הדפסה
לכתבה באתר
הרחובות שלנו, הסוערים בדרך כלל, לא מיהרו להתקומם נגד "עמוד ענן" במהלך ימי הלחימה. אחרי שבא השקט, צץ הצ'ילי:
במהלך השבוע, נראה שמישהו שיקשק, אם red מכוון לצבע אדום:
אחד ציין:
אחר כבר מזמן ביקש:
אחד התחכם בכחול על כחול:
ואחר שאל:
אנמי יחסית ל:
או ל:
על פי מצבן של הכתובות, ברור שמרביתן נכתבו כבר מזמן ומתוך כעס אחר. מטוסי הקרב דהויים:
והקיר זועק טילים מאז השנה שעברה או אפילו קודם:
שלא כמו תיכון "בליך" ברמת גן, שנחשב פעם לנביא של תוצאות הבחירות, מהרחובות שלנו אי אפשר ללמוד דבר ברור. מצד אחד:
מצד שני:
מצד שלישי:
כשזה מגיע לחיילים, הקונצנזוס הישראלי הקדוש, הדעות חלוקות בין:
לבין:
יש ברחובות שלנו אנטי מיליטריזם, אבל לייט:
סמוך למועדון הקומפורט תלויים צילומים מטופלים:
אך אין לדעת אם זה סוג של מחאה או עוד פרומו למסיבת מתגייסים עליזה. מלחמות, אגב, לא עושות טוב למסיבות:
אבל בקריית המלאכה הסמוכה חוגגים על מדים ואביזרים נלווים. כשזה מגיע לעסקים, יצרני הטריקוטאג' והסמלים מצדיעים למי שמשלם:
גם אם המטייל התמים ברחוב מרגיש פתאום מותקף:
בודדים מעיזים לפתוח פה:
או לומר:
ברחובות שלנו זכרן של מלחמות ישנות לא נמחה:
אבל הנשק מנייר:
החייל משוקולד:
ומלחמה היא יותר משחק מחשב או סרט אנימציה:
מאשר פעולה פוליטית שגובה קורבנות:
יש אמנם מסוקים באוויר:
אבל אין ביטויי התנגדות למחיר האש:
סמלי השלום לא מבשרים על מחאה עדכנית, אלא על שאריות של געגועים בדויים לסיקסטיז:
או אולי סתם הצהרה אישית:
כי אצלנו מעדיפים לעשות:
התמימים שנותרו, אולי מהסיקסטיז, מעלים חיוך:
רק בשוליים ניכרות עמדות נחרצות:
ולא חסרות גם מיימיות, ברוח צו פיוס:
יש עמדות מובנות מאליהן:
ויש מסוכנות ממש, מסיתות:
יש לאומניות:
יש לאומניות מגעילות:
ויש עוד יותר מגעילות:
בגדול, השכונה צועדת בסך:
פוליטיקאים לא זוכים לאהדה:
והקטטות המילוליות מקובלות:
בגינת דרויאנוב יש הד לפחד קמאי:
באחרונה צצו פה ושם בורקות:
גם סמל הפליט הפלסטיני, חנדלה, דמות קומיקס ידועה של האמן נאג'י אל עלי:
ואפילו קריאות חד משמעיות:
אבל את מתנגדי הכיבוש צריך לחפש בנרות:
רק ליד סניף הבנק יש אזכור ברור למה שאסור לשכוח:
אם לא רוצים לשוב בקרוב למחוא כפיים לכיפת ברזל:
ומחשבות על משא ומתן? זה, לצערנו, נשקל רק בתור עסקה משתלמת:
