הדפסה
לכתבה באתר
האדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר,
אחרון האדריכלים הגדולים של המאה ה-20, הלך לעולמו אתמול (ד'). הוא היה בן 104 במותו. נימאייר, שזכה ב-1988 בפרס פריצקר - הפרס החשוב ביותר בעולם האדריכלות - נולד, תיכנן ומת בריו דה ז'נרו, העיר שאהב ושבה הותיר את חותמו. אך לא רק בריו: בעולם כולו השפעתו ניכרת, ובישראל במיוחד.
נימאייר, שפרש מעבודת התכנון רק לפני שנתיים, תיכנן ככל הנראה יותר מבנים מכל אדריכל אחר בתקופתנו, ולא יהיה מוגזם לקבוע שהפך לאגדה עוד בחייו. כמספר מעריציו כך מספר מבקריו, שטענו כי התמקד יתר על המידה בצורניות, והתחמק מעיסוק בנושאים חשובים כמו מתן פתרונות לשיפור איכות החיים של בני האדם. נימאייר דחה את הטענות האלה, בנימוק שאין זה מתפקידו של אדריכל לחולל מהפכות חברתיות. כפי שטען בפתיחה לספר זיכרונותיו (The Curves of Time) שפורסם בשנת 2000, הוא לא היה אדם שמביט אחורה ומתחרט על טעויות.
''אני לא נמשך לזוויות''
"אני לא נמשך לזוויות ולקווים ישרים וקשים שנעשו על ידי אדם. אני נמשך לקימורים חושניים שזורמים בחופשיות - אותם קימורים שאני מוצא בהרים ובנהרות שבארצי, בגלי האוקיינוס ובגופה של אשה אהובה", תיאר האדריכל הברזילאי את הנושא המרכזי שהעסיק אותו: קימורים. ואמנם, הוא איתגר להפליא את הרעיון המודרניסטי של "צורה חשובה פחות מייעוד" (Form follows function), וניחן בדמיון פורה שמצא ביטוי בעיצוב צורות חדשניות במבנים שלו – וילות פרטיות ופרויקטים ייצוגיים ששימשו את הממשל ואת הכנסייה.
ב-1934 סיים את לימודיו בפקולטה הלאומית לאדריכלות באוניברסיטת ברזיל. הפריצה הגדולה שהציבה אותו בחזית העשייה הגיעה עם השלמת בניין משרד החינוך והבריאות של ברזיל ב-1943. את הבניין תיכנן נימאייר יחד עם לוסיו קוסטה (שהיה המורה שלו), אלפונסו ריידי והאדריכל השוויצי-צרפתי לה-קורבוזיה, שהשפיע רבות על נימאייר הצעיר. הפרויקט הפך אותו כמעט בן לילה לכוכב בינלאומי ולחלוץ שהוביל את האדריכלות המודרנית אל מחוזות חדשים. ייחודו של הבניין הזה התבטא בהצבת ההיבט האקלימי בחזית העשייה: מערכת של שוברי שמש, שנועדה למנוע חדירת קרני שמש ישירות אל המשרדים, שולבה כחלק בלתי נפרד מחזית הבניין שהתנשא לגובה 22 קומות. מערכת ההצללה עוצבה באופן שהעניק לבניין קלילות ומשחק פיסולי, והפרט הזה יועתק שוב ושוב בידי אדריכלים שיתכננו בניינים ציבוריים בעשרות השנים החולפות, גם בישראל: בית הוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב (בתכנון דב כרמי וחבר אדריכלים), בניין הסוכנות היהודית ברחוב קפלן בתל אביב (אריה שרון ובנימין אידלסון), ובניין עיריית תל אביב-יפו (מנחם כהן) הם שלוש תזכורות בולטות להשראה ששאבו כאן מנימאייר.
לא רק חוויה, אלא נקודת ציון במרחב
בשנות ה-50 יצר נימאייר את הפרויקטים המפורסמים שלו, במסגרת סדרת מבני ציבור שהגדירו את מרכז ברזיליה - עיר הבירה החדשה של ברזיל, שתוכננה מהיסוד כדי להוות את המרכז השלטוני של המדינה ולימים הוכרזה כאתר מורשת עולמית. בברזיליה יצר נימאייר שדה ענק של מבני ממשל, זיכרון ודת שהתאפיינו בפלסטיות ועוצבו כפסלים. מבני המגורים בעיר היו בבעלות המדינה ונועדו לשכן זה לצד זה בני מעמדות שונים, אלא שהרעיונות החברתיים הנשגבים שהובילו את התכנון לא מומשו; בפועל, ברזיליה יצרה קיטוב חסר תקדים בחברה הברזילאית ומשבר כלכלי חמור, שהוביל להפיכה צבאית. עד היום נחשבת ברזיליה לכישלון המהדהד ביותר בתכנון ערים בעולם כולו.
בניגוד לשטף הפרויקטים שנבנים בימינו, שמזיעים ממאמץ להיות ייחודיים ובסופו של יום דומים זה לזה, את טביעת ידו הייחודית של נימאייר ניתן לזהות מיד. אם בניין משרד החינוך והבריאות נראה כמו מכשיר רדיו ענק, הרי שמבני הציבור האחרים שתhכנן הרחיקו לכת הרבה יותר ופרצו את השימוש המסורתי בצורות קובייתיות ומוכרות. המבנים הפלסטיים בלטו בצורניות שביטלה את הגבולות בין פיסול לאדריכלות. נימאייר לא הסתפק בחוויה חזקה על המבקרים, אלא הציב מטרה נוספת - להפוך את הבניין עצמו, בנוף העירוני או הפתוח, לסמל ולנקודת ציון משמעותית במרחב.
את השימוש בבטון המזוין כחומר בנייה הוא הביא לדרגת אמנות, ובכך סחף אחריו אדריכלים רבים ברחבי העולם. בית הכנסת "הכיפה" בשכונה ה' בבאר שבע (אדריכל נחום זולוטוב), יד קנדי (אדריכל דוד רזניק) וביתן תל אביב בגני התערוכה (אדריכל אריה אלחנני, נהרס) הם מהעבודות הבולטות בישראל שהושפעו ישירות מעבודתו זו של נימאייר.
ההפיכה הפוליטית ב-1964 תפסה את נימאייר מחוץ למדינה, בעודו מדלג בין פריז לליסבון. מאחר שהוא היה מקורב להנהגה המודחת - נשללו זכויותיו. אז החליט להיענות להזמנתו של יקותיאל פדרמן, בעל רשת מלונות "דן", לטוס לישראל כדי לתכנן לו פרויקט בחיפה. הגלות שנגזרה עליו, וזרם העבודות שנחת עליו אחרי שהגיע לכאן, גרם להארכת שהותו בישראל לחצי שנה. בחודשים האלה הוא תיכנן כמה פרויקטים בישראל ובאפריקה, אבל אף אחד מהם לא בוצע. ועדיין, אותם פרויקטים-למגירה השפיעו גם השפיעו, הודות לרעיונות חדשניים שהצליחו לפרוץ את השמרנות ששררה בקרב האדריכלים ומקבלי ההחלטות המקומיים. העבודות הללו זכו לפרסום רב, ובתום שהותו של נימאייר בארץ הם קובצו לתערוכה שערך לו פדרמן במלון "דן", תחת הכותרת "90 יום בישראל".
הנה כמה מהפרויקטים הבולטים שתיכנן נימאייר בישראל. חלקם נותרו על הנייר ואת השאר, בהשראת רעיונותיו, תיכננו אדריכלים מקומיים:
• פרויקט נורדיה (לימים דיזנגוף סנטר, תל אביב): במקום שבו שכנה שכונת צריפים, הציע נימאייר להקים שלושה מגדלים עגולים בני 24, 34 ו-40 קומות למגורים ולמסחר. בבסיס המגדלים הוא תיכנן מבנה מסחר ובידור, בית ספר, גינות משחק ומרכז רפואי. מתחת לקרקע שילב כבישים וחניון ל-1,600 גלי רכב. הטענות כי "גושי הבטון" יחנקו את העיר הובילו לגניזת התוכנית, מה שלא הפריע לקדם באותו אתר את פרויקט "דיזנגוף סנטר" בתכנון האדריכלים עליזה טולדו ויצחק ישר, ששילבו מסחר, בידור, בריכת שחייה, מגורים ומשרדים תחת קורת גג אחת. את הרעיון, כפי שאפשר להבין, לא הם המציאו.
• עיר הנגב: הפרויקט השאפתני ביותר שתיכנן נימאייר בארץ, ושאותו גם החשיב יותר מכל השאר, תוכנן בהזמנת משרד השיכון. זו הייתה תוכנית רעיונית לעיר אידילית במרכז הנגב, שתאכלס 40 אלף תושבים בגורדי שחקים בני 30 קומות. העיקרון המרכזי ששלט בפרויקט היה להשיב אל העיר המודרנית את הביטחון, האינטימיות והקומפקטיות שאפיינו את הערים העתיקות. נימאייר רצה שאדם יוכל לגור, ללמוד, לעבוד ולקנות ברדיוס קטן, כשהוא נע במרחק הליכה נוח ונעים בין המוקדים השונים. הייתה זו תגובתו לעיירות הפיתוח הישראליות, שבביקוריו בהן הוא התרשם מזלילת השטחים הפתוחים ומהתכנון שאינו מותאם לאקלים.
• אוניברסיטת חיפה: בפסגת הכרמל, על שטח של כאלף דונם, תיכנן נימאייר קמפוס שלם בתוך בניין אחד. על פלטת בטון ענקית הנמתחת לאורך 350 מטרים, תוכנן להקים מגדל בגובה 80 מטר ובו 25 קומות, שיעניק תצפית מרהיבה על יותר ממחצית שטח ישראל, וכן אודיטוריום דמוי קונכייה. הפלטה עצמה, שתוכננה להדגיש את פסגת ההר, נועדה להכיל מתחתיה 12 אולמות הרצאה, כיתות, מינהלה, ספרייה ומסעדה. גם תוכנית זו נדחתה, אם כי ברוח הרעיון המקורי תכינן האדריכל שלמה גלעד את הקמפוס הקיים עד היום, עם "מגדל אשכול" המתבלט למרחקים.
• מגדלי פנורמה (חיפה): בפסגת הכרמל, על שטח של 13 דונם, תיכנן נימאייר שני גורדי שחקים בני 25 קומות כל אחד בהזמנת יקותיאל פדרמן. אף שהצעתו עוררה בתחילה התלהבות אצל ראש עיריית חיפה, טענו אדריכלים מקומיים כי היא :שורטטה ללא רקע וסביבה, אם על הר או על מישור", והוועדה המחוזית דחתה את התוכנית. 20 שנה לאחר מכן, הצליח פדרמן לקדם את שני המגדלים, הפעם בתכנון אדריכל מקומי: במגדל אחד מגורים, בשני מלון "דן פנורמה" ובבסיסם מרכז מסחר וטיילת גגות (שסגורה היום לציבור).
• כיכר המדינה (תל אביב): מאז הצעתו של נימאייר, הוגשו עשרות הצעות למימוש אחת מעתודות הקרקע הייחודיות בתל אביב, 90 דונם שטחה הכולל. בכיכר המדינה חבר נימאייר לאדריכלים הישראלים אבא אלחנני וישראל לוטן, ויחד הם הציעו בינוי היקפי בצורת מעגל שיורכב ממבני מגורים טוריים בני 14 קומות ו-3 קומות תת-קרקעיות. הבניינים תוכננו להתחבר למערכת חניונים ולרחובות וייצמן וז'בוטינסקי שתוכננו לעבור מתחת לפני הקרקע. במרכז הכיכר תוכנן פארק גדול עם אגם מלאכותי, שממנו צמחו שלושה מגדלי משרדים בני 40 קומות כל אחד. הבינוי ההיקפי שתיכננו וביצעו לאחר מכן אלחנני ולוטן, לא התבסס על התוכנית המקורית.
הפרויקטים קרסו בזה אחר זה, ואף אחד מהם לא הוקם. לא רחוק מכאן, בלבנון, דווקא הצליח נימאייר לראות פרויקט שלו בבנייה: זהו מרכז התרבות בטריפולי, שעוצב בסגנון המזכיר את מרכז ברזיליה - משטח בטון חלק שעליו מפוזרים מבנים שונים (כמו ספרייה, אולם מופעים ומוזיאון) כשלכל מבנה צורה ייחודית. אך גם שם לא שיחק לו המזל, ובשלב מתקדם בבנייה פרצה מלחמת האזרחים בלבנון שגרמה לעצירת הפרויקט. גם היום, האתר עדיין ניצב כ"פיל לבן" במרכז טריפולי. הנה כתבת וידאו (בצרפתית) על המקום:
נימאייר היה גם אחד מחבריו הבכירים של צוות התכנון של פרויקט מתחם בנייני מטה ארגון האומות המאוחדות במנהטן. בפרויקט, שעליו החל לעבוד בהיותו ב-1947 בהיותו בן 40, שיתף שוב פעולה עם לה-קורבוזיה וכן עם אדריכלים אחרים. עבודה זו מורכבת ממספר מבנים, ותרומתו שלו הייתה מגדל המשרדים של עצרת האו"ם המתנשא לגובה 39 קומות.
האדריכל הישראלי הקרוב אליו ביותר
אחד האדריכלים הישראלים הבכירים שהושפעו מנימאייר היה דוד רזניק, שהלך לעולמו לפני כחודש. הוא עבד במשרדו של נימאייר וקשר עמו קשרי ידידות שנמשכו כמעט 70 שנה. במבנים כמו "יד קנדי", "מרכז ון ליר" ובית הכנסת האוניברסיטאי בקמפוס גבעת רם ניתן לראות בבירור את ההשפעה.
ההיכרות בין השניים החלה ב-1944, כשרזניק היה סטודנט שנה ב' בפקולטה הלאומית לאדריכלות באוניברסיטת ברזיל, וזכה להצטרף לצוות המצומצם שהרכיב את משרדו של נימאייר. שנה קודם לכן זכה נימאייר לראשונה בפרסום בינלאומי, עם השלמת בניין משרד החינוך והבריאות בריו. רזניק הצעיר ניגש ביראה ל"עבודת הקודש", כפי שהגדיר זאת כאשר שוחחנו בפעם האחרונה, שבוע לפני שהלך לעולמו.
"היתה חבורה של אדריכלים, ובתוכם נימאייר, שהייתה במלחמה עם המורים בפקולטה שהיו מאוד שמרניים", אמר לי רזניק בראיון האחרון. "לכן הם בחרו להעסיק סטודנטים, בתקווה שכך הם יצליחו להשפיע ולשנות את האדריכלות בברזיל". על שיטת העבודה במשרד, שלא העסיק יותר מ-10 עובדים, אמר רזניק: "למרות ההספק הגדול, זה אף פעם לא היה משרד גדול. כל תוכניות העבודה והטיפול מול העירייה לא בוצעו במשרד, אלא הועברו למשרדים אחרים. נימאייר יצר את הסקיצה הראשונית שפותחה במשרד, ולאחר מכן היא עברה למשרדים האחרים".
איך היו היחסים בין נימאייר לסטודנטים?
"היחסים לא היו של סטודנט ופרופסור, אבל הוא גם לא היה חבר. נימאייר היה אמנם סימפטי אבל לא התייחס אלינו במיוחד. מאוד הרשימה אותי הרצינות שבה לקח כל פרויקט. פעם היה צריך לפתור דירת שלושה חדרים שאני שירטטתי. הוא ישב איתי שלוש שעות עד שהגיע לפתרון, שזה היה בערך הזמן שהשקיע בתכנון אולם תיאטרון גדול. אנחנו הסטודנטים היינו באים לעבוד במשרד אחרי הלימודים בשעות אחר הצהריים, והיינו עובדים עד שכוחותינו עזבו אותנו".
איזה אדם הוא היה?
"אוסקר נימאייר היה אדם שהיו לו הרבה חברים. בזמן שעבדנו אצלו, בשעה חמש אחר הצהריים היו מגיעים החברים שלו, מתיישבים ומדברים. הם דיברו על הכל: אדריכלות, כדורגל, קולנוע ותיאטרון, ואנחנו הסטודנטים היינו עומדים מסביב ומאזינים. ועדיין, למרות כל אותם חברים הוא היה אדם מבודד. הוא העז לחיות עם עצמו".
הקשר ביניכם נשמר לאורך השנים, למרות המרחק הגיאוגרפי.
"בכל פעם שהגעתי לברזיל הייתי נוסע לבקר אותו, כי הוא המאסטר שלי. הוא היה אחד האנשים שהשפיעו עלי במיוחד. היחסים שלנו התהדקו כשהוא היה בארץ ב-1964. למרות ששהה בתל אביב ואני בירושלים, הוא בא כמה פעמים אלינו הביתה. הפעם האחרונה שבה נפגשנו היתה כשהגעתי לסאו פאולו ב-2005 לפתיחת התערוכה שלי בביאנלה לאדריכלות, ומשם נסעתי במיוחד כדי לפגוש אותו בביתו בריו".
מבין הפרויקטים הרבים שתיכנן בישראל ב-1964, לא בוצע ולו אחד. שוחחתם על כך?
"לא, והוא אפילו לא הכניס אותם לרזומה שלו. אבל היה פרויקט אחד שהוא היה גאה בו ועליו תמיד דיבר. זו הצעתו ל'עיר הנגב'. לפני שהגיש את הצעתו למשרד השיכון, הוא הציג לי את השרטוטים. אמרתי לו שבמצב הנוכחי, שבו לא הייתה עלייה גדולה, סיכוי נמוך מאוד שיצליחו ליישב יותר ממגדל אחד באמצע המדבר. הוא ענה שלא אכפת לו ומצידו שיכניסו את הפרויקט למגירה ובעוד 10 שנים, אם המצב יתאים, יפתחו ויבצעו. ב-1974, כשהגעתי לריו לתכנן את בניין שגרירות ישראל, אמרתי לו שעברו 10 שנים ועדיין לא הגיע הזמן. אבל ב-1990, עם העלייה הגדולה מברית המועצות, אמרתי לו שעכשיו זה הזמן ואפשר לעשות עיר נהדרת. אבל אז כבר שכחו ממנה".
רזניק סבר שהשפעתו של נימאייר על האדריכלות הייתה גדולה, אך טען כי בשונה מאדריכלים גדולים אחרים במאה ה-20 - כמו לודוויג מיס ון דר רוהה או לה-קורבוזיה - שהותירו אחריהם אסכולה, העיסוק של נימאייר באדריכלות היה בסופו של דבר עיסוק בנושאים צורניים בגישה אישית. "יש צורות שלו שייתכן שהן השפיעו", אמר רזניק. "כשתיכננתי את המוזיאון לעתיקות חצור, פתאום מצאתי את עצמי משרטט את המדרגות כמו אלה ששרטטתי במשרד של נימאייר". בשלב זה של השיחה הפתיע רזניק, באומרו כי ההשפעה של נימאייר לא הייתה לרוחו: "לי אישית היה קשה מאוד להשתחרר מההשפעה שלו, כי זו לא הייתה האדריכלות שרציתי לעשות בישראל. רציתי לעשות אדריכלות שמתאימה יותר".
על מה לא הסכמת איתו?
"למשל, הציר המרכזי שחוצה את ברזיליה ונותר מקום ריק. נכון שאת הציר תיכנן המורה שלו (לוסיו קוסטה, מ"י), אבל נימאייר היה צריך להילחם, כי את הבניינים הממשלתיים הוא תיכנן והיה צריך להתעקש לבנות מבנים לאורך הציר עצמו, כדי להעשיר את העיר ולמנוע את השממה שנוצרה. דבר נוסף שחלקתי עליו זה שלמרות שהחשיב עצמו קומוניסט, הוא עסק יותר בבניינים שהם לא של העם. גם לפאבלות (שכונות הפחונים והפשע של ברזיל, מ"י) הוא לא התייחס. לעומתו, אני גאה מאוד שתיכננתי יותר מ-2,000 יחידות דיור במדינת ישראל".
הפרויקט האחרון שלו
נימאייר הותיר אחריו מאות פרויקטים, חלקם בנויים, חלק מהם לא הושלמו וחלק אף לא נבנו. הפרויקט האחרון שתיכנן הוא "מרכז התרבות הבינלאומי" הנושא את שמו, ושנחנך אשתקד בחבל אסטוריאס בצפון ספרד. הפרויקט נראה כמו מגרש משחקים ענק שבו פזורים מבנים לבנים עם נגיעות של צבעי אדום וצהוב, המתאפיינים בצורניות הנימאיירית המפורסמת. הפרויקט זכה להצלחה אדירה מאז יום חנוכתו והוא מושך אליו קהל רב. השחקן בראד פיט, חובב אדריכלות ידוע, ביקר בו כבר בתקופת הבנייה ומאוחר יותר הצטרף לוודי אלן, לפאולו קואלו ולקווין ספייסי, כאחד האמנים המלווים את המרכז.
השנה הקדישה גם חברת הנעליים ''קונברס'' סדרה מוגבלת של נעלי "אולסטאר", שעוצבו בהשראתו של האדריכל הנודע.
