הדפסה
לכתבה באתר
>> ערוץ האופנה הישראלי ב-HOT - צפו בכל התוכניות
בשלהי חורף 1990 יצאו סיביל גולדפיינר וקרול גודין, בעלות מותג האופנה קום איל פו, יחד עם הצלם גדי דגון והדוגמנית לואיז עמר, ליום צילום בים המלח לטובת קטלוג אביב-קיץ של החברה. בדרכן חזרה דרך יריחו הגיעו לצומת דרכים. "שני השלטים היו זהים: ימינה לירושלים, שמאלה לירושלים", משחזרת השבוע גודין את המסע באוטוביאנקי הקטנה של גולדפיינר. הם החליטו לקחו ימינה. לאחר דקות ספורות של נסיעה, כשלצדן חולפות מכוניות עם לוחיות רישוי פלסטיניות, הבינו כי הן עושות את דרכן אל לבו של כפר ערבי. בשלב זה חלקכם ודאי מצקצקים בלשונכם ואומרים, "נו טוב, אוהבות הערבים האלה בטח הרגישו בבית". אבל בימי האינתיפאדה הראשונה, היתה זו נסיעה שהותירה את נפשן של השתיים מצולקת לנצח. "לפתע הוקף הרכב רעולי פנים, שהחלו לזרוק עלינו אבנים", ממשיכה גולדפיינר, 55. "עד היום אני זוכרת את זה כחוויה לא נעימה". "לי גם לא היה רישיון נהיגה", מוסיפה גודין, 53. "חששתי שאם סיביל תקבל אבן בראש אנחנו ניתקע. שבוע קודם היה חייל שעשה את אותה הטעות כמונו, הותקף באבנים, איבד שליטה על הרכב, הרג ילד בדרך, ושרפו אותו חי. לבסוף הגענו לטנק ענק עם חיילים, ששאלו אותנו בפליאה מה אנחנו עושות פה. ענינו מפוחדות שהלכנו לאיבוד".
הנסיעה הזאת היתה מהאירועים המכוננים בהתפתחות האג'נדה הסוציו-פוליטית של מותג האופנה קום איל פו, המציין השנה 25 שנה להיווסדו. אבל לא רק. מכורח המציאות החברתית והכלכלית בישראל, הבינו מייסדות המותג לקראת סוף שנות ה-90 כי אג'נדה היא לא מילה גסה, והחלו לשלב מסרים פוליטיים ופמיניסטיים בקמפיינים ובבגדים שיצרו. "הבנתי שדיכוי זה דיכוי זה דיכוי", אומרת גולדפיינר על הקשר בין שמאלנות לפמיניזם, בין דיכוי פלסטינים לדיכוי נשים וקבוצות מיעוט אחרות, פליטים למשל. "הבנתי שיש לי בידיים כלי שהוא העסק, שיש לנו אפשרות לדבר באמצעותו עם הרבה לקוחות ושאפשר לעשות בו שימוש למטרות חברתיות. אם זה עסקי או לא - זה כבר סיפור אחר".
לרגל חגיגות חצי היובל, נפתחה השבוע במתחם בית בנמל התערוכה "תבחרי, תתלשי, תשמרי. 25 שנה על ציר הזמן" (נעילה: סוף דצמבר 2012), המציגה את הדימויים הרבים שליוו מדי עונה את הקולקציות של החברה. בדומה למהלך שנעשה בתצוגת האופנה של המותג ביולי האחרון, המבקרים במתחם יוכלו לתלוש מהקיר את הדימוי האהוב עליהם ולשמור אותו במעטפה מיוחדת שתוקדש לכך עם הכותרת "אופנה או אג'נדה?". למשל, הקמפיין "נשים חוצות גבולות", שצולם על רקע גדר ההפרדה ב-2004; ציטוטים משירי אהבה שנתפרו בתוך הבגדים, כמו "גם חמש דקות של אהבה מספיקות למלא את החום הנדרש ליום שלם..." (יונה וולך); הקמפיין "בתיאבון מותק" מ-2006, שהציג נשים כמו הילה אלפרט בולסות בתאווה רבה; הקמפיין "עבודות שקופות" מ-2005, ששפך אור ציני על עבודות הבית שנשים נדרשות לעשות; והקטלוג הפרובוקטיבי שהוציאו בשנת 2002 לרגל 15 שנה למותג ובו, בין יתר עבודות הצילום האמנותיות, תצלום של אפרת בלוססקי ובו מופיעה אם ובנה עם שלט הנושא את הכיתוב "די לכיבוש". היתה זו ההצהרה הפוליטית הראשונה של המותג, ובעקבותיה חברת הכנסת נעמי בלומנטל, לקוחה של קום איל פו, הכריזה כי היא מחרימה את המותג. מצד שני, גולדפיינר מספרת כי אותו חודש נסקו המכירות של המותג והגיעו לשיא. "היתה לנו התלבטות מאוד גדולה אם לכבד את עבודת האמנות או להפעיל צנזורה ובחרנו שלא", אומרת היום גולדפיינר.
אופנה או אג'נדה? זוהי סוגיה שגולדפיינר נוברת בה רבות לאחרונה. בשנתיים וחצי האחרונות, אחרי למעלה מ-15 שנה של קמפיינים יצירתיים ופרובוקטיביים, שהרגיזו לא מעט אנשים ויצרו נגדה אנטגוניזם בתעשיית האופנה ובחברה הישראלית, היא שומרת על פרופיל נמוך. חוששת להרגיז את קהל הנשים הבורגני השבע שלה, שבפעם האחרונה, למשל, התרעמו על קמפיין אביב-קיץ 2010, שבמרכזו סדרת תצלומים של מיכל חלבין, עם נערים גרומים לבושים בגדי נשים של המותג. "עד היום, זה הדבר הכי רדיקלי שעשינו והלקוחות שלנו כעסו עלינו מאוד", מספרת גולדפיינר. "ערערנו על הקביעה של מה זה אישה, ושאישה זה בעצם מבע, פרפורמנס (כפי שטוענת התיאורטיקנית ג'ודית באטלר, א"י). אם הלקוחות שלנו שמרניות? שמע, בעלי ההון משתייכים למעמד שמרני, שלא מוכן לשנות את המצב הקיים. וכן, הרבה נשים שיש להן כסף הן נשים שמשמרות את השיטה".
יתרה מזאת, גולדפיינר הבינה שתכנים מהחוג ללימודי מגדר וענייני אופנה כבר לא הולכים יחד, והחליטה לשנות את השיטה. היום, בצעד אמיץ שנוגד את כל הבסיס האידיאולוגי עליו מושתת המותג, היא לראשונה מודה כי "פמיניזם זה לא אופנתי", הצהרה שמפיה נשמעת כמו רעידת אדמה בדרגה 7 בסולם ריכטר. "הרגשנו שאנחנו משלמות על זה מחיר, עד שב-2009 גם הוצאנו קטלוג בכיכובה של מעיין קרת עם בדיחות ששמענו על עצמנו - 'אלה לא רואות אותך ממטר אם אתה לא ערבי. או עץ'. 'קום איל פו זה לא החברה של הלסביות?', 'לקחתי משכנתא, קניתי אקססוריז', 'קום איל פו לעזה' ועוד. האופנה נדחקה החוצה לטובת האג'נדה וזה היה צעד לא טוב. הבנו שצריך לחדד שפמיניזם ואופנה לא עובד. ואם את רוצה חשיבה עסקית לעסק, צריך לחזור להיות מובילים מבחינת אופנה".
אולי מה שלא עבד היה דווקא הפרדוקס שבין האג'נדה הפמיניסטית והשמאלנית שקוראת לשוויון לנשים ולמיעוטים, לבין המחירים הלא נגישים של הפריטים במותג? אולי הקהל פשוט מצביע ברגליים כנגד הצביעות שנוצרת פה לכאורה?
"האינטרסים הם כלכליים. מותג אופנה לא יכול להיות דמוקרטי, כי זה עסק. ועסק, במיוחד במדינת ישראל שקשה לעשות בה עסקים, חייב להרוויח כסף. כמובן, תוך נקיטת אמות מידה הוגנות ואתיות. אני מאוד מודעת לביקורת שמופנה אלינו מבחינת המחירים: איך אנחנו מדברות על צדק חברתי ודורשות מחירים גבוהים. צריך לזכור שאנחנו מייצרות בישראל, משתמשות בבדים איכותיים ומשלמות שכר הוגן לעובדים שלנו. אנחנו תורמות כספים ותומכות בנשים מוחלשות. במידה זו או אחרת, הכסף שמגיע מנשים עשירות שרוכשות את הבגדים, חוזר בצורה רובין הודית לנשים מוחלשות".
גולדפיינר בהחלט זוכרת ימים שבהם המותג בבעלותה היה מוביל אופנתי - בתקופת הזוהר הבלתי מעורערת של קום איל פו בשנות ה-90. ימים בהם קרול גודין, שהקימה בשנת 1987 את המותג יחד עם חברתה הטובה גולדפיינר, שימשה כמעצבת הראשית של החברה עד לפרישתה בשנת 2002. כיום מתגוררת גודין עם בן זוגה בסביון ומגדלת ילד בן 11, ופועלת לדיגיטציה של ארכיב העבודות של בעלה לשעבר, אמן המיצג החשוב דני זקהיים (אחיה של השחקנית אסתי זקהיים, א"י) שנפטר מאיידס בשנת 1994. "בשנת 2002 החלטתי לפרוש מעיצוב אופנה. בדיוק ילדתי, ולא ראיתי את הילד כל היום. הייתי מסניפה אותו בלילה וזהו", היא אומרת בריאיון משותף וראשון מסוגו עם גולדפיינר ל- Xnet, עשור מאז נפרדו דרכיהן המקצועיות. "בשנות ה-80 וה-90 הכניסו לנו לראש שקריירה זה הדבר החשוב ביותר. אבל היום אני מגלה שיש עוד דברים לעשות חוץ מלהמציא סיפורי השראה, תצוגות וקולקציות".
גולדפיינר וגודין נפגשנו לראשונה בשנת 1983. גודין עלתה ארצה מקנדה לאחר שהתאהבה בזקהיים, שעבד במשרד הפרסום גיתם לצדה של גולדפיינר. הוא בתפקיד ארט דירקטור, היא כתקציבאית. בשנת 1987 הן איגדו כוחות והקימו את comme il faut (מצרפתית: כמו שצריך), ציטוט שמצא עבורם זקהיים במערכה השנייה של המחזה "בת השחף" של צ'כוב. גודין בתפקיד המעצבת, גולדפיינר על כל השאר: שיווק, הפצה, כספים, ניהול, עבודה מול ספקים ושימור לקוחות.
חבלי הלידה של המותג היו קשים. מתוך סטודיו קטן ברחוב פרישמן בתל אביב, הן החלו לעצב ולהפיץ בגדים אלגנטיים ומחויטים לנשים, אותם מכרו בשיטת הקונסיגנציה בבוטיק של טובה'לה בדיזנגוף, בחנות "טאקטיק" בכיכר המדינה, ב"קצת אחרת" ברמת גן וב"בי-גוד" בירושלים.
קולקציית הביכורים שלהן לסתיו-חורף 1987-8 כללה ז'קטים מחויטים לנשים מבדי קנבס בצבעוניות של כחול, לבן, שחור וחמרה, עם בטנות צבעוניות ורוכסנים בולטים. באקלים האופנתי של ישראל בסוף שנות ה-80, הבגדים של המותג נחשבו לאלגנטיות צרופה. "התרבות הישראלית, תרבות החפיף, היאללה יאללה זאת, היתה מאוד שונה ממה שניסינו לעשות", אומרת גולדפיינר.
ב-89 הקימו השתיים חנות ראשונה ברחוב דיזנגוף, וכיום הן אוחזות ב-8 סניפים ברחבי הארץ. גולדפיינר מספרת כי כיום התחדד הסגנון העיצובי של המותג, בעיקר בעקבות כניסתם של רשתות אופנה זרות מחו"ל. "תעשיית האופנה והטקסטיל בארץ גוועת. הרשתות הגדולות הרגו את המעצבים הקטנים", אומרת גולדפיינר שמייצרת את כל הפריטים בישראל. "אני לא יכולה היום לתת לאישה טי שירט לבנה, כשהיא יכולה למצוא מוצר זהה בגאפ. דבר נוסף שמקשה על מעצבים צעירים הוא תהליך הייצור. בגלל שהמותגים הישראלים הגדולים מוציאים את כל העבודה מחוץ לישראל, נוצר מצב שמקשה על מציאת ידיים עובדות, או איפה לעשות בארץ אשפרה של מכנסי ג'ינס".
למרות שהאופנה שיצרו פנתה לנשים עם מודעות חברתית ואופנתית גבוהה, כאלה משכבת השמנת של החברה הישראלית, רק עשור מאוחר יותר נולדה המודעות הפמיניסטית של המותג. ומאז, כאמור, דבקה בה לטוב ולרע וסימנה את גולדפיינר כפרסונה שנויה במחלוקת בתעשיית האופנה ומחוצה לה. עיקר הביקורת כלפיה וכלפי המותג ראתה את הצביעות הגדולה העולה ממותג שחרת על דגלו את השוויון ובה בעת מציע בגדים במחירים מאוד לא שווים לכל נפש. גולדפיינר, בתגובה, מאמינה שהפמיניזם דווקא חידד את מהות המותג ואת אישיותה שלה. "הפמיניזם העסיק אותי אחרי שפגשתי את טלי רוזין ורוני הלפרן (שתי חוקרות מגדר, א"י), שהיו לקוחות שלי ועודדו את החשיבה הפמיניסטית שלי", אומרת גולדפיינר. "זה גם בא מלעמוד שעות בחנות מול נשים רבות, שעומדות מול הראי ולא אוהבות את הגוף שלהן. לי הן נראו מאוד יפות, ולא הבנתי מאיפה זה בא".
גם את אישה. איך הרגשת כשעמדת מול הראי?
"כמובן שגם אני גדלתי על דיאטות וכאלה כשהייתי צעירה. זה היה מובן מאליו ולא היו שאלות. המודעות הפמיניסטית שלי הגיעה רק בגיל מאוחר יותר".
קום איל פו נופף בפמיניזם כדגלו של המותג, אולם בשנים האחרונות המסר הזה התפייד. האם ויתרתן עליו?
גולדפיינר: "ממש לא. המשכנו כל הזמן בפעילות חברתית: מעבירות, עבודה עם פליטות וזונות, הדברים האלה כל הזמן המשיכו במקביל. חשוב לעשות ולהיות אקטיבי. אבל אם אני רוצה שהעסק ימשיך, אני צריכה לשנות את הגישה. הבנתי שאני לא יכולה להשפיע על זה שהפמיניזם לא נחשב סקסי".
גודין: אני חושבת שמה שקרה בקום איל פו לא קשור לסקסיות, אלא לחושניות שהלכה לאיבוד. אני חושבת שלסיביל יש עוד עבודה רבה לנסח את הפמיניזם של היום. היום כבר לא מספיק רק לעשות מוצר, במקרה זה בגד, אלא להיות מעורב חברתית".
גולדפיינר: "אם תשאל היום מה זה גבר סקסי, יענו לך: שיער כסוף, חכם, אמיד, מצליח. אם תשאל מהי אישה סקסית, יגידו לך עקבים גבוהים, מעפעפת בעיניים".
