"מהילד שלך לא ייצא שום דבר"

לתערוכה קוראים "מהילד שלך לא ייצא שום דבר". למה הכוונה?

"כן. זה משפט שאמרה סגנית המנהלת לאמא שלי בכיתה ח'. אני מניח שהרבה אנשים חושבים, שסופו של מי שגדל בשכונה כזו ידוע מראש ולא ייצא ממנו שום דבר טוב. כשהייתי בכיתה ח' לא היה לי אכפת מהאישה ההיא ומהמילים שלה. ממש באותה תקופה גם הפסקתי להתעניין בלימודים ולהגיע לשיעורים. אני חושב שרק בשנות העשרים שלי חזרתי למשפט הזה והתחלתי להבין אותו. הגעתי לאמנות בשלב מאד מאוחר יחסית. כשאני מסתכל אחורה, עברתי הרבה מאד שלבים של צמיחה ושינוי, שהובילו אותי למה שאני היום, המשפט הזה הוא עוד שלב בדרך שלי.

מה בעצם רצית לעשות בג'סי כהן, מה היא היתה בשבילך?

"אני מסתכל על ג'סי כהן ועל האנשים שם לא כעל איזה דבר אקזוטי, כמו שמישהו מבחוץ יכול להתבונן בה. השיכונים עבורי הם לא בעלי יופי אסתטי של עוני. מבחינתי זה סוג של בית, זה זכרונות ילדות. בנקודה זו, גם הוויזואליה של השכונה לא השתנתה הרבה. בהרבה מובנים הזמן עצר בה מלכת.

כשהשכונה הופכת לוידאו-ארט

קשה להסביר מהו בדיוק הפרויקט האמנותי שטאטי יצר במהלך השנתיים שחלפו. כמה פרויקטים מאוגדים יחד, שכבות על שכבות של עשיה. אחד המוקדים בתהליך נקרא "אח קטן גדול" וכללו טלוויזיות שהקרינו עבודות וידאו של טאטי בכמה מוקדים מרכזיים בשכונה, כמו בית התמחוי, המרכז המסחרי וקן השומר הצעיר. בנוסף, הטלוויזיות תיפקדו כמצלמות, שתיעדו את התרחש בחלל שבו הוצבו. כשטאטי הגיע לשכונה, הוא כבר היה ידוע בתור "ההוא מהטלוויזיה". הוא החל להכיר את הנפשות הפועלות בשכונה ולהשתלב בחיים היצירתיים שכבר פיעמו בה. מהמרחב הציבורי עברו הטלוויזיות אל תוך הסטודיו של אמנים הפועלים בשכונה. מתוך הקטעים הללו נערכו ראיונות ועבודות וידאו, שמוקרנות כעת בתערוכה.

חלק גדול מהפרויקט הוא לעשות אמנות עם התושבים, להשקיע את עצמך בתוך השכונה וליצור ולתעד ביחד את הפעולות?

"כן. למשל, פרויקט גדול שעשינו היה ציור קיר גדול על בניין הקן של שומר הצעיר. צבענו אותו בכחול, שמייצג את התנועה כמובן, וכתבנו עליו את דברות השומר הצעיר. עבדנו על הפרויקט הזה יחד, אני והמדריכים, ונכנסו אליו גם אלמנטים מוכרים מהעבודות שלי (עיגולים צהובים גדולים במקום ראש אדם). אבל העבודות בתערוכה הן לא עבודות שעשיתי לבד, אני תמיד משלב את עצמי עם אחרים, מצטט, לוקח דברים ומחבר אותם. אני עושה קופי פייסט. מה שהוא שלי וייחודי לי, היא הדרך, שבה אני מחבר את הדברים. אני משתדל שתמיד יהיה כיף".

אפרופו כיף, ספר קצת על התמונות עם הבצק על הראש. כיצד העבודה הזו מתכתבת עם שמה של התערוכה?

"יש סדרה של פורטרטים, שבה רואים את הילדים של קן השומר הצעיר עם בצק על הראש. קודם כל זה מצחיק. הילדים מאד נהנו מהחוויה. רואים את התיעוד של זה גם בתערוכה. אבל מעבר לצחוק, ברגע שיש להם בצק על הראש, שמתפקד כמסיכה - הזהות שלהם מטשטשת. גם המוצא שלהם, מאיפה הם עלו, מי ההורים שלהם, מה מצבם הכלכלי, העובדה שהם גרים בג'סי כהן. באותה נקודה הם רק ילדים. הם יכולים להיות כל ילד, בכל מקום. גם הילדים וגם בני הנוער מהקן של השומר הצעיר נרתמו לפרויקטים בהתלהבות. הם לא תמיד ורבליים ומבטאים את מה שהם מרגישים במילים, כי ככה זה בני נוער, אבל הם נורא רצו להשתתף. אני חושב שבכל התהליך הזה התפתחה אצלם ואצל שאר האנשים גאוות שכונה, שלא היתה כל כך גלויה קודם. זה משהו שמתפתח מעשיה, אבל גם מהצגה של הדברים. כמו לומר: 'את זה אנחנו עשינו ואנחנו גאים'. בפתיחה ניגש אלי מישהו ואמר לי: 'סוף סוף יש לנו אמנות בתוך השכונה, אנחנו לא צריכים לצאת החוצה, אנשים באים אלינו כדי לראות אמנות'".

אתה מרגיש שעשית שינוי?

"וואו, קשה להגיד דבר כזה, בשביל זה תצטרכי לראיין את החברים בשכונה. בחיים לא קיבלתי אנרגיות עצומות כאלה לעשיה, כמו שקיבלתי מהאנשים שפגשתי בפרויקט הזה. אני מאמין שאמנות, וכל פעולה, מהדהדת לעוד הרבה שנים קדימה. גם אם אנחנו לא תמיד מרגישים את ההבדל ברגע הראשון. אני חושב שאפשר לומר בוודאות, שהפרויקט ואני עשינו שינוי אנרגטי בשכונה, רק מעצם זה שהגעתי, שהייתי. בתוך המרכז יש ציור קיר שעוטף את המסדרון שהתערוכה נמצאת בה והאוצר, אייל דנון, אמר לי שהדימוי הזה, של דמות יושבת ושולחת שתי ידיים לעטוף את המסדרון כולו, היא כמו חיבוק אחד גדול. בעיניו, הדמות הזו היא אני. אולי בעצם הגעתי כדי לתת להם חיבוק".

צידה לדרך:

"אדם אינו חי את חייו הפרטיים בלבד אלא גם, באופן מודע או בלתי מודע, את חיי תקופתו ואת אלה של אנשיה."

(- תומאס מאן, מתוך הספר "הר הקסמים")