הדפסה
לכתבה באתר
>> ערוץ האופנה הישראלי ב-HOT - צפו בכל התוכניות
אורטל בן דיין, מה אשכנזי בעינייך?
"עוני-שיק. אשכנזים שאוהבים להתלבש כאילו הם עניים ואומרים 'אספתי בגדים מהזבל'. מזרחים לא יגידו את זה בחיים. אנשים שמגיעים ממעמד נמוך יתביישו להגיד שהם אספו בגדים בזבל. אפילו אני מתביישת לאסוף כשאני רואה שקיות של בגדים ברחוב. אשכנזים מתגאים בזה, כי הם כאילו חתרנים. הם אספו בגדים מהרחוב".
השאלה הזו, "מה אשכנזי בעינייך?", לקוחה מסקר נפיץ שפרסמה בן דיין בעמוד הפייסבוק שלה בפברואר אשתקד. "סקר לשבת: מה אשכנזי בעיניך?", כתבה בסטטוס שגרר עד היום למעלה מ-18,000 תגובות. מספר מרשים ובלתי נתפס לשאלה תמימה כביכול.
בין התגובות לשאלה המעוררת, נמצאו תשובות כמו "נמשים", "לא להוריד את עטיפת הקוטג' עד הסוף, כדי שיישאר יותר זמן טרי", "מוזיקת עולם" ועוד. לפני כשבועיים, עם פתיחת חנות בגדי היד השנייה של בן דיין בדרום תל אביב, שזכתה לשם "אופנת אורטל", הוסיפה כותבת הסטטוס תגובה מטעם עצמה לאותה שאלה: "להגיע לחנות יד שנייה של פמיניסטית מזרחית ולהגיד: 'לא הייתי מצפה שבחנות כזאת יהיה איל גולן. זה יותר מתאים לבסטה שמוכרת משרוקיות ליום העצמאות. אבל איכשהו פה זה עובד.." אשכנזים, זה הזמן לתפוס מחסה. או להמשיך ישירות לטוקבקים.
בשנה האחרונה עלה שמה של בן דיין לכותרות הודות למאבקים חברתיים ופוליטיים בהם היתה פעילה, אך את עיקר תהילתה ניתן לזקוף להישג הפמיניסטי החשוב שלה: במסגרת לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ניהלה בן דיין קשר אינטימי עם המרצה ד"ר גדעון ארן, שבסיומו התנכל לה המרצה במשך שנתיים. בעקבות חשיפת הפרשה הוטל איסור גורף על יחסי מין בין מרצים לסטודנטים באקדמיה בישראל. אלא שהפרשה המשיכה להתגלגל ולהסתבך, לאחר שהעיתונאית עירית לינור כינתה את בן דיין בשידור בגלי צה"ל "זונה". זה עלה לתחנה הצבאית בפיצוי בסך 38 אלף שקל. "הפרשה הזאת מאחוריי", אומרת בן דיין השבוע. "אתה לא מרגיש מנצח, כי אתה כל הזמן חוטף וחוטף". על לינור היא אומרת: "הייתי בהלם ממה שהיא אמרה. אפילו לא סיפרתי לאימא שלי. כשהיא קראה על זה בעיתון הארץ, היא אמרה לי 'ככה היא קראה לך? ואני כל כך אהבתי אותה'. זה כאב לה באופן אישי".
בן דיין, 32, היא סוציולוגית, אקטיביסטית פוליטית בחוגי השמאל, פמיניסטית מזרחית וחבית נפץ שרק ממתינה להתלקח. היא נולדה וגדלה בקריית שמונה, עד שבגיל 22 עזבה לירושלים לטובת תואר ראשון ושני בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. כיום היא מתגוררת בגבעתיים. בין היתר, היא גם בעלת טעם אופנתי משובח וסגנון אישי משולל רסן, במסגרתו היא מציפה בהופעותיה שאלות הנוגעות בטעם רע מול טעם טוב, פריפריה מול מרכז וסגנון ישראלי מה הוא? למרות שבן דיין מקדישה את עיקר מרצה לכתיבת מאמרים חברתיים ולפעילות פמיניסטית, ענייני תעשיית האופנה המקומית והבינלאומית לא חומקים מבין אצבעותיה.
לפני כחודשיים פרסמה באתר "ארץ האמורי" את המאמר "הקלפטומניה של האדם הלבן", שעסק בטרנד השבטי והאתני השולט העונה בתעשיית האופנה, תוך אזכור בית האופנה הישראלי האגדי משכית. "קהל היעד של משכית היו נשים אשכנזיות מבוססות והיא הקפידה להשתמש בדוגמניות לבנות כפניו של בית האופנה", כתבה בן דיין במאמר שהביא לא מעט תגובות ודיונים בנושא ניכוס תרבותי ופולקלור ישראלי. "האפשרות שנשים תימניות ידגמנו את פרי יצירתן לא עלתה על הדעת, כי נשים מזרחיות כהות עור בפרונט לא היו מאפשרות לקהל הלבן לקודד את הבגדים כעיצוב ישראלי ייחודי. כשאישה לבנה לבשה אותם היא העניקה לבגד את 'מגע הקסם הלבן' – אותו תהליך אלכימי שהופך את הבגד מ'סתם פריט מסורתי' לפריט נחשק, יקר ואופנתי".
את אופנת אורטל פתחה בן דיין ברחוב הגדוד העברי בתל אביב, הממוקם גיאוגרפית מרחק יריקה משדרות רוטשילד, אך רחוק שנות אור מהזוהר והטרנדיות של השדרה הנוצצת. לרחוב תדמית נחשלת, עם תעשיית זנות טרנסג'נדרית, הומלסים ומהגרי עבודה החיים ברחוב. בדומה לתהליך שעבר גן החשמל הסמוך לפני עשור, עובר הרחוב תהליך של שינוי, עם פתיחת בית הקפה הפופולארי אלבי, חנות קטנועים חדשה ועוד. ברחובות הסמוכים כבר התמקמו שתי גלריות, ביניהן גלריית חזי כהן הנחשבת. בן דיין מספרת כי אין חשיבה אידיאולוגית מאחורי הבחירה במיקום, אלא צירוף בין רצונה למכור את אוסף פריטי היד השנייה שלה, לשכירות זולה, קירבה לבית הקפה שמפעילים חברים קרובים שלה ורצון להקים עסק שיאפשר לה עצמאות כלכלית.
"בעיניי זה לחזור ללב של הפמיניזם - עצמאות כלכלית", היא אומרת. "במיוחד כשאת אישה רווקה, שרוצה עוד שנתיים להביא ילדים. אני לא רוצה להיות תלויה בגבר ולא רוצה לוותר על ילד בגלל חוסר עצמאות כלכלית. ממדינת הרווחה לא נשאר כלום. אמהות חד הוריות הן נשים שמאוד מאוד קשה להן לשרוד. היום זוג בקושי יכול להחזיק דירה, אז איך אפשר להחזיק ילד כשרק שכר דירה עומד על 3,000 שקל?".
מאחורי השם אופנת אורטל, שנבחר לדבריה לאחר דיונים רבים עם חבריה, ישנו מטען גדול של קודים חברתיים. "ברור ש'אופנת אורטל' מרפרר לאופנה של שנות ה-80 ועיירות פיתוח עם בוטיקים כמו 'אופנת סימי', 'אופנת מזל'", היא אומרת בתגובה. "גם ברור שבשם אורטל יש מטען מזרחי. זה שם שמלעיגים אותו, כמו אורטל ומורטל. בהתייחסות לשם שלי, יש מהלך של פירוק המטען השלילי בשם הזה. זה לא הפוך על הפוך. זה השם שלי. זה לא שאני איזה אשכנזייה שלקחה שם של מזרחים וקראה למקום 'סלון אורטל'. זה אני. אני אורטל. ואני אוהבת אופנה".
איך התעצב הסגנון האישי שלך?
"התשוקה לאופנה החלה בבית. אימא שלי היתה נוהגת לתפור לי בגדים כילדה, ותמיד אהבתי שילובים בלתי שגרתיים. קריית שמונה היא עיר עם סצנה אופנתית מפותחת, לפחות כשאני גדלתי בה בשנות ה-90. היה ווייב חזק עם בוטיקים כמו 'שוש מוד' במרכז המסחרי, שהיתה ה-חנות בקריה. הייתי מבקרת שם באופן קבוע. רשתות כמו קסטרו ו-NO NAME הגיעו רק מאוחר יותר. הרשתות האלה תמיד משחיתות את החנויות הקטנות ועושות האחדה של סגנון".
סגנון הלבוש שלה, בדומה לפריטים שהיא בוחרת לחנות, הוא צבעוני, עתיר הדפסים ופאייטים. יש שיקראו לו מזרחי או יראו בו טעם רע. "אני אוהבת את הפיפטיז והאייטיז באותה מידה", היא אומרת על טעמה האישי, שסימן אותה בכל מקום אליו הגיעה. באופן לא מפתיע, הדיבור שלה על אופנה טעון בקודים של שיח פמיניסטי, מגדרי, חברתי ופוליטי, ללא חציצה ביניהם. "כשלמדתי באוניברסיטה העברית תמיד חשבו שאני מבצלאל", היא נזכרת. "באתי מקריית שמונה עם בגדים בצבעים עזים ובאוניברסיטה, שיש בה הרבה גוונים של אפור, היתה לי תחושת חריגות תמידית. הרגשתי פיקוח חברתי והנראות שלי סומנה מהר מאוד. אני זוכרת שבשנה א' שמעתי שתי בנות שאומרות עליי: 'ראית את זאתי עם השמלת תכלת. לאן היא חושבת שהיא באה. בשנים האחרונות התמתנתי, אבל המשטור של החברה עדיין קיים. היום בבוקר עליתי למונית והנהג אמר לי 'מה זה אודם אדום על הבוקר?'. אז עכשיו יש לך גם שעות: מתי מותר, מתי אסור".
בשביל מי את מתלבשת, גברים, נשים, בשביל עצמך?
"להגיד שאתה מתלבש בשביל עצמך זאת היתממות וחוסר הבנה סוציולוגית. אתה לא חי באי. אופנה היא חלק בלתי נפרד ממני, ואני אוהבת את ההתעסקות בבגדים ואת הממד האסקפיסטי שיש בה. אז ברור שזה מיועד לעיניים של הסביבה, למעט גברים. מהחוויה שלי, גברים סטרייטים אוהבים אישה בחצאית מיני שחורה ומחשוף. מעבר לזה הטעם שלהם מוגבל: הם לא יודעים לומר אם זה יפה או לא יפה, או להבדיל בין שמלה לחצאית. אין להם הערכה לפריט מיוחד משנות ה-60 שיש בו פרפורמנס ייחודי או אמירה. פעם יצאתי עם מישהו ולבשתי אוברול. כששאלתי לדעתו, הוא אמר בכנות: 'אני לא יודע. אני לא מבין את זה'".
את מדברת על אופנה במונחים שלקוחים מהשיח על פמיניזם, מגדר וסוציולוגיה, וכשביקרתי בחנות שלך שלשום, היו במקום שני חיילים צעירים שליקטו בגדים למופע דראג שהם מתכוונים לערוך בקרוב. יש מאחורי החנות אג'נדה כלשהי?
"אני סוציולוגית בהכשרה שלי, פמיניסטית בחיים שלי, אישה מזרחית. מבחינתי, החנות מתפקדת כמרחב פמיניסטי לכל דבר: אין בה משטור מגדרי, יש בה מבחר מידות רחב, וכל סוגי הנשיויות לגיטימיות: נשים שאוהבות בגדי גברים, טרנסג'נדר ועוד".
קום איל פו מיתגו את עצמן כמותג פמיניסטי. את מתחברת לאג'נדה שלהן?
"קום איל פו זה פמיניזם לעשירות שרוצות לנקות את המצפון שלהן".
בראיון שהתפרסם ב-Xnet אומרת בעלת החברה סיביל גולדפיינר, כי "הכסף שמגיע מנשים עשירות שרוכשות את הבגדים, חוזר בצורה רובין הודית לנשים מוחלשות".
"כל עוד הן מודעות לזה ולא מכחישות - אין לי בעיה. אבל צעיפים ב-2,000 שקל? זה רק לנשים עשירות. אני לא יוצאת נגד זה, אבל גם לא מתמלאת בחיבה".
