אני מניח שהגיע הזמן להתוודות. המילה מאמא מעצבנת אותי. באמת. מאז "מאמאעוף", כל פעם שאני קורא את המונח "מאמא" בפייסבוק אני מרגיש כאילו מישהו עושה עלי עוד סיבוב עם השניצל שלו. כשאומרים אותה ברבים אני בכלל מתחרפן. אבל אני אני והרשת רשת וכנראה שהרשת מבינה טוב יותר. אין מה לעשות, המונח הזה כאן והוא כאן בכדי להשאר. והאמת, די בצדק. מי שהביאה אותו לתודעתי היא אור אלתרמן ברנע. לא, אנחנו לא מכירים. טוב, אולי נכון יותר יהיה לומר שהיא לא מכירה אותי מאחר שמאז שאור פתחה את "מאמאזון", קבוצת הפייסבוק הפעילה ביותר ברשת לאימהות (26,000 משתמשות, מספר שגדל כל שעה), אין מי שלא מכיר אותה.

אתם בטח שואלים את עצמכם למה למען השם אני מדבר על מאמאזון ומה לי ולקבוצה שהחליטה מגדרית להדיר אותי ממנה כאילו הייתי אישה חילונית עם שרוול קצר באוטובוס חרדי. התשובה מעט מסובכת ומאחר ואני עדיין אני, תתיישבו לרגע, עוד מעט נגיע אליה.

 

הקבוצה שהדירה אותי

אני חייב להגיד. מאמאזון עיצבנה אותי. מאוד. לא רק מאמאזון, אלא גם "אמהות לתינוקות אזור המרכז", "מפגשי אמהות גדרה" ו"אמהות לילדים בני ארבע וחצי עד חמש נתניה". למה? כי להן היה את זה ולי לא. להם היה מקום להגיע אליו, לדבר על הילדים שלהן, לחלוק, להשוויץ, לתת ולקבל עצות. ולי לא. ולא שלא ניסיתי להיכנס. ניסיתי והצהרתי על גבריותי בכל קבוצה אליה הגעתי. חלקן קיבלוני באהבה (ואני לא שוכח) וחלקן זרקוני בבושת פנים (וגם את זה אני לא שוכח). אבל באף קבוצה לא הייתי אחד מכולן. לכאן או לכאן, הייתי תופעה יוצאת מן הכלל, קישוט, עלה תאנה.

קבוצות נשים, מעגלי נשים, העצמה נשית. כל אלו קיימים כבר שנים. אלפי שנים אם נספור את אוהל הנידה ומסגרות עתיקות אחרות. עושה רושם שנשים יודעות לדבר באמת זו עם זו. על הכל, על יחסים, על רגשות. הן נחשפות ומאפשרות לאחרת לראות מה קורה בפנים וכל זאת תוך שימוש בפורומים ענקיים דוגמת קבוצת פייסבוק. גברים לעומתן, תמיד היו מסוגרים יותר בעניין הזה. חוסר היכולת להיראות פגיע או נזקק לעזרה מונעת מרבים מאיתנו להוריד את החלון ברכב ולשאול "איך אני מגיע בחזרה למקום בו נוהגים בצד ימין של הכביש?"

כגבר, אני יכול להעיד על עצמי שהשיחות האלו חסרות לי. אני רוצה להיות מסוגל לשבת על בירה עם גבר אחר ולהיכנס למעמקי הנשמה אחד של השני, לשמוע ולשתף את צרות חיינו והקשיים ממקום אמיתי ונעזר. זה קורה לי לעיתים רחוקות.

 

הנושאים דומים. השיח שונה

התפיסה הזו מנעה ממני לפתוח קבוצה שכזו לגברים. המחשבה שאמצא את עצמי שם לבד, גלמוד ובודד, גרמה לי לחשוב פעמיים. אם לומר את האמת, זו הייתה האמונה או חוסר האמונה שהייתה לי, אז, בגברים, באבות. למרבה המזל, לא כך הרגיש אור ברנע, בעלה של אור אלתרמן ברנע (לא, אין כאן טעות. שניהם אור ושניהם ברנע. היא גם אלתרמן. תתמודדו). אור האמין באבות במקום בו אני לא. הוא פתח את פאפאזון, המקבילה הגברית של מאמאזון ובכך הקים ברגע אחד, בית לאבות כמוני ברשת.

אני לא יודע איך זה קרה. בלב לבי אני רוצה לתאר לעצמי איזשהו תהליך רומנטי של חזון משותף של אור ואישתו (או אור ובעלה), אבל אני מתאר לעצמי שאולי אני שוגה בחלומות. אני נוטה לעשות את זה. אבל בתכל'ס, זה לא משנה. סוף סוף יש קבוצה לאבות בפייסבוק. כן, קבוצה של גברים המגדירים את עצמם על פי המצב המשפחתי שלהם. סופר מהפכני.

איך נראות השיחות בפאפאזון? ציצים, כדורגל, בירה, כוסיות, בארים, אופנועים וכל סטריאוטיפ גברי אחר פשוט לא בתפריט. רוצים לשמוע יותר מזה, תתביישו לכם שבכלל חשבתם את זה! בואו נמחק את הדימויים המגדריים המיותרים. הקבוצה היא חבורת הורים שהתכנסו בכדי לשוחח על הילדים שלהם, על חינוך, על חוגים, על הגן. קבוצה של אנשי משפחה שהתכנסו בכדי להתייעץ על המשפחה שלהם, על הזוגיות ועל הקריירה אל מול המשפחה.

אז נכון, בואו לא נהיה נאיבים. אנחנו לא מאמאזון. לכל מי שקרא את הבאק קאבר של "גברים ממאדים, נשים מנוגה" ברור שהשיח שונה וגם אופן התנהלותו שונה. השיח בפאפאזון נעשה במספר שרשורים במקביל, אך בכל עת נידונים לא יותר מעשרה נושאים. כל נושא שנידון נשאר "בכותרות" לאורך זמן ממושך, המאפשר שיחה ארוכה ומרובת תגובות. הלהט אותו מפגינים האבות, לעזור לאבות האחרים ולתת להם מהידע אותו צברו במהלך אבהותם, משאיר כל נושא, כל שאלה, זמן רב בחלקו העליון של ה'פיד' ומעודד את האחרים להביא שאלות והתלבטויות מעצמם.

 

עידן האבהות החדש

האבות, שחלקם כרובם מאוד מחוברים לעולם הרגשי שלהם (לפחות בכל הנוגע לאבהותם, כי זה הנושא הנחשף), מעלים נושאים רבים ומגוונים לשיחה, אך למרות מה שהיה מצפה הצופה הסטריאוטיפי מהצד, נושאי השיחה העיקריים אינם טכניים, אלא דווקא אמוציונליים וחינוכיים. נושא שעולה לעיתים קרובות הוא הגעגוע לילדים, אפילו אם מדובר בבוקר אחד של נפקדות או ערב אחד של מסיבת רווקים (אולי האירוע היחיד בעולם החברתי שלא ניתן להתחמק ממנו אם הוזמנת). נושא נוסף הוא הפחד וההגנה על הילדים, בין אם מדובר בחברה מסביבנו (פדופילים לדוג') או במוצרים לא בטיחותיים. גם נושא החינוך בו מועלים צעדים חינוכיים למקרים ספציפיים או פילוסופיות כלליות ומפורטות, מככב לעיתים קרובות מאוד. עוד נושא שעולה לעיתים קרובות הוא עניין התזונה, בו נראה כי לכולם יש אג'נדה ברורה ומחזיקים באמיתות שחשבו עליהן רבות. אני יכול להמשיך לפרט עוד שעות...

מה שמעניין באמת הוא שבניגוד לתפיסה כי האם קובעת את המדיניות בבית ברבים מהנושאים שציינתי לעיל והאבא הוא משתף פעולה בלבד, הסתבר לי, שכמו אצלי, רבים מהאבות הם הם מניפי הדגל מעל המחנה שלהם. כשרק הצטרפתי לקבוצה הייתי נפעם בכל יום מחדש מרמת המעורבות, השיוויוניות והאחריות ההורית אצל האבות בקבוצה. הסתבר לי שהתפיסה שלי הייתה מוטה גם כן. אני שמח להודות כי טעיתי.

היום יש בקבוצה בסביבות 1200 חברים. כל אחד, אב גאה ושמח. לא עובר יום שאני לא שם. לא עובר יום שבו אני לא אוכל לעצמי את הכובע על כך שלא נתתי מספיק אמון במין הגברי בכדי לפתוח את הקבוצה הזו בעצמי. לא עובר יום שבו אני לא אסיר תודה לאור על כך שראה את האור והפוטנציאל שבנו ועשה את זה בעצמו. לגברים שקוראים עכשיו, אני קורא לכם להצטרף אלינו. אם הגעתם עד סוף המאמר, כנראה שאתם בראש הנכון ואני מזמין אתכם למצוא בקבוצה גם את הבית שלכם. נשים, ספרו לבעליכן שהם לא לבד, שנשמח לראות גם אותם אצלנו.

פאפאזון תמיד תיזכר עבורי כצעד המשמעותי הראשון שסימן, ברמה הלאומית, את כניסתה של ישראל לעידן האבהות החדש וכמקום הראשון שאפשר לגברים לחלוק את תחושות אבהותם ברבים. עשו לעצמכם טובה, אל תפספסו את זה.