שחר חסון באנגלית. מסוגלים לדמיין איך זה נשמע? ובכן, בערך כמו שזה נשמע בעברית, קרי: פרוע, מהיר, לא צפוי, לפעמים גם מלוכלך ההחלטה להופיע באנגלית היא חלק משינויים שעוברים על חסון והוא מוכן לשבור את השיניים לחתיכות כדי להצליח במשימה היומרנית הזאת.
>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק
הפנים, אם אתם תוהים, לחו"ל, ולא בגלל שלא טוב לו פה. בכל זאת, אנחנו מדברים על אחד מהקומיקאים והסטנדאפיסטים המצליחים ביותר בארץ, מי שחוץ מאולמות מפוצצים גם מתחזק קריירה טלוויזיונית נאה ובעיקר יציבה מאוד. אז למה? ובכן, כי זה אתגר, וכי חסון הוא מסוג האנשים שלא יכולים לנוח ולו לרגע.
עשר שנים של עבודה נון סטופ, של טיפוס עיקש ומתמיד בשלבי העשייה הקומית המקומית, לימדו אותו שאף פעם אסור להפסיק לחתור לפאנץ' הבא, למטרה הבאה. וחוץ מזה, הוא אוהב את מה שהוא עושה באופן כמעט רומנטי, נושם את הבמה והקהל בטוטאליות שמכתיבה את חייו. אז למה לא לנסות לתרגם את האהבה הזאת כך שיהיה ניתן להפיצה גם בניכר?
"I’m working on it", הוא אומר לי כשאני שואל אותו איך האנגלית שלו, "אני יודע לתרגם את הקטעים שלי טוב, אבל האלתור קשה. אני מרגיש שיש לי אקדח ואין לי כדורים, אין לי את כל המילים. זה מאוד מתסכל, אבל גם כיף גדול. כשחברים שואלים אותי על זה, אני אומר שידברו איתי עוד חמש שנים. זה תהליך.
"כרגע אני מרגיש כמו ילד שלומד ללכת, אבל באיילון. אתה יכול להיפגע, ואני נפגע. ההופעות לא תמיד טובות, ולפעמים יש גם שקט כזה אחרי פאנץ', דומייה שהרבה זמן לא חוויתי. כשהופעתי בניו יורק באחד המועדונים, היתה לי את הדומייה הזאת, שתי דקות שלמות של שקט בהתחלה, אני מדבר ומדבר וכלום, פשוט כלום".
אבל כשחסון מחליט לעשות משהו, אתם בטח כבר מבינים, אי אפשר לעצור אותו, גם אם המחיר הוא הסיוט הנורא ביותר של הסטנדאפיסט באשר הוא: דממה. מופע סטנד־אפ באנגלית?
הג'סיקה בר בטיילת תל אביב (שם מארח חסון ערבי סטנד־אפ באנגלית) הוא אחלה לוקיישן, אבל מי שמחפש תהילה צריך לעיתים להכניס את ראשו למאורת האריות, ובעולם הסטנד־אפ המאורה הזו היא ניו יורק, אליה הרחיק חסון לפני שלושה חודשים על מנת לחטוף אלת בייסבול מטאפורית לפרצוף.
"במועדונים שם אתה צריך לשלם חמישה דולרים בשביל להופיע", הוא מספר, "ואתה חייב לשבת בקהל במהלך כל הערב, ככה שיוצא שהקהל שלך מורכב מאנשים שבעצם עובדים על הרשימה שלהם לאחר כך. 25 איש ככה, שש בערב, כולם סטנדאפיסטים, זה הקהל שלך, אתה מבין? אז במועדון הזה, קרוליין, חטפתי את השוק, כי באתי וחשבתי שאני שחר חסון גם בחו"ל".
למה אתה עושה את זה לעצמך?
"זה קשה, אבל זה גם הדבר הכי כיפי בעולם. מה מניע אותך בחיים אם לא אתגר?".
החתירה לנוחות?
"כשיהיה לך נוח, אתה תתבאס. אני בטוח בזה. אתה יודע איזה אש הרגשתי כשהופעתי שם, איזה אושר? אני מרגיש שאני כמו מפעל, מייצר קומדיה, קם בבוקר ומייצר פאנץ'. יש כרוב אדום על השולחן? נחפש משהו. זו עבודה, ועכשיו המפעל רוצה לייצא את מה שיש לו למדינה אחרת, בשפה אחרת.
"אני טס לשם וחוטף שם בראש כדי שיהיו לי את הכלים לעשות את זה. ואני עובד על זה, עובד קשה. יש לי מורה פרטית לאנגלית, ואני קורא ומנוי ל'ג'רוזלם פוסט' בגרסת הלייט. זה מעולה, יש שם בצד מילון עם כל המילים".
קטורזה או אסייג נראים כשמחים עם מה שיש להם בארץ.
"אני מאוד שמח במה שיש לי פה, טפו טפו, ובחיים לא הייתי עוזב את ישראל. תסתכל סביבך, כמה יפה פה. אבל זה קשור לאישיות של הבן אדם. כמו בשיר של הרולינג סטונז, I can’t get no satisfaction. אני פשוט לא שבע".
חוץ מהסטנד־אפ ההתאבדותי באנגלית, המוג'ו המקצועי הבריא הזה מתבטא היטב גם בקריירה הטלוויזיונית שלו. יש את המושב בפאנל הפאנצ'ים של "צחוק מעבודה" (שישי, 21:30, ערוץ 2), את תפקיד ההנחיה באחותה הצעירה "הכיתה הטיפולית", ובימים אלה גם תפקיד בסדרה עתידית ומסקרנת של קשת בשם "זמר מזרחי", שיצרה נועה פניני ("מעצר בית" עם קיציס ופרידמן) עם איתי תורג'מן בתפקיד סולי הזמר, אורנה בנאי בתפקיד אמא שלו, פיני טבגר ("הוא האשכנזי שלנו"), משה אשכנזי, מגי אזרזר ומר חסון בתור איקו, הדרבוקיסט של סולי.
"אני כאילו העבריין", מסביר חסון, "ולי זה היה מוזר, כי הם שחקנים ואני לא שחקן. למדתי משחק (בסטודיו של יורם לוינשטיין, י.ב), אבל עבר הרבה זמן מאז שעשיתי תפקיד דרמטי. פחדתי.
"כשאני עושה סצנה ואחר כך חושב ללכת ולשאול את הבמאי איך היה, זה סימן לא טוב בשבילי. בסטנד־אפ אין לי את זה. אני יודע איך הייתי אחרי הופעה, לטוב ולרע. אבל כשצילמנו את הסדרה, רוב הפעמים פשוט לא שאלתי. לא ידעתי אם זה מקובל".
מצחיק אותו איך גם היום, ארבע שנים ושבע עונות מאז שעלתה, מבקרי הטלוויזיה עדיין שונאים כל כך את "צחוק מעבודה". "אני לא קורא טוקבקים ולא קורא ביקורות", הוא אומר, "ואת 'צחוק מעבודה' אנשים עושים באמת מאהבה, הם באמת עובדים עליה קשה. אתה לא יודע איזה פער יש בין מה שאנשים חושבים על התוכנית ומה שמבקרים חושבים".
מבקרי הטלוויזיה רואים את לואי סי.קיי שם ואת "צחוק מעבודה" פה. גם זה פער.
"בארצות הברית יש מספיק אנשים שיראו את לואי גם בלי הקהל השמרני. פה אין לך את זה. זה מצער, אבל מה לעשות".
ובכן, דומה ש"הכיתה הטיפולית" נועדה לעזור בתחום האדג'יות. זה הרי המנדט שלה, לפחות על פי שמה וליהוק המנחה שלה, אבל בחלוף כמה תוכניות, אף אחת מהן לא פרובוקטיבית במיוחד, כבר ברור שלא כאן תמצאו את התוכן המופרע איתו התעסק חסון בעבר.
מצד שני, בכיתה הנ"ל אוחז חסון בתפקיד המנחה הראשי לראשונה, וזה מאוד משמח אותו. "למרות שיש בעיה", הוא מסייג, "אני אמור להיות האחראי שם, המנחה, ואני רגיל להיות זה שעושה בעיות. בא אליי אחד מהמשתתפים ושאל מתי הוא יכול להפוך את השולחן. המחשבה הראשונה שלי היתה 'רגע, אבל אני זה שאמור להפוך את השולחן'".
אה, וחסון עושה אותה בחינם, את "הכיתה הטיפולית".
"זו תוכנית בלי כותבים", הוא צוחק, "בלי תקציב, הקהל שלה זה קהל שהגיע וישב שעתיים לראות את 'צחוק מעבודה', ואחרי הצילומים אנחנו מתחננים שיישארו עוד קצת. אם צריך, אני גם יוצא לקנות שתייה, רק שלא ילכו.
"זו אמורה היתה להיות פינה ב'צחוק מעבודה'. מי האמין שזה יקבל 15 אחוז רייטינג? אנשים אוהבים את זה, אז המשכנו. אבל אין כסף, לא משלמים. עושים עליי קומבינה (צוחק), אבל יוצא לי להנחות את זה, אתה מבין?".
קסם הנעורים
ועכשיו הקטע בו שחר חסון מסביר למה הוא מעדיף סוציומטיות בנות 24
בפעם האחרונה שדיברנו, חסון בדיוק נפרד מהחברה אחרי חצי שנה. זה היה רומן צדדי עבור חסון, בן 36, שכבר שנים מתחזק זוגיות יציבה עם המקצוע שבחר לעצמו, גם כשצריך לשלם מחיר אישי, כמו ברמת מערכות היחסים שלו עם אחרות.
"אני אף פעם לא בבית", הוא אומר, "יש ימים שאני בכלל לא מגיע. אין לי כלום בבית, רק אבק. כשבאה עוזרת חדשה, אמא שלי אמרה לי 'לך, תהיה שם בפעם הראשונה שהיא באה לעבוד'. עניתי לה, 'מה היא תיקח? אין שם כלום, אמא, כלום!".
אין לך סיבה לחזור הביתה?
"אם אני יוצא היום מהבית בצהריים, אין לי הרבה סיבות לחזור הביתה. אני חוזר לשם בשביל להתקלח, לפני שאני הולך למקום אחר".
זה נשמע קצת עצוב. אתה בודד?
"קשה להיות בודד לגמרי במקצוע הזה, אבל אני מוצא שהרבה פעמים אני אוהב להיות לבד. זה לא רע לי. יש בתי קפה בתל אביב שמכירים אותי מהלילה, כשאני בא לשבת ולכתוב קצת, עד שנהגי המוניות והאוטובוסים מגיעים בחמש בבוקר. יכול להיות שמישהו מסתכל ואומר 'איזה מסכן, הוא לבד', אבל אני לא מרגיש בדידות".
אתה מעדיף את בנות הזוג שלך צעירות ממך?
"כן, 24 כזה... אני מרגיש שבגיל 24 היא יותר חושבת על עצמה ופחות על מערכת היחסים. היא רוצה ללמוד תיאטרון, היא רוצה לטוס, היא יותר סוציומטית בתוך הקשר".
ואתה מסתדר עם זה כי גם אתה כזה.
"נכון. אני עדיין תקוע בגיל הזה של אחרי צבא, מה לעשות, יש מלא דברים שאני עוד רוצה לעשות. אתה יודע כמה כאלה יש במקצוע? שמע, פגשתי בניו יורק אנשים שעושים את זה כבר 30 שנה, את הסטנד־אפ, ועדיין מחכים לפריצה. יש משהו בציפייה הזאת, בחרמנות הזאת, שהוא פשוט כיפי".
ושום דבר לא יכול להחליף את זה? מה עם ילדים? מדגדג לך?
"מה אגיד לך, לא כרגע. אני עוד לא מדמיין את זה, לא יכול לתאר לעצמי איך זה נראה, חתונה, חופה, ילד. אני מאוד קנאי למה שאני רוצה, ואתה לא יכול לעשות ילד ולא לתת לו 100 אחוז".
המשפחה מציקה בקשר לזה?
"היתה תקופה שהייתי מגיע לאירועים משפחתיים וזה היה כמו מסיבת עיתונאים, אנשים מתקבצים סביבי ושואלים שאלות, דודה ימימה מאשקלון עם 'נו, מתי תביא כבר ילד?'. עכשיו הם כבר ויתרו.
"תראה, כשאני אתחתן זה יהיה כשאוכל לתת תשומת לב מלאה לאשה שלי, ולא להסתובב בלילות ולהיות לא סגור על עצמי. זה נראה לי מה־זה עולב, לקחת אשה ולעשות ילדים אבל לא להיות איתם. וחוץ מזה, טוב לי עכשיו".
** את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגיליון החדש של "פנאי פלוס"
___________________________________________________________________________________________________________
עוד בפנאי פלוס :
- איך הפך עוז זהבי ממלאך לדיווה זועמת?