את עדי כרמי (26), בוגר הפנימיה "קדמה", תפסתי בשעת הפסקה בעבודה שלו כטבח במסעדת היוקרה 'קלואליס' שברמת גן: "ל'קדמה' הגעתי בגיל 15. הייתי פרא אדם, ממש, לא רואה אף אחד ממטר. אלים מילולית ופיזית, חסר אמון באנשים, בלי חברים ובלי גב של הורים; ההיפך: ההורים שלי היו מסוכסכים ביניהם והכריחו אותי לבחור בין שניהם. איך ילד יכול לבחור בין אמא ואבא שלו?"

 

למרות התפרצויות הזעם, הוא קיבל את כל התמיכה והחום מהצוות החינוכי במקום, שבשלב מסוים ניער אותו והציב בפניו אולטימטום: או שאתה לוקח את עצמך בידיים ומתחיל לשתף פעולה או שאתה הולך מפה. כרמי קיבל החלטה וכיום, כשהוא טבח מוערך במסעדות מובילות, הוא יכול להסתכל על ההישגים שלו בסיפוק ולהודות שהמשפט המכונן שלקח מ'קדמה': "אם לא תעזור לעצמך עשרה פסיכיאטרים לא יעזרו לך" - סייע לו להשתקם ולפתח ביטחון עצמי בריא.

 

כל אחד צריך אדם שיאמין בו

 

"קדמה" הוא כפר נוער טיפולי, בו שוהים נערים ונערות בגילאי 13-18, שנמצאים ברמת סיכון גבוהה - לפעמים שלב אחד לפני מעונות סגורים. מדובר בנערים ונערות שנפלטו משלוש או ארבע מסגרות בחייהם הקצרים ואיבדו אמון במערכת ובמבוגרים. חלקם באו מבתים הרוסים ולא תמיד יש להם לאן לחזור בסופי שבוע.

 

רועי אזולאי (33) נמצא במקום הזה, שהוקם על חורבות קיבוץ "קדמה", שבין קריית מלאכי לקריית גת, כבר 12 שנים. 12 שנים מאז שגמלה בלבו החלטה לעבוד עם בני נוער ואם כבר, אז עם הקבוצה המאתגרת ביותר. לדבריו, "לחבר'ה האלה יש פוטנציאל לנתב את חייהם למקומות טובים ומגיע להם". כמו שאמר הרב קרליבך, "כל אחד צריך אדם אחד שיאמין בו".

 

בשלב הראשון "קדמה" מכילה אותם ואוספת אותם אל חיקה כמו שהם ואז מתחיל תהליך השיקום, טיפול בדימוי העצמי והחזרת האמון בעצמם ובחברה.

 

"אנחנו עושים הכול כדי לעזור לאותם ילדים", אומר אזולאי. "הם מקבלים כאן הזדמנויות תוך כדי הכלה והצבת גבולות. מהצד הטכני מספקים להם את כל הצרכים שלהם - מהשרוך של הנעל ועד מקלון אוזניים. אנחנו מתפקדים כחלופה לבית, אבל בפירוש לא חלופה להורים. להיפך, אנו מחברים אותם לבית, יוצרים עבורם קשר עמו ועוסקים בתיווך וגישור בין הצדדים, מתוך התפיסה, שהם אמורים לחזור לשם ובשאיפה שהיחסים יהיו טובים. היעד שלנו כצוות טיפולי הוא להביא אותם למצב שכשיגיעו לכיתה י', הם יהיו במקום אחר, עם חשיבה עצמאית, עם תחושה שיש עתיד, עם ביטחון עצמי ודימוי עצמי טובים יותר ושיראו עצמם כאנשים פרודוקטיביים התורמים לחברה, לא נופלים עליה לנטל".

 

מעבירים את זה הלאה

 

אזולאי וזוגתו, לין, זיהו הזדמנות לעזור לילדים דרך משימת התנדבות. "הרעיון שהנחה אותנו היה לבחון איך אפשר להוציא אנשים מהמקום הקורבני אל מקום של תרומה ומועילות", הוא מספר. "ערכנו מפגש וסיפרנו להם שאנחנו עומדים לעשות פרויקט קהילתי. ההתנגדות היתה מיידית, בטענה של 'אני בעצמי מסכן, למה שאתן לאחרים?' - טיעון שצפינו אותו ומגיע ממקום עמוק של חוסר האמון שלהם ביכולתם לתרום למישהו אחר. זה בדיוק המקום בו רצינו לגעת".

 

זו היתה תחילתו של תהליך שקיבל תמיכה מלאה ממנהל בית הספר. לאט לאט נכנסו הילדים, 15 במספר, לסדרת פעילויות שגיבשו וחיזקו אותם כקבוצה ולימדו אותם לראות צרכים של קבוצות קהילתיות שונות. "ההבנה שיש אנשים אחרים שגם הם זקוקים לעזרה ולהם יש את היכולת להגיש להם אותה, היתה עבורם כמו לימוד שפה חדשה".

 

כמניע התחלתי הקרינו השניים בפניהם את הסרט 'תעביר את זה הלאה' (סיפורו של טרוור, תלמיד כיתה ז', שמקבל משימה בבית הספר: למצוא דרך שתשנה את העולם ומייסד שיטה בה אדם מחזיר טובה לא למי שקיבל אותה ממנו, אלא לשלושה אנשים אחרים). הסרט עשה את העבודה ועורר דיון למי הם היו רוצים 'להעביר הלאה'.

 

"הרבה רעיונות נזרקו לחלל החדר, החל מלתרום ל"קדמה" עצמה ועד עזרה ל'זקנים'. ואז ילדה אחת אמרה: 'ומה עם גני ילדים?' וברגע אחד כולם נדלקו. נושא שמיד חיבר אותם לילד שבהם", מחייך אזולאי.

 

אבל בין מחשבות רומנטיות על עשיה לבין תרגומה למציאות קיימת דרך. "בתור התחלה, היה חשוב לערוך מולם תיאום ציפיות, כדי שיבינו שלצד היתרונות, יש בעשיה עבור גן גם מגבלות. כולם למשל מעשנים ושאלנו אותם האם יוכלו לעמוד בתנאים שבהם אי אפשר לעשן כמה שעות? אחר כך חשבנו במה נוכל לעזור להם - בגלל שיש לנו נגריה, מסגריה ומתפרה החלטנו שהכי נכון יהיה לנצל את משאבי המקום לטובת הפרויקט".

 

מממשים את הפוטנציאל האישי

 

השלב הבא והלא פשוט היה למצוא גן. לא מעט גנים דחו את ההצעה הנדיבה, אבל החבר'ה לא ויתרו ובסופו של דבר נמצא גן בקריית מלאכי, שזיהה את הפוטנציאל עבור שני הצדדים ופתח את שעריו בפניהם.

 

ואז הגיע המפגש הראשון. "אמרנו לחבר'ה: 'דבר ראשון, בואו תתחברו לילדים. תשחקו איתם'. זה היה מדהים, החיבור היה מיידי, פתאום יצאה מהם כל כך הרבה רכות, פניות, סבלנות. הם לא רצו ללכת. אנחנו ממש 'קרענו' אותם מהם. בנוסף, הקמנו צוות יותר מצומצם, שהמשימה שלו היתה לאתר צרכים שחסרים בגן. הם עשו רשימה יפה, שכללה ציוד למשחקים, שולחנות, כסאות, מדפים ואפילו בית בובות. כשחזרנו עשינו בירור תחושות. רצינו שיעבדו את החוויה, ישתפו, יאמרו מה הרגישו, למה התחברו, האם זה הגביר להם את המוטיבציה? ואז תיכננו את הפרויקט בשיתוף פעולה עם הנגריה והמסגריה, ועל הדרך הכנסנו אלמנטים של כישורי חיים: מה זו הצעת מחיר? ומה יהיה התפקיד של כל אחד בפרויקט.

 

בנוסף, הוחלט יחד עם הגננת, שמדי שבוע יגיעו שניים-שלושה ילדים לעזור לה. עכשיו נסי רגע להבין", עוצר אזולאי את שטף הדיבור, "איזה תהליך עובר על ילדים כאלה, כששולחים אותם באמצע היום לעזור. ההרגשה שזקוקים לי, אני משמעותי, איזה תהליך של שינוי ואמון. אני רק מדבר על זה ויש לי צמרמורת".

 

ובעוד אזולאי ושאר הצוות מביאים למקום את החום, האהבה והאמונה, שלכל אדם יש פוטנציאל לשנות את דרכו בכל רגע נתון, אם רק מאפשרים לו חלון הצצה אופטימי, הם נתונים תחת לחצים ומגבלות תקציביות לא פשוטות.

 

"הילרי קלינטון אמרה פעם, שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד", הוא אומר. "בעיקר כשמדובר בילדים עם מאפיינים רגשיים מאד קשים, שהעבודה איתם חייבת להיעשות בקבוצות קטנות כדי להשיג תוצאות - בשביל זה צריך תרומות. אנשים שיש להם את האמצעים ומאמינים בחזון שלנו וירצו להיות חלק ממנו.

 

"המקום קיים כבר 33 שנה. מקבל ילדים אבודים, שיוצאים מכאן כבוגרים, הרואים במקום 'בית', שהחזיר להם את האמון בעצמם. הם מגיעים הנה בהצהרה, שהם 'לא יתגייסו ולא יתנו כלום למדינה הזאת', אבל בגיל 18 הם יוצאים לצבא 'מורעלים' ובוחרים בתפקידים שנדרשת להם מוטיבציה גבוהה. חוזרים לפה בסופי שבוע כי יש פה גם בית חיילים, כדי שידעו תמיד שיש להם לאן לחזור. גם אחרי שהם משתחררים אנחנו איתם, עוזרים להם להשתלב במקומות עבודה. כמו מודל של משפחה תקינה - לא עוזבים אותם אף פעם".

 

לחצו כאן ליצירת קשר עם רועי אזולאי ולתרומות 

 

צידה לדרך:

אם נשכח את גדולתנו, אנו שוכחים את עצמנו.

(- הרב קוק, מתוך הספר "אורות")

 לאתר מהות החיים