הדפסה
לכתבה באתר
הרומן שלי עם החיות המשופמות התחיל לפני שש שנים בערך. בכלל לא תכננתי להיות עוד Crazy Cat Lady אחת, אבל החתולים התעקשו, הסכר נפרץ ואני גיליתי שכל אחד מהם יכול להפוך למורה לחיים. בקטנה.
מרחיבה את גבולות הנדיבות עם סקינר
גרתי אז בדירה שכורה במושב ולא עקבתי אחרי מצבת החיות ששוטטו בחצר, עד שיום אחד חתול חנה מחוץ לדלת שלי ולא הפסיק ליילל. באותם ימים החזקתי בתובנות עלק-בודהיסטיות, שעל פיהן בעלות על חיית מחמד אינה מוסרית, שאם אאמץ בעל חיים אפתח היצמדות מיותרת, וגם החיה עצמה תפתח היצמדות אלי. כך, בשם ה-Non attachment, חסמתי את אוזני ואת לבי בפני היללות העיקשות.
אחרי שעות ארוכות של יבבות מתמשכות, נשברתי. אמרתי לעצמי שאם החיה מייבבת כל כך הרבה, אולי היא חולה, פצועה או רעבה. בשם החמלה פתחתי את הדלת ומצאתי על המפתן יצור בריא, שמנמן ועב פרווה. נתתי לו להיכנס, העיקר שישתוק כבר. זאת היתה חמלה בעיקר כלפי עצמי – רציתי שקט ורציתי לגרום לעצמי להרגיש כמו בנאדם טוב.
נשבעתי לעצמי שאני לא מאמצת את החתולה, אז נתתי לה שאריות מזון רק מדי פעם. בהמשך, בגלל שאני חובבת סדר, עברנו לשעת האכלה קבועה. אחר כך כבר הרשיתי לה לאכול בתוך הבית, כדי שהכלבים של השכנים לא יפריעו. ואז בא החורף. החתולה הורשתה לישון בתוך הבית ומטעמים פרקטיים קיבלה שם, שיבדל אותה משאר חתולי החצר, להלן סקינר. סקינר על שום מה? על שמו של ב. פ. סקינר, מאבות הפסיכולוגיה הביהביוריסטית. האיש נהג לבצע ניסויים בבעלי חיים, כולל חתולים, והצמדת שמו לחתולה היתה משהו שבין תיקון לבין בדיחה. כשעברתי דירה לקחתי את סקינר איתי וזאת היתה הגושפנקה הסופית לכך שהאימוץ רשמי. היום היללות של סקינר עדיין מאתגרות אותי. היא מעירה את בתי התינוקת שניה לאחר שנרדמה ביבבות "אוכל! עכשיו!". היא מספקת לי השכמות טרום-שחר מבאסות ביבבות "עכשיו! אוכל!". היא מתיישבת לי על המקלדת שניה לפני שאני שולחת מייל חשוב, מתיישבת עלי רגע לפני היציאה מהבית ומותירה אותי מכוסה בפלומה לבנה. בקיצור, היא בוחנת את אורכו של הפתיל שלי כל הזמן.
סקינר עשתה, שלא מבחירה, שירות לבאים בתור. למדתי ממנה שאפשר להרחיב את גבולות הנדיבות והסובלנות ושלפעמים תובנות רוחניקיות הן לא יותר מאשר תירוץ. תירוץ למה? לא ברור.
מפרידה אהבה מהיצמדות עם פרויד
זמן קצר אחרי שסקינר ואני עברנו למעוננו הנוכחי, קונדס כתום פרווה הגיע לשכונה ופיזר את החן הערסי (לא ארסי) שלו לכל הכיוונים. ידעתי שצמד הכדורים המתנדנד מתחת לזנבו עלול לגרום צרות, ולכן לקחתי על עצמי את המשימה לדאוג לסירוסו, עם כל הקושי שכרוך בלגרום לחיה לאבד איבר מגופה ללא התייעצות עמה. המסע לווטרינר היה קשה מנשוא וכלל בריחה מהמנשא ויללות קורעות לב. כשחזרנו הביתה שני דברים היו ברורים לחלוטין: א. החתול מצטרף להלן למשק הבית; ב. שמו בישראל יהיה זיגמונד, על שם פרויד כמובן, כי אם יש חתולה ביהיביוריסטית, צריך חתול פסיכואנליטיקן.
אמנם מבחינתי (ולדאבונה של סקינר שלא סובלת אותו עד עצם היום הזה) זיג הפך להיות החתול שלי, אבל מבחינתו הוא ה-חתול של כל השכונה וכל השכונה היא שלו. עם הזמן גיליתי שהחתיך עם השפם ישן במרפסות זרים, מפלרטט עם ילדים ומתכבד בנשנושים שמספק לו ארסנל מעריצים הולכי על שתיים שאסף לעצמו. יותר מכל זה הממה אותי הידיעה, שמאמצים-למחצה שלו אפילו נתנו לו שמות משלהם: חוץ מזיגמונד הוא גם בלה, דני, ג'ינג'י ומיצי. הבנתי שזיגמונד הוא שלי רק כשבא לו ותמיד ישמח לנטוש אותי לטובת הסטייק של השכן – מה שאכן קורה כל הזמן ומסביר את עודף המשקל של היצור האופורטוניסטי החביב הזה.
מזיגמונד למדתי להפריד אהבה מהיצמדות ומהי נתינה שאינה מצפה לתמורה.
לומדת לשחרר עם אריה
החלטתי ששני חתולים זה מספיק, אבל נתוני השכונה סיפרו סיפור אחר. אריה היה כאן הרבה לפני והרבה לפני שאוכלוסיית החתולים חסרי הבית הכפילו את עצמה פי חמישה אם לא יותר. הוא קיבל את שמו מאחד השכנים פשוט כי הוא דומה למלך החיות. החתול ארוך השיער עורר כבוד. הוא היה שקט ומנומס, אבל ידע להסתדר. הוא גייס לעצמו באלגנטיות חתולית כמה שכנים שהאכילו אותו ועקבו אחרי מצבו הכללי – הבחור נהג להיפצע לעתים קרובות. אפילו החתולים שלי נהגו בו בכבוד ולא גירשו אותו כשהיה מתגנב דרך החלון ואוכל מהקערה שלהם. יום אחד הוא נעלם. חשבתי שראיתי אותו משוטט באיזור אחר, ניסיתי לקרוא לו, לראות אם הוא בסדר. אבל לאריה יש טבע חמקמק. אף פעם לא אדע מתי הוא הגיע לכאן, האם נעלם כליל או שבגד ועבר דירה.
מאריה למדתי לשחרר.
שיעור באופטימיות עם ויניקוט
ויניקוט קרוי על שמו של דונלד וודס ויניקוט, עוד פסיכואנליטיקן, בריטי הפעם. ויני הוא חתול ביישן וזהיר, שיודע לא להתעסק עם זיגמונד. מבט אחד בו מלמד שהבחור ידע ימים קשים ואכן, לא פעם נחרדתי לראות אותו מדדה פצוע אל החלון, מבקש אוכל ובקושי מצליח ללעוס. הווטרינרית של החבר'ה זמינה, אבל ויני לא נותן לגעת בו והסיוע העיקרי שאפשר לספק לו הוא אוכל. אין לי מושג איפה הוא לן. פעמים רבות הייתי בטוחה שהגענו לימיו האחרונים, אבל ויני מוכיח לי פעם אחר פעם, שלחתול יש הרבה יותר מתשע נשמות ושהמציאות מורכבת הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח. ויני הוא שיעור מהלך באופטימיות.
ויני הוא שיעור מהלך באופטימיות.
השיעור החשוב ביותר בחיים עם גוסטב
הגענו לגוסטב, השחור הגדול מהבוקר. הוא קרוי על שמו של קרל גוסטב יונג והוא אכן מזכיר לי את ארכיטיפ הצל. בדממה מוחלטת הוא קופץ מהחלון אל הרצפה ולמרות שהוא כבד משקל, לא נשמע רחש. הוא פוסע על כפות הקטיפה שלו אל קערת האוכל ושואב את תוכנה כאילו הוא פנתר אקסטרה לארג' ולא חתול. מאז שהגיע לכאן, הוא נהיה גדול יותר, מבריק יותר, חצוף יותר ומרהיב יותר ביופיו. זה בטח קשור גם לאבוקדואים, שנודע לי שהוא חומס ממטבחה של אחת השכנות. לפעמים אני תוהה אם הוא אמיתי בכלל. לעתים אני שואלת את עצמי למה בכלל אני מאכילה אותו, ואז אני עונה לעצמי: הוא חתול.
מגוסטב למדתי את מה שמאיר אריאל אמר כבר מזמן: "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה".
צידה לדרך:
"כשחתול עושה משהו, אנו קוראים לזה אינסטינקט. כשאנו עושים את אותו הדבר, מאותה סיבה, אנו קוראים לזה אינטליגנציה."
(- וויל קאפי)
