מוטיבציה היא אחד האלמנטים הבולטים שנגלים לעיני המבקרים בדרום קוריאה. כאן, כך נדמה, האזרחים פועלים מתוך שאיפה מתמדת להיות יותר טובים, יותר גדולים, יותר מרשימים ויותר מתקדמים. לא בכדי הפך חציו הדרומי של האי הקוריאני להצלחה כלכלית כה חריגה (סמסונג בענף האלקטרוניקה, יונדאי בתעשיית הרכב, LG בענף הרכיבים הדיגיטליים, ועוד). המהנדסים הדרום קוריאנים, מצידם, רכשו מוניטין משובח של רצינות, יעילות ודיוק במימוש רעיונות. דוגמה טובה לכך היא הרכבת התחתית של סיאול, עיר הבירה. מהרגע שבו נהגה הפרויקט ועד ליום שבו העיר רושתה ב-13 קווי רכבת תחתית חלפו שמונה שנים בלבד. לא צריך להרחיק לכת בהשוואות אל פרויקט הרכבת הקלה של גוש דן, הנמתח כבר עשורים ועתידו לא נראה באופק, כדי להבין שמוסר העבודה הדרום קוריאני הוא מודל לחיקוי.

 

באופן טבעי, השאפתנות הלאומית באה לידי ביטוי באדריכלות. מבנים רבים נהרסו במלחמות הרבות שהתרחשו במדינה, במיוחד במלחמה העקובה מדם מול צפון קוריאה בשנים 1950-1953. המדינה החרבה נזקקה לשיקום דחוף, ויחד עם הפריחה הכלכלית שהחלה בשנות ה-60 נוצר בולמוס בנייה בסדר גודל לאומי. גם היום, המבנים הגרנדיוזיים של דרום קוריאה שאפתניים בכל קנה מידה – גודל, קישוטיות, שימושיות וטכנולוגיה - לעתים עד כדי מגלומניה. הנה כמה דוגמאות, בעקבות טיול לערים הגדולות של דרום קוריאה:

 

בניין העירייה של סיאול

 

בניין העירייה של בירת דרום קוריאה (10 מיליון תושבים) מדגים את האופן שבו ההיסטוריה שזורה בשאפתנות. הבניין המקורי נבנה ב-1926, לפני שדרום קוריאה זכתה בעצמאות (היא הייתה נתונה תחת כיבוש יפני עד 1945). מאז הורחב המבנה לא פחות משש פעמים, עד שב-2008 הוחלט להרוס את מרבית ההרחבות ולבנות בניין חדש. משרד האדריכלים המקומי iArc נבחר למשימה. כעבור ארבע שנים, במאי השנה, הוסר הלוט בחגיגיות.

 

המבנה העצום (קרוב ל-7,600 מ"ר) מצופה ב-7,000 פאנלים של זכוכית, חולש על "כיכר סיאול" הגדולה והוא אמור לספק בעצמו כ-30% מהאנרגיה הנצרכת בו. בחלקו העליון של המבנה, שהקמתו עלתה 256 מיליון דולר, הוא מתעגל כמו גל וסוכך באופן סמלי על אחד האגפים הישנים, שנבנה בזמן השלטון היפני ושרד את שיני הדחפורים (המבנה הישן משמש היום כספרייה, המכילה 100 אלף ספרים ופתוחה לציבור הרחב).

 

ארץ, עירייה, צמח: המטפסים בבניין העירייה (צילום: נטע אחיטוב)
ארץ, עירייה, צמח: המטפסים בבניין העירייה (צילום: נטע אחיטוב)

 

החלק הבולט ביותר בבניין העירייה הוא בועה ענקית, שכמו הוחדרה לחלק המתעגל, והיא משמשת כאולם הישיבות של מועצת העירייה – עד 700 איש יכולים להיאסף כאן. חזית הזכוכית מאפשרת לנבחרי הציבור לראות את העיר בבירור, אך במבט הפוך היא אטומה: מן החוץ לא רואים מה מתרחש בפנים. מעלית נפרדת מובילה לבועה, ושומר-סף ניצב בכניסה למעלית כדי לוודא שרק בעלי האישורים יגיעו אליה.

 

אל העירייה נכנסים דרך אטריום (חלל גבוה ושקוף) מרשים, שמשתרע על פני 1,600 מ"ר. כשנכנסים פנימה, המבט נודד מעלה עד שהוא פוגש את התחתית של אותה "בועה" בקומה השביעית. באטריום נפגשים קצוותיהן של 13 הקומות בבניין, באמצעות קונסטרוקציה מורכבת שכאילו חושפת את האלמנטים ההנדסיים של הבניין. חלקים רבים מהקונסטרוקציה מצופים בצמחייה מטפסת, כדי לטהר את האוויר ולקרר מעט את המבנה. ביום חנוכת הבניין הוצב כאן פסל גדול, שמורכב מאלפי בלונים לבנים המשתרגים כלפי מעלה כמו גדיל דנ"א.

 

התבוננות בתוכניות חושפת רובד נוסף בהשקעה ההנדסית שנעשתה כאן. לצידו של הבניין השמור, זה שמשמש כספרייה וניצל מהדחפורים, עמד בעבר בניין נוסף. כדי שהוא לא יפריע לכניסה הדרמטית לתוך העירייה החדשה, הוא הורד בשלמותו אל מתחת לקרקע. וכך, המבנה החדש סוכך לא רק על מבנה ישן שנמצא מעל האדמה, אלא גם על מבנה נוסף שנמצא מתחתיה. בנייני משרדים רבים נמצאים בסביבת העירייה, תחנת רכבת תחתית רוחשת תחתיה, מקדש מפורסם שוכן לצידה והתחנה המרכזית של סיאול נמצאת מעבר לפינה – כל אלה הופכים את כיכר סיאול למקום שוקק עוברים ושבים, מה שגורם לרבבות עיניים לצפות בשאפתנות האדריכלית הזו מדי שעה.

 

מרכז הקולנוע של בוסאן

 

פסטיבל הסרטים של בוסאן, העיר השנייה בגודלה בדרום קוריאה (3.7 תושבים), נחשב לאחד החשובים בעולם והגדול ביותר באסיה: מאז 1996 הוא מתקיים בכל אוקטובר, מוקרנים בו כ-300 סרטים מכ-70 מדינות והוא מושך מבקרים מרחבי העולם. בשנה שעברה היה הפסטיבל חגיגי במיוחד, מכיוון שהוא התקיים לראשונה במשכנו החדש – "מרכז הקולנוע של בוסאן" - הסמוך לחוף הים.

 

"משכן" היא מלה צנועה ביחס לקמפוס הגרנדיוזי, שמשתרע על פני 30,000 מ"ר ושהקמתו עלתה 140 מיליון דולר. מרכז הקולנוע שתיכנן משרד האדריכלים האוסטרי Coop Himelb(L)lau, שזכה בפרויקט בתחרות אדריכלים, מציע 4,000 מקומות ישיבה באוויר הפתוח, המתרוממים לגובה מצטבר של ארבע קומות ומשמשים לטקס הפתיחה והנעילה של הפסטיבל, שם מוקרנים הסרטים על מסך שנמתח לגובה של תשע קומות. מלבד האמפי הפתוח יש כאן ארבעה אולמות קולנוע סגורים, מרכז תקשורת לעיתונאים, ארכיון סרטים, משרדים, חדרי ישיבות, בר, מסעדה ובית קפה.

 

עם מסך בגובה 9 קומות. מרכז הקולנוע בבוסאן (צילום: cc,Dennis Lee)
עם מסך בגובה 9 קומות. מרכז הקולנוע בבוסאן (צילום: cc,Dennis Lee)

 

הגג הוא מבנה בפני עצמו. נתמך בעמוד אחד בלבד ונראה תלוי באוויר, הוא כבר נכנס לספר השיאים של גינס כמבנה המרחף הגדול בעולם. כשמתחתיו משתרעת כיכר פתוחה והומת אדם כל ימות השנה, הגג מצופה באלפי נורות LED שמוארות בדפוסים משתנים, לפעמים רגועים וגליים, לפעמים ציוריים ולפעמים פסיכדליים והיפראקטיביים, תלוי באירוע. הכניסה הראשית למבנים הסגורים נעשית מתוך קונסטרוקציה שמזכירה שעון חול, שגם היא אייקונית בעצמה. היא לא משמשת רק ככניסה, משום שזהו המבנה האנכי היחיד שמעניק תמיכה לגג העצום. ברוב ימות השנה, כשהפסטיבל אינו מתקיים, בית קפה פועל בתחתיתו של שעון החול ובחלקו העליון פועלים מסעדה, בר ולאונג'. בימי הפסטיבל חורץ שעון-החול לשון בדמותו של שטיח אדום, שעליו צועדים המפורסמים בדרכם להקרנות ולמסיבות עיתונאים.  

 

הבניין הראשי של אוניברסיטת הנשים אהווה (Ehwa Womans University)

 

הדרך לאוניברסיטת אהווה בסיאול (פירוש השם הוא "פריחת האפרסק"), שהיא אוניברסיטת הנשים הגדולה בעולם, עוברת דרך מקבץ רחובות קטנטנים ושוקקים, מלאים בדוכני מזון ובחנויות של חפצים. כשמגיחים מתוך הרחובות הצרים אל הכיכר הראשית של האוניברסיטה, נפערת שדרה מרשימה שמסתיימת בגרם מדרגות גדול. בשדרה פוסעות בנמרצות נשים צעירות, ועל המדרגות יושבות רבות מהן ומדברות. מבט נוסף מגלה שזהו בעצם חריץ גדול בתוך המבנה הראשי של האוניברסיטה. הכיתות והאולמות נמצאים בשני צידיו של המבנה הראשי, והרווח בין האגפים יוצר את "עמק האוניברסיטה", כפי שהסטודנטיות קוראות למבנה. החיסרון שלו הוא שלכל החדרים הפנימיים אין חלונות, ולכן צריך ללמוד על רקע תאורה מלאכותית; היתרון הוא השטח הציבורי הנרחב והנעים שנוצר באותו עמק. הגג הירוק עוטה צמחייה מקומית סבוכה, שגורמת למבנים להיראות כמו שני הרים מוריקים שאפשר ללכת עליהם, וביניהם עמק שוצף וגדוש בסטודנטיות.

 

עמק הסטודנטיות. באוניברסיטת הנשים הגדולה בעולם (צילום: נטע אחיטוב)
עמק הסטודנטיות. באוניברסיטת הנשים הגדולה בעולם (צילום: נטע אחיטוב)

 

את בניין האוניברסיטה תיכנן האדריכל הצרפתי דומיניק פרו, שהתפרסם בזכות הספרייה הלאומית בפריז שאותה תיכנן. פרו מרבה לתכנן מבנים טופוגרפיים, שמתעתעים בין פנים לחוץ, ואוניברסיטת אהווה היא תוצאה מוצלחת של התעתוע האופטי הזה.

 

בוטיק מונקו (Boutique Monaco)

 

בלב אזור העסקים של סיאול, אזור גנגנאם (עוד עליו בהמשך), יש בניין משונה עם חזית זכוכית גדולה. פיגומי ברזל אלכסוניים עוטפים את החזית בחלקה התחתון, כשחלקה העליון חף מפיגומים אך גם הוא מכיל אלמנט יוצא דופן - 15 חללים מרובעים שכמו נשלפו מהבניין. "בוטיק מונקו" (היזמים ביקשו שם עם ניחוח יוקרתי) מתנשא לגובה 117 מטרים ומכיל 32 קומות, חמש מתחת לקרקע ו-27 מעליה. הקומות התחתונות מאכלסות משרדים ובית מלון, והקומות הגבוהות הן בית דירות. על התכנון אחראי משרד האדריכלים הקוריאני המצליח Mass Studies, שאותו ייסד מינסוק צ'ו, מי שעבד הרבה שנים במשרד ההולנדי הנודע OMA (של רם קולהאס). באחד הראיונות איתו הוא השווה מגדלים למדבר מבחינת אינטראקציה אנושית, ולכן ביקש להחדיר כאן "איכות אנושית" כדי לברוח מן השממה.

 

הוא עשה את זה, בין השאר, באמצעות תכנון 79 סוגים שונים של דירות, כך שהדיירים לא ירגישו שהם חלק מתוכנית גנרית, אלא אינדיבידואלים שחולקים מבנה. באותו ראיון סיפר שבדיעבד זה היה "מהלך התאבדותי", כי המשימה ליצור מגוון בתוך מבנה מרובע הייתה קשה במיוחד. כדי להימלט מאותו מדבר, הוא יצר את אותם 15 חללים ריקים שמשמשים כגינות תלויות שאליהן פונות המרפסות של דיירי הקבע בבניין. כך נוצרה חזית לא אחידה שחלקה התחתון, זה עם הפיגומים האלכסוניים, מסמל עצים ואילו המשכו - שמיים ועננים.

 

פנים המבנה עשוי בעיקר עץ, מה שמעניק קונטרסט לזכוכית ולפלדה שבחוץ. כדי לשוות לבניין, לפחות מבפנים, מראה משובב ולא כרומטי נעשה שימוש ב-15 סוגים שונים של עץ, 18 סוגים של זכוכית, תשעה סוגים של צבע ושמונה סוגים של אבן.

 

Haeundae Doosan- We’ve the Zenith

 

תחת הכותרת היומרנית We've the Zenith (בתרגום חופשי: "גולת הכותרת בידינו"), נבנתה שכונת המגורים הזו בבוסאן. זהו מתחם מגדלים (בדומה לפארק צמרת בתל אביב), שגולת הכותרת שלו הם שלושה מגדלים פוטוריסטיים שמזכירים צילינדרים מאונכים. מגדל A מכיל 80 קומות, מגיע לגובה של 201 מטרים ומחזיק בתואר מגדל המגורים השמיני בגובהו בעולם. אחריו משתרכים מגדלים B ו-C, עם 75 ו-70 קומות. בשלושתם יחד אפשר למצוא 1,788 דירות וכ-600 חללי משרדים. למי שהיה צריך עוד ראיה ליעילות של הדרום קוריאנים, הבנייה של המתחם כולו נמשכה ארבע שנים בלבד.

 

 

חזית המגדלים מורכבת ממעגל מרכזי וסביבו קונסטרוקציה בצורת + שפינותיו מעוגלות, מה שמאפשר לרוב הדיירים להתבונן בים מדירתם. משרד האדריכלים De Stefano & Partners האמריקאי, המתמחה במגדלים, התייחס בדקדקנות לבעיית רעידות האדמה שהאזור מתאפיין בה: חיישנים מנטרים את לחץ האוויר ורעידות האדמה בזמן אמת ומאפשרים להתריע ולנקוט צעדי-מנע. כשמתעורר חשש לרעש אדמה, הדיירים נדרשים להגיע למרחב מוגן המשותף לכל שלוש קומות (בימים כתיקונם, משמשים המרחבים האלה כחלל ציבורי משותף).

 

שכונת Haeundae נמצאת בעיצומה של תנופת בנייה ומגדלים רבים מצטרפים אל הקיימים. כבר עכשיו אפשר לראות בשטח את אתר הבנייה של שלושה מגדלים נוספים, שאותם מתכנן האדריכל הכוכב דניאל ליבסקינד (המוזיאון היהודי בברלין, מגדל החירות בניו יורק). הם אמורים להיחנך ב-2013.

 

מוזיאון ליאום סמסונג לאמנות (Leeum Samsung Museum of Art)

 

שלושה אדריכלים גדולים חברו יחד ותיכננו את מוזיאון ליאום סמסונג, שמבקש להציג את העבר, ההווה והעתיד באמנות. המוזיאון נמצא על גבעה בתוך שכונת מגורים, ונכנסים אליו דרך מבואה נעימה וצנועה ביחס לפרויקטים שהוזכרו קודם. מחלל הכניסה יוצאות שלוש זרועות: האחת אל עבר החלק שמייצג את העבר - מוזיאון לאמנות דרום קוריאנית מסורתית, בתכנונו של האדריכל השוויצי מריו בוטה; השנייה שולחת את המבקרים אל החלק המייצג את ההווה, מוזיאון לאמנות עכשווית בתכנונו של האדריכל הצרפתי ז'אן נובל; והשלישית מובילה אל החלק המייצג את העתיד, מרכז לחינוך ילדים ותרבות, בתכנונו של רם קולהאס. קולהאס הוא גם האחראי לתוכנית-האב הכללית של המוזיאון.

 

הכניסה למוזיאון. סמסונג זה גם מוזיאונים (צילום: נטע אחיטוב)
הכניסה למוזיאון. סמסונג זה גם מוזיאונים (צילום: נטע אחיטוב)

 

כל אחד משלושת האדריכלים יצר מבנה ייחודי, והשילוב ביניהם משובח. בוטה השתמש ביחידות חימר אדומות (שחזותן מזכירה את בית הכנסת שתיכנן באוניברסיטת תל אביב) כדי לחפות את חזית המבנה, בהשראת כלי הפורצלן המקומיים (המוצגים בתוך האגף). החיבורים בין יחידות החימר מעניקים מראה קליל, והגוון האדום משתנה במהלך היום בהתאם לזווית קרני השמש. המבנה עצמו עגול ובמרכזו גרם מדרגות ספירלי. התערוכה מתחילה בקומה הרביעית ויורדת מטה, כך שהמבקרים גולשים אט-אט מקומה לקומה דרך המדרגות, המוארות באור-יום בזכות פתח זכוכית בתקרה.

 

ז'אן נובל יצר מבנה בטון ופלדה ושיקע אותו, כך שמכל חלונות הגלריות נשקפת חצר אנגלית. החצר נתמכת על ידי קיר אבנים, שהוצאו מהמקום בזמן הבנייה ועתה קלועות בתוך רשתות שעליהן מטפסים צמחים. הצמחייה, האבנים ותאורת השמש עליהן מושכים את המבט אל החוץ באותה מידה שהעיניים נמשכות אל יצירות האמנות שבפנים. הגלריות מופרדות זו מזו במשקופים עבותים, מה שמעניק תחושה של קופסאות העומדות זו לצד זו בחלל פתוח ונטול עמודים. אפשר לשלוט בעוצמת הכניסה של האור הטבעי לכל אחת מן הקופסאות הללו, בהתאם לפריט המוצג בהן. בחלק הזה מוצגות עבודות עכשוויות של אמנים קוריאנים וגם אמנים בינלאומיים חיים ומתים כמו דמיאן הירסט, מארק רותקו ודונלד ג'אד.

 

קולהאס בחר, כדרכו, לתכנן את המבנה שלו מחומר בלתי שגרתי - בטון שחור - ויצר קופסה שחורה ומסתורית בת שלוש קומות. בעיצוב הפנים שולטים הזכוכית והבטון, ורמפות מובילות את המבקרים מקומה לקומה. התחושה השוררת כאן היא פחות מוזיאלית ויותר נינוחה, מה שמתאים לשמש מרכז חינוכי לילדים. המוזיאון בכללותו הוא מופת של הרמוניה תרבותית מבחינה רעיונית – שלושה אדריכלים גדולי שם ששיתפו פעולה; מבחינה אמנותית - שלושה נושאים שונים שמוצגים תחת אותה קורת גג; וגם מבחינה אדריכלית – מבנה נעים שמשרה נינוחות גם זמן רב אחרי הביקור בו.

 

World Trade Center Seoul

 

מרכז הסחר העולמי של סיאול, שהושלם כבר ב-1998 ונמצא בלב העסקי של הבירה - הגרסה המקומית של וול סטריט - מייצג גם הוא את הרעב האדריכלי-מסחרי של הדרום קוריאנים. מלבד המגדל המרכזי, שמתנשא לגובה 54 קומות, מזדקרים בקומפלקס עוד שני מגדלי משרדים בני למעלה מ-40 קומות, ועוד כמה מגדלים נמוכים יותר.

 

המתחם נמצא בשכונת גאנגנם, שהעניקה מבלי משים את שמה לסגנון האופנתי המדובר "גאנגנם סטייל" (שילוב של לבוש מהודר עם לבוש היפסטרי, שימוש בצבעים בולטים, תסרוקות מעוצבות לעילא ומשקפי שמש כהים). "גאנגנם סטייל" הפך לטרנד מפורסם בכל פינה נידחת בעולם, בזכות הקליפ של זמר הפופ הדרום קוריאני PSY, שהשבוע הוכתר כקליפ הנצפה ביותר בהיסטוריה של יוטיוב.

בעקבות טירוף גנגנאם, הנה קליפ ארכיטקטוני על גנגנאם - השכונה, תחנת הרכבת והבניינים המרהיבים באזור:

 

 

את בניין הסחר העולמי אפשר לראות גם בקליפ המקורי: צורתו מדורגת באופן עדין, ובאמצעו עובר מעין חריץ שמחלק את המבנה לשני חלקים הנדמים כתמונת ראי זה לזה. הוא תוכנן על ידי משרד האדריכלים היפני ניקן סקיי (Nikken Sekkei), שזכו בו בתחרות בינלאומית.

 

 

עוד אדריכלות בדרום קוריאה: