הדפסה
לכתבה באתר
"מדוע רואה העירייה חובה להקים מספר רב כזה של מגדלים בליבה ההיסטורי של העיר, ועל חשבונו, בנקודה שממנה הכול התחיל ובאזור שהנגישות שלו בעייתית כבר כעת?" - כך שואל האדריכל אור אלכסנדרוביץ', צאצאם של יוסף אליהו ופרחה שלוש, ממייסדי תל אביב. הם התגוררו בבית שנבנה בשדרות רוטשילד 9, והיה אחד מ-66 המגרשים של "אחוזת בית" - הגרעין ההיסטורי של העיר - שהתמקמו לאורך רחוב הרצל ב-1909. כיום, מכל צדדיו של הבית הזה צצים גורדי שחקים שמסתירים את הרקיע. הם אינם יכולים להסתיר את הפקרת הרחוב הראשון של העיר העברית הראשונה לכל המרבה במחיר, כשהשימור אינו עומד בראש סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות בעירייה.
התכנון המקורי של השכונה השלווה השאיר לדורות הבאים רחובות צרים הנאנקים תחת עומסי תנועה כבדים והולכים. העירייה, מצידה, מעוניינת למשוך את הבנקים ובתי ההשקעות הגדולים לאזור הבורסה במרכז העיר, והמטרה הזו מקדשת הקמה של מגדלי משרדים בסרט נע – אלא שכבר לא מדובר רק בהם. בשונה מהרוח המקורית, צצים בשדרות רוטשילד וברחוב הרצל מגדלים של דירות יוקרה, ואליהם יצטרפו בתי מלון גבוהים.
מצב השימור בתל אביב בערוץ האדריכלות של Xnet:
>> לב פראי: הבלוק הכי מבוקש בעיר
>> היפסטרים או יאפים: הנדל''ן בגן החשמל
>> תפסה אמריקה: הסיפור של מגדל שלום
וכך, בנוסף למגדלים שכבר הוקמו בצד הדרומי של שדרות רוטשילד (ובהם מגדל הבנק הבינלאומי,
המגדל בתכנונו של ריצ'רד מאייר בפינת אלנבי, המגדל ברוטשילד 30 ומגדל המגורים ברוטשילד 1), פרויקטים חדשים קורמים עוד וגידים: רוטשילד 22,
בניין משרדים ברחוב לילינבלום 28, על חורבות "בית מירקיס"; רוטשילד 17, שבמסגרת הקמתו נהרס "בית גילוץ" ההיסטורי ברחוב אחד העם 24; ומגדל נוסף שמתוכנן לקום בפינת הרחובות יהודה הלוי והרצל, סמוך למגדל בנק דיסקונט. והרשימה, כך נראה, עדיין לא נסגרת. קשה לדמיין מהלך דומה בלב ההיסטורי של פריז, למשל, בלי הפגנות סוערות מצד התושבים שיסכימו להקמת מגדלים מעל המבנים הראשונים של העיר.
פחות שמיים, יותר מגדלים מסוגרים
"אף אחד לא קבע שבגלל כמה בנקים דו-קומתיים שהיו שם בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, האזור הזה לנצח נצחים צריך להיות מטה הבנקאות הישראלית. זו לא גזירת גורל אלא החלטה של פקידים", מתלונן אלכסנדרוביץ'. העירייה חושבת אחרת והיא זו שקובעת: כבר לפני כ-20 שנה גובש מסמך מדיניות המגדיר את שדרות רוטשילד כמע"ר (מרכז עסקים ראשי) הפיננסי של תל אביב ושל מדינת ישראל, כשעיקרון השימור הוא רק חלק מהערכים של המתחם. שדרות רוטשילד, לפי התוכניות, יחברו בין כיכר הבימה לנווה צדק באמצעות שני מבני ציבור הממוקמים בשני קצוות הציר – התיאטרון הלאומי (הקיים), ומבנה בנוה צדק (שטרם תוכנן).
דווקא למתחם אחוזת בית, שממנו צמחה העיר, לא הקדישה העירייה התייחסות נפרדת. כך יצא שרחובות הליבה ההיסטוריים - אחד העם, לילינבלום, הרצל, רוטשילד ויהודה הלוי - הם בסך הכל חלק ממערכת רחבה יותר. אך התוצאה גרועה אף יותר. דווקא שם, בטבורה של העיר, נבנים המגדלים הגבוהים והמפוארים ביותר, בלי תוכנית שימור סדורה ללב העיר ההיסטורי. השימור נעשה באופן נקודתי, בהתאם לתוכנית הספציפית של המגדל הנדון, ופעמים רבות בהתאם לרצונות הלקוח.
למרות הרושם המתוקשר כאילו תל אביב מעמידה את השימור האדריכלי בראש מעייניה, בלב ההיסטורי אין התייחסות למתחם שלם או למרחב, כפי שנעשה במתחם התחנה ונעשה בימים אלה במתחם שרונה, שם המגדלים נבנים סביב הבניינים ההיסטוריים ולא על גבם. אמנם, גם באזור הרחובות יבנה-נחמני-בלפור-מזא"ה (אזור לב העיר) מבנים רבים עברו שימור, אך שם - למרות תוספת הקומות לבניינים - הפרופורציות נותרו אנושיות. גם באזורים מסוימים בירושלים, כמו רחוב יפו, התהווה רצף עירוני נעים להולכי הרגל, הודות לקוד תכנוני קבוע. ברוטשילד, לעומת זאת, הולכי הרגל יראו פחות ופחות שמיים, ויותר ויותר מגדלים פרטיים יישארו סגורים בפניהם כשהם עוברים ברחוב.
מבין 66 הבתים שהרכיבו את אחוזת בית, רק 15 עדיין עומדים על תילם. חמישה מהם שרדו כבלוק עירוני, התחום בין הרחובות הרצל, לילינבלום ורוטשילד, ושעומד להפוך למגדל של 28 קומות. ברוטשילד 10 התגוררו דורה ומשה חיינקו, וברוטשילד 12 התגורר אברהם פוגל, שטיפח גינה מפורסמת. פוגל וחיינקו עבדו כפקידים אצל הקונסול הרוסי. בהרצל 9 התגורר יחיאל יחיאלי, שניהל את בית הספר לבנות, וביתו היה מרכז ספרות, תרבות והוראה. בהרצל 11 התגורר מרדכי בן הלל הכהן, סוחר, סופר ועסקן; ביתו עבר שינויים בשנות ה-20 על ידי האדריכל הנודע יוסף ברלין, שהפך אותו לארמון אקלקטי מרהיב. אחרונים חביבים היו מנוחה ודוד-נחום לבני ויסבורד, אחד מחברי מועצת העיר, שהתגוררו בלילינבלום 25.
הצילומים ההיסטוריים - מתוך התערוכה ''ימי הגימנסיה''
חמשת הבתים האלה ייראו אחרת, כשייבנה מעליהם "מתחם רוטשילד 10". מדובר במגדל של חברת הנדל"ן "תדהר", שגולת הכותרת שלו היא מלון היוקרה "ריץ". הפרויקט הענקי מתוכנן בהתאם לתוכנית בניין עיר שאושרה ב-2007, ומאפשרת להקים בגבולות המגרש מגדל בן 28 קומות. את התב"ע יזמו בעלי הבתים, צאצאיהם של המייסדים, שפנו למשרד האדריכלים "יסקי מור סיוון" ששירטטו את התוכנית. לאורך שנים רבות הזניחו בעלי הבתים את הנכסים, גם אם שכר הדירה שמשלמים הדיירים נותר גבוה. במסגרת חוקי המשחק של תל אביב, גם בעלי הנכסים מבקשים לגזור קופון.
מנהל מחלקת השימור בעירייה, האדריכל ירמי הופמן, מציין כי המבואה (לובי) של בית המלון היוקרתי "ריץ קרלטון" תישאר פתוחה לציבור הרחב, והיא תוקם כחלל שקוף בחצר המשותפת לחמשת הבתים ההיסטוריים כשמעליהם יתנשא המגדל. במסמכי התוכנית, אגב, נכתב כי מטרתה היא "חיזוק המע"ר ההיסטורי של תל אביב, תוך שימור בניינים בעלי ערך ארכיטקטוני והיסטורי בעיר ותרומה לפיתוח וחידוש שדרת רוטשילד והרחובות הגובלים". הבנייה צריכה להתחיל עד מארס 2014 והיתר הבנייה עדיין לא ניתן, כך שבמשרדו של האדריכל רני זיס עמלים על הפרויקט; זיס עצמו סירב להתראיין לכתבה או למסור כל פרט על הפרויקט הנדון), וגם חברת "תדהר" סירבה למסור כל פרט או תוכנית של המגדל, בטענה שהוא נמצא בתכנון.
אנחנו מאבדים את הלב של העיר
"אחוזת בית הייתה צריכה לקבל התייחסות שונה", טוענת תמר טוכלר, מנהלת מחוז תל אביב במועצה לשימור אתרים. "מדובר באתר בעל ערך היסטורי ותיירותי, סיפור ברמה הלאומית. זו ליבת העיר ואנחנו מאבדים אותה, משום שהמתכננים לא מבינים את חשיבות חידוש המרקם". ירמי הופמן מסביר, מצידו, כי מחלקת השימור העירונית עמדה בפני שתי אפשרויות לנוכח ביקושי הבנייה: לבנות מגדלים לצד המבנים ההיסטוריים, או להוסיף קומות כנהוג במתחם "העיר הלבנה" (שמשתרעת מכיכר דיזנגוף ועד נחל הירקון). "היה ניתן לבנות מעל לבניינים הקיימים, אך מכיוון שהמבנים בני קומה אחת או שתיים, אחוזת בית הייתה נעלמת. לכן בחרנו בשיטה זו, שמאפשרת תוצר אורבני אחר", מנמק הופמן.
אלכסנדרוביץ' מבקר את המהלך: "מוזר שמי שמופקדים על השימור בעירייה מחליטים להיות אחראיים לעיצוב שפה אדריכלית חדשה, זרה ושעטנזית במכוון לאזור שמבחינה היסטורית הוא אולי החשוב ביותר בעיר, אזור שבו היה צריך לנהוג בזהירות כפולה ומכופלת. הלב ההיסטורי לא אמור להיות זירת ניסיונות באדריכלות עתידנית, ולטעמי אפשר למצוא כמה וכמה אתרים מוצלחים מאלה לניסויים בתושבי העיר".
טוכלר מקווה שאפשר יהיה להציל חלק מרחוב הרצל, שלאורכו עדיין פזורים כמה מבנים היסטוריים (חלקם, יש לומר, עברו תהליך שימור). "אני חוששת מהמצב שנוצר, אבל מאמינה שאם יחליטו שזה מה שצריך לעשות (לשמר את חמשת הבניינים, נ"ר) אפשר יהיה לייצר משהו בתוך המתחם", היא אומרת. אדריכל השימור של הפרויקט, אמנון בר אור, מבקש לא להתרפק על הנוסטלגיה יתר על המידה: "אפשר להישאר ברומנטיקה, אבל צריך לקרוא את המציאות שמעידה אחרת, ולכן מצריכה התייחסות במסגרת הסיפור האורבני הנוכחי". לדעתו, "ניתנה כאן הזדמנות להציל חמישה בניינים בפרויקט אחד". על כך משיב אלכסנדרוביץ', כי אין הכרח עירוני שמחייב צמיחה לגובה באזור הזה דווקא, תוך זלזול במורשת ההיסטורית של תל אביב. "בכל מקרה", הוא אומר, "להרים מגדל בחצר של בניין מ-1909 לא נראה לי כמו שיא האלגנטיות והתחכום האדריכלי".
החטא הקדמון: מגדל שלום
צמיחתם של מגדלים בתל אביב לאורך השנים נראית אקראית, אך התהליך הוא תוצר של מערכת תכנונית. מגדל "שלום מאיר", שהוקם על חורבותיה של "הגימנסיה הרצליה", נחשב לפורץ הדרך בהפיכתה של עיר-הגנים הצנועה לעיר שסוגדת לאמריקה ולמגדלים - אולי החטא הקדמון של התופעה כולה.
התערוכה "ימי הגימנסיה", שעתידה להיפתח בשבוע הבא במוזיאון ארץ ישראל, סוקרת את בית הספר המיתולוגי ואת שהתרחש בין כתליו עד שנחרב. הבניין האקלקטי היה חלק מ"אחוזת בית" והוא נהרס ב-1959. סיפור הריסתו והקמת "מגדל שלום מאיר" על חורבותיו הכשיר את הקרקע לקראת הבאות, והתוצאות ממשיכות להדהד עד היום. מה שהשתנה הוא רק התירוץ להקמת המגדל: אם אז הלגיטימציה הייתה ההרס, היום הלגיטימציה היא השימור, שבאופן אבסורדי מאפשר לגבות תוכניות בנייה אדירות על גבם של מבנים היסטוריים.
הכותרת שניתנה לתוכנית להקמת "מגדל מאיר" הייתה "התווית רחוב הרצל", כלומר נימוק תחבורתי להקמת גורד השחקים הגבוה ביותר במזרח התיכון (אז), המתנשא לגובה 34 קומות. המגדל "בישר על בואו של הסיטי של מנשייה ועל חיסולו המוחלט של הגרעין ההיסטורי של 'אחוזת בית'. הגראונד זירו של תל אביב נמחה כמעט כולו מעל פני האדמה", כותב אלכסנדרוביץ' במאמר שילווה את התערוכה. על הנימוק התחבורתי הוא כותב בלעג: "רחוב הרצל עמד לחצות סוף סוף את המגרש ההיסטורי של הגימנסיה, רק כדי להיתקע בירכתי רחוב קלישר הסמוך".
המאמר מצטט את העיתונאי אורי קיסרי, שהתבונן בהרס גימנסיה הרצליה וכתב ב"מעריב" כך: "האם זה היה מחזה מחריד? לאו דווקא, היה בו משהו רע מזה: זה היה מחזה מביך, שהיית סר מעליו כדי לא לראות בפרפוריו של מי שנאבק ונאחז בציפורניו ואיננו רוצה למות". במבט ממרחק של 50 שנה קדימה, כותב אלכסנדרוביץ' כי "בחושים מחודדים של עיתונאי ותיק הצליח קיסרי להבין את מה שניסו להסתיר מאחורי נועזותן המלהיבה של עסקאות נדל"ן: הריסת הבניין ההיסטורי של הגימנסיה העידה, יותר מכל דבר אחר, על גוויעתה של הרוח".
למחוק את הישן מפני החדש
ואכן, לעיריית תל אביב היו תוכניות להרוס את הגימנסיה כמעט מיום הקמתה, ועוד בטרם שורטטה התוכנית הגרנדיוזית להקמת "מגדל מאיר" נמחה בית האבן האוריינטלי, מתוך טענה בדבר התיישנותה וזקנתה של הגימנסיה. האופנה רק מתחלפת והתירוץ התחבורתי, כידוע, התברר כשגוי. אז מה האופנה כיום ומהם התירוצים שמצדיקים את הקמת גורדי השחקים במתחם אחוזת בית ללא שימור הולם של הרחוב הראשון בעיר? הבעיה מתחילה, כך נדמה, בהיעדרו קוד תכנון שילווה את מקבלי ההחלטות. כל מגרש מטופל באופן שונה, בהתאם לרוח הזמן ורצונות היזם והעירייה. בתמורה לאחוזי בנייה מופרזים, היזם מעניק שי נקודתי לתושבי העיר: חניון, גינה, כביש, מוזיאון קטן או מבנה לשימור – אופנת השנים האחרונות באזור רוטשילד-הרצל.
מחברת "תדהר" נמסר: "החברה משקיעה משאבים רבים בשלבי התכנון והפיתוח של האזור, המאפשר שימור מיטבי של כל המבנים במתחם הפרויקט שמצוי בשלבי תכנון, ועל כן לא נוכל לספק פרטים אודותיו. ההדמיות שהתגלגלו ברשת אינן רלוונטיות".
- תודה לשולה וידריך, חוקרת העיר תל אביב, על עזרתה בהכנת הכתבה
