטנות בבעיה היום, ואני חושבת שזו הדרך היחידה עבור מעצב לשרוד. הבחירה ברוטשילד הייתה טבעית, היות ששתינו גרות באזור. יש משהו בשדרה הזאת שעושה חשק להישאר".

טובה'לה: "זאת תהיה הפעם האחרונה שאני משנה מיקום. אני רוצה למות שם. אני רוצה לוח הנצחה על חזית הבניין, כמו שיש לחנה רובינא ולאלכסנדר פן. פה יצרה טובה'לה. מה, את לא יודעת?! אני רוצה להפוך לחלק מהנוף של לב תל אביב. האטלייה שלי, שבו אגור ואצור, יהיה חלק מההוויה פה. אני עובדת עם הבת שלי!".

טובה'לה: "'טובה'לה'. אני רוצה להוסיף לזה 'טובות הלב'. ככה אני רוצה שיהיה כתוב. יפה? מתאים לך?".

נעמה: "לא".

טובה'לה: "אז איך את רוצה שיהיה כתוב? 'טובה'לה ובתה'? אני חושבת שזה מקסים, כמו כולם, כמו חנויות בהרצל: אלכס ובנו, זוזובסקי ובניו. אני אוהבת שושלות.

אם היא תישאר אחריי, מה אבקש יותר? את יודעת איזו הזדככות נפש אני חווה בתור אמא ואיזה ביטחון יש לי כשאני הולכת - בפעם הראשונה בחיים - ומשאירה את נעמה בעמדת פיקוד?".

היא נעלמת לרגע, וחוזרת לבושה בשמלת קומות שחורה עם חתך אמפייר.

טובה'לה: "בשמלות המהממות שעשית צריך להכניס פס לייקרה בצד, זה לא נוח".

נעמה: "זה ישב מעולה מקודם, זאת פשוט לא המידה שלך".

טובה'לה: "תוסיפי פס לייקרה, תקשיבי לאמא. אני יודעת מה אני אומרת".

___________________________________________________________________________________________________________

עוד במגזין GOstyle :

• חצאיות הדירנדל הגרמניות חוזרות לאופנה
• איך הפכה יעל פוליאקוב לפאשניסטה?
• איפור קבוע: השיטות, הטיפולים והסיכונים