לא חשבתי שכך הולכים להיראות חיי.

ליאורי כבר בת שנתיים, אני חושבת לעצמי בעודי נכנסת לאוטו, בדרך להוציא אותה מהגן. כבר שנתיים שאנחנו שורדים את הטירוף הזה ואיכשהו מסתדרים, אני אומרת לעצמי. כבר שנתיים שאייל רואה אותה רק בערבים ואני מוציאה אותה בכל יום בשעות אחר הצהריים. כבר שנתיים שאנחנו משלימים זמן איכות רק בסופי שבוע. כבר שנתיים שאנחנו לא ממש אוכלים ארוחות ערב ביחד. כבר שנתיים עברו.

אייל (בן זוגי, בטח כבר הבנתם לבד) עמוק בעבודה במשרד. אני תוהה מתי הוא יחזור היום. אנחנו מבלות בפארק שעה ואני שולחת לאייל תמונות של ליאורי בגינה. היא עומדת על המגלשה בפרצופים מצחיקים, רודפת אחרי במבי ואוספת תמרים צהובים שנפלו מהעץ בפארק.

אייל במשרד, עסוק עם איזו מצגת, שולח לי סמיילי וממשיך לעבוד. "אני רוצה לצאת בשעה נורמלית היום", הוא כותב לי וגורם לי לתהות שוב, איפה בעצם ממוקמת המילה נורמלי, על השעון של משרד הפרסום שבו הוא עובד.

אנחנו מבלות בפארק שעה, אחר כך חוזרות, שולפות פאזלים וקוביות ומשחקות בבית עוד כשעתיים. מרחוק אני שומעת את הצליל של הודעת הטקסט ויודעת בדיוק מה הולך להיכתב בה. "דחפו לנו ישיבה בשש בערב. בא לי להרוג מישהו. לאנשים האלה אין חיים". אבל אתה לא צריך, אני ממלמלת לעצמי, כי אני אהרוג אותם קודם.

בינתיים אני מתחילה להכין ארוחת ערב ולהשלים עם רוע הגזירה. אייל במשרד, דוחף סנדוויץ': "אני אגיע למקלחת", הוא כותב לי. אתה אופטימי, אני חושבת לעצמי ומתיישבת לאכול עם ליאור. שבע וחצי, אני ממלאת אמבטיה. ליאור זורקת לתוכה את הברווזים בחדווה ואחריהם מנסה לזרוק גם את במבי. למזלי, היא לא מצליחה לתפוס אותה. במבי רצה ממקום למקום, מתרגשת. אייל סוף סוף הגיע. היום לפחות תהיה מקלחת, אני חושבת לעצמי.

 

עוד בנושא:

 

עובדים קשה, אבל כמה?

אלה לא החיים שתכננתי לעצמי. אני גם לא זוכרת שכך תיארו לנו אותם כשהיינו קטנים. לא, לא גדלתי באיזה קיבוץ והיו אפילו תקופות בהן הייתי ילדת מפתח. אבל אמא באה בשלוש ואבא בא בחמש. גם בסרטים ההוליוודים השוביניסטיים, הבטיחו לנו שזה אחרת. התסריטים הבטיחו שאבא מגיע לפחות לארוחת הערב ולפעמים מוקדם יותר, והולכים לטייל בפארק, ומורידים נעליים והולכים יחפים, ומקשקשים קצת לפני שהולכים לישון.

ועובדים קשה, זה נכון. תמיד גדלתי על זה שעובדים קשה. אבל לא על חשבון הבית. אף פעם לא על חשבון ארוחת ערב משותפת או טקס סיום חשוב או מסיבת חנוכה משפחתית. זה אף פעם לא היה ככה.

בעצם, זה לא ככה גם עכשיו. כשיוצאים מגבולות הארץ, מגלים שזו לא גזירת גורל. חברים שעובדים בקנדה מספרים שזה אחרת. חברים שגרים באירופה, אומרים שבחמש המשרד מתרוקן. "זה לא נהוג כאן", הם אומרים. "כאן יש תרבות. יש נורמות. רק בארץ אנשים עובדים כמו חיות".

 

מגיע? לא מגיע? (צילום: shutterstock)
מגיע? לא מגיע? (צילום: shutterstock)

 

הטבלה לא משקרת

אז ישבנו כמה הורים, פתחנו את הספרים והחלטנו לנסות לברר מה בעצם קורה כאן. הנתונים שהתגלו היו מדהימים. מדינת ישראל נמצאת במקום 32 באיזון בין בית לעבודה מבין 36 מדינות OECD שנבדקו. זה אומר שחוץ ממקסיקו, טורקיה, יפן וקוריאה, אנחנו במקום הגרוע ביותר. גם אם בודקים את פריון העבודה, אנחנו במקום גרוע. ישנם אפילו מחקרים שבדקו עובדי הייטק בארץ, מול עובדים במקומות אחרים. התוצאה: בישראל עובדים יותר שעות ונותנים פחות תפוקה.

הייתי חייבת לבדוק את הנתונים שוב. זה הרי לא יכול להיות, חשבתי לעצמי. כל הזמן מספרים לנו שבארה"ב עובדים בלי הפסקה. טעות. ארה"ב במרחק ארבע מדינות מאיתנו לטובתם. המשמעות של זה היא שאפילו שם עובדים בצורה שפויה יותר.

לא יכול להיות, חשבתי שוב. הרי אומרים שהגרמנים הכי חרוצים. אין מצב שאנחנו עובדים יותר מהם. טעות. גרמניה רחוקה מאיתנו שנות אור וממוקמת במקום השביעי, 25 מקומות מאחורינו במספר שעות העבודה. ולא רחוק ממנה, רוסיה ובאמצע הרשימה ממוקמת אנגליה. ורק אנחנו אי שם ליד קוריאה, עובדים שעות על גבי שעות.

 

תמצמץ ראשון - יסתכלו עליך עקום 

אז למה אנחנו עובדים כל כך הרבה ולמה אייל חוזר כל כך מאוחר? לא ברור. אפילו אם מודדים את הפריון במשק, אנחנו נמצאים הרחק מאחור.

"זה לא מקובל", אמרו לי כמה חברים, כששאלתי אותם למה בעצם הם לא מתקתקים את העבודה וחוזרים בשעות שפויות. "אני יכול לצמצם את העבודה שלי לחצי", אמר לי חבר טוב בגאווה. "אבל אין סיכוי. עד שהמנהלים לא עוזבים את המשרד אני לא אמור לעזוב. זה מין משחק כזה של מי ממצמץ ראשון. אם תהיה הראשון שממצמץ יסתכלו עליך עקום".

חברה אחרת אמרה לי שבגלל זה לא לוקחים אמהות לארגון שלה. "אני מתה מפחד מה יקרה כשאלד", היא מספרת. "אין להם עניין של לסיים את העבודה וללכת. הם לא עובדים על תפוקות, אלא על שעות. גם אם אגיע בחמש בבוקר ואסיים את כל המשימות זה לא יעזור. זה עניין של אווירה".

 

"אני אגיע בזמן למקלחת". יא, רייט... (צילום: shutterstock)
"אני אגיע בזמן למקלחת". יא, רייט... (צילום: shutterstock)

 

חוזרים לעבוד בשפיוּת

למה זה בעצם ככה? מתי הפכנו לאנשים האלה, שמעבידים את העובדים שלהם עד שעות מאוחרות, רק כדי לא להרגיש פראיירים ושמוכנים להישאר עד שעות מאוחרות במשרד, כדי שזה ייראה טוב?

האם זה חייב להיראות ככה? האם זו גזירת גורל? אנחנו החלטנו שלא ואנחנו מאוד רוצים שעוד הורים ומעסיקים יצטרפו אלינו.

חברנו יחד מספר הורים והחלטנו לעשות שינוי. שינוי שיהיה טוב למעסיקים, אבל גם להורים. שינוי שיאפשר להורים לצאת פעמיים בשבוע הביתה בשעה סבירה ולהתחיל להימדד לפי תפוקות ולא לפי שעות. החלטנו להכניס קצת שפיות לעולם העבודה, שפיות שאומרת: אנחנו בעד עבודה, אבל גם בעד משפחה.

שפיות שאומרת, אנחנו רוצים לעבוד קשה, אבל גם רוצים לאכול ארוחת ערב משפחתית ביחד. אנחנו מוכנים לבוא מוקדם, לתקתק את העבודה, לא למרוח פגישות ולא לשחק סוליטר בזמן העבודה, אבל גם לצאת לטקסי הסיום של הילדים שלנו ולתת מקום לאירועים משפחתיים.

 

החלטנו לשים את המשפחה במרכז. הצטרפו אלינו .