הבוקר שכבתי במיטה, ירד גשם שוטף והיו לי מחשבות כדלקמן: המממ. גשם ממש חזק. אולי אני לא אקח אותם לבי"ס היום. בשביל מה זה טוב? רשמתי אותם לבי"ס דמוקרטי בדיוק בשביל זה. ממילא אני מחזירה אותם כבר באחת וחצי, וזה.

בינתיים, בעלילטורס, שהוא כמו המטאטא ב"שוליית הקוסם", שלא מפסיק ולא משנה כיוון בלי הוראה מפורשת, אבל מפורשת מאוד, פצח בשגרת יומו. התארגן, נהם קצת, נבח קצת, ירד למטה, אירגן סנדוויצ'ים לשלושתם, הכין לעצמו קפה והתאדה. הגשם מצדו גם קצת התאדה בדיוק ולכן אמרתי לעצמי "נו, ניקח אותם", יהיו לי כמה שעות בלעדיהם. אולי אספיק לעבוד קצת. עצמי נגררה מהמיטה בחריקת עצמות, אבל מפה לשם תוך רבע שעה היינו באוטו ותוך שעה הייתי כבר תחת ידיו האמונות של הממשש, הלא הוא כירורג השד, בדיקה חצי שנתית, מה, לא עשית, וזה. אז עשיתי.

 

   (צילום: זהר כרמי)
(צילום: זהר כרמי)

 

דחליל? אני?

בדרך החוצה מממשש הציצים, עברתי ליד הסופר פארם ונזכרתי שבעלילטורס אמר משו על מברשת שיניים מיוחדת שהוא צריך והקטנה צריכה גומיות לשיער ועל הדרך קניתי מדחום, שיהיה.

תוך כדי הבירורים און ליין עם הנוהם מה זו המברשת המיוחדת הזו ולמה הרוקחת לא יודעת על מה אני מדברת ואם היה לו משו בכתב מרופאת השיניים אז למה הוא לא שם לי אותו בתיק, אני קולטת ש-מטלה שניסיתי להפיל עליו מבעוד מועד, באמצעות וואטסאפ מתוחכם ששלחתי עוד ביום חמישי, בואכה סוף השבוע, נותרה לא עשויה. מה זה לא עשויה? לא נגועה אפילו. אז מה אם שלחתי לו על זה מייל, וגם וואטסאפ, והוא אפילו ענה לי? אז מה? האם זה אומר שהוא לקח אחריות? מה פי-תום! האחריות לעולם ולנצח היא של אם הבית (וסליחה מעמרי אימבר חלפין) והאמת הכואבת הזו ניתזת בפרצופי בדיוק ברגע זה, בצורת ההבנה המהולה בזעם ש–אני צריכה להפיק דחליל.

כן. אני. צריכה. להפיק. דחליל. ותרשו לי להיות קטנונית. לא סתם דחליל. ההנחייה המפורשת שהגיעה מהגן (למייל של אמא! ברור!) הייתה – דחליל בדמותה של הילדה. אני חוזרת - דחליל בדמותה של הילדה. ולילדה, שתהיה בריאה, יש שיער עד הטוסיק. אבל עזבו, עוד לא הגענו לשיער.

 

במו ידיי? למה לא במו ידיו?

קבלו ויז'ואל: אני נכנסת לטמבוריה המקומית. כן, אצלנו במושבה, שפעם היתה מנומנמת והיום אין בה חניה (תכנית בינוי עיר רוק'ס!), יש כזה דבר שדומה לטמבור של פעם רק יותר גדול. משם אני יוצאת עם: מקל של מטאטא לדחליל של הקטנה וציוד נגרות לייט עבור המרכזי, שהמורה שלו לנגרות אומרת שהוא נורא מוכשר (למה אומרים כולם שהוא דומה לי? אין לי מושג) והוא צריך ציוד משלו. כשאני אומרת ציוד אני מתכוונת למסור, פטיש ומסמרי עץ. אני נושאת תפילה חרישית בלבי שבעוד שבוע עדיין יהיו לי שלושה ילדים וממשיכה לחנות נוספת השייכת לז'אנר המתועב "עשה זאת בעצמך", חושבת לעצמי, זה מנוסח בזכר ולא סתם. ביץ'!

החנות השנייה בז'אנר עונה לשם המקורי "במו ידיי". אני כובשת אנחה עמוקה. למה במו ידיי, למה? במו ידיו זה לא מספיק טוב? או במו-ידיו-של-מישהו-ואני-אשלם-לו, נגיד? כנראה שלא.

משם אני יוצאת עם: כדור קלקר גדול שמתעתד להיות הראש של הדחליל, כלומר הדחלילה, כלומר הדחלילה בדמותה של בתי בעלת הצמה עד הטוסיק, שני גלילי צמר בשני צבעי חום שונים (יש לה שיער מאוד מיוחד, מה אני אעשה), בד לבד אדום (היה נראה לי הגיוני לקנות אותו. אין לי מושג למה), שני מקלות עץ (לא חשוב מאיזו עדה), כפתורים בכל מיני צבעים ושני סוגים של דבק. אחד לבדים ואחד סתם. שיהיה. לא מבינה בזה.

 

דחליל צריך ידיים?

ואז הלכתי להביא את הילדים, הגשתי להם צהרים וניגשתי לחפור בור קטן בכדור הקלקר ולתקוע בו את מקל המטאטא. את הקונסטרוקציה מעוררת הפלצות הזו עטפתי בגרביון ניילון בצבע גוף. נראה כבר מה נעשה עם הרגליים המשתלשלות ממנו כרגע כאילו אין דבר כזה רכבות בעולם. אה, והדבקתי את העודפים סביב ה"צוואר" (תזרמו איתי) עם הדבק של הבדים ומתברר שהוא אכן מדביק בדים וגם אצבעות וזה נורא כיף.

את הילדים הושבתי לגזור חוטי צמר בערך באותו אורך, בשביל הצמה, והם התייאשו ממש מהר. האמת, צודקים. לילדה יש המון שיער.

ואז זה הכה בי. צריך ידיים! משהו להלביש עליו את הבגדים שקטנים עליה, ששלחתי אותה למצוא בארון והיא מצאה (מכנסי כדורגל וחולצה מג'ויפת, ככה הקטנה שלי מתלבשת. תודה ששאלתם).

חדי העין שביניכם בוודאי הבחינו שעוד בחנות שאת שמה אין להזכיר, רכשתי שני מקלות עץ (למה שניים? תמיד טוב שיהיה ספייר. אם אני אהרוס אחד, נגיד), שמיועדים להיות הידיים של הדחלילה החמודה שלנו. אז מה הכה בי לפתע, בכל זאת? אני אגיד את זה מהר שלא יכאב: שאלה מחרידה: האם כדי לחבר את המקל הקטן למוט הגדול אני אמורה לדפוק מסמר? אני. אמורה. לדפוק. מסמר? אני אמרתי "מקל" ו"מוט"?

ג'יזס. תנועת "יש גבול" קמה על פחות מזה.

בכל מקרה - התמונה - זה מה שיצא.