"אתה יודע, לפני חודש ישבתי במשרד של אבי ניר", מספר הבמאי והיוצר רני בלייר, מבקר חריף של קשת ומי שבילה חלק נכבד מארבע השנים שלו כיו"ר איגוד הבמאים במאבקים מול גופי השידור בארץ באשר לזכויות היוצרים, כולל הפגנות סוערות מול משרדי קשת ורשת. "הוא הזמין אותי כסוג של סיכום ארבע השנים האחרונות, מעין מקטרת שלום כזאת, והיה נחמד מאוד.

 

"דיברנו על כל הנושאים, מה הרווחנו והפסדנו ומה הם הרוויחו והפסידו, מה הם הפנימו ומה הם לא הפנימו, ובסופו של דבר, כשהוא שאל אותי מה צריך לעשות, אמרתי לו שהכל עניין של אגו. הרי מה שצריך להיות פה זה שולחן עגול שמתכנס פעם בחודש, שכולל בתוכו את כל מרכיבי התעשייה, וכולם מדברים על המצב הקשה, מה עושים ואיך מתמודדים. הרי זו לא אמריקה פה, זו שכונה, ואם השכונה לא מתפקדת, אז כל מי שבשכונה צריך לדאוג שהיא תתפקד. זה הכל".

 

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

 

האידיאל יפה, אבל בטח יהיה קצת קשה ליישם אותו.

"מה הבעיה? אנחנו כולנו בני אדם, בואו נדבר".

 

אבל בלייר הוא אידיאליסט. הוא מאמין שהוא יכול להביא לכדי שינוי, מאמין שהוא צריך לפחות לנסות. רק השנה כתב וביים עבור yes את הדרמה החברתית החזקה "שביתה", ובאחרונה אף הקים את התנועה הפוליטית "ארץ חדשה" יחד עם אלדד יניב, האקס המיתולוגי של אהוד ברק.

 

מעברו של יוצר פעיל כבלייר לפוליטיקה, על הטיקט התרבותי־חברתי, הוא המשך טבעי של פעילותו בשנים האחרונות, ובאופן אירוני ניתן לראות אותו דווקא כאקט שמוכיח עד כמה קשה המצב בשכונה המטאפורית שלנו. עד כה לא הצלחנו לעמוד בפרץ, מאותת הכיוון החדש של בלייר, וכדי שיהיה לנו איזשהו סיכוי, צריך להיכנס אל המערכת ולשנות אותה מבפנים.

 

דומה שהשנה האחרונה היתה הקשה ביותר מאז החלה לפעול בישראל טלוויזיה רב ערוצית. חזית אחת היא הוויה דולורוזה שעובר ערוץ 10 בדרך אל הצלב, עליו מאיימים לנעוץ אותו נושיו וממשלה נקמנית שאף פעם לא חיבבה במיוחד את רביב דרוקר; חזית אחרת היא הירידה הדרמטית בתקציבי הפרסום בעת של תנודות בכלכלה ומחאה חברתית; שלישית היא מערכת האינטרסים הסבוכה שמנווטת את שוק הטלוויזיה הצפוף הזה, ורביעית היא תוצאה של כל אלה בשילוב עם טרנדים עולמיים: הפופולריות של ז'אנרים מסוגת הריאליטי, זולים יותר להפקה ושיווק, על חשבון הז'אנרים הדרמטיים.

 

בכולם מנהלים היוצרים בישראל קרב מאסף עיקש, מנצחים בקרב פה ושם אבל עדיין מפסידים במערכה, ודומה שכל החזיתות האלה נפגשות בהצטלבות אחת שנקראת רגולציה - הסדרת האנדלרמוסיה המופקדת בידיהם של גופים כמו הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מועצת הכבלים והלוויין ומשרד התקשורת, שמפקח ומנטר את כולם, או לפחות אמור לעשות כן. אם ניתן לחלץ איזשהו באד גאי ברור וחד משמעי מכל התסבוכת הזו, הרי שזו הרגולציה הנ"ל.

 

אני יושב לשיחה עם בלייר ועם שני מפיקים ותיקים ורבי זכויות: חיים שריר ("האמת העירומה", ו"30 ש"ח לשעה") ומוש דנון, שעומד מאחורי "הבורר", "אלנבי" (עליה ירק דם עד שהשלים אותה תחת הקשיים אליהם נקלע ערוץ 10 שהפיק) ואחרים.

 

שלושתם אנשי טלוויזיה מוכשרים, מיומנים ומצליחים, כל אחד בתחומו (שריר ודנון גם מפיקים מעוטרים של סרטי קולנוע, כשהראשון אחראי בין היתר ל"בוקר טוב אדון פידלמן", והשני הגיע לטקס האוסקר עם "עג'מי". שריר, אגב, גם מגלם תפקיד ב"למלא את החלל", סרטה עטור הפרסים של רמה בורשטיין).

 

שלושתם חולקים את העיסוק המרכזי בז'אנר הדרמטי, שלושתם כיהנו כיושבי ראש של איגודי יוצרים מקצועיים - בלייר כיו"ר איגוד הבמאים, שריר ודנון כיו"רים של איגוד המפיקים - ושלושתם מכירים את התעשייה המקומית על בורייה. אותה היכרות עם התעשייה המקומית אפשרה להם נקודת תצפית נוקבת על התהליך שהיא עוברת בשנים האחרונות והם מודאגים. מודאגים מאוד.

 

"אנחנו מלאים בתחושת סכנה", אומר שריר, "כל מי שעובד בטלוויזיה, ובטח שבדרמה הטלוויזיונית. טלוויזיה היא תלוית כלכלה, והמצב הכלכלי בארץ לא טוב. יש פחות כסף, ומן הסתם גופי השידור יעדיפו להשקיע את הכסף שיש בדברים שהם יותר בטוחים שיכסו בסוף את ההשקעה. זה לא קורה, אגב. גם הז'אנרים הכי פופולריים היום לא מכניסים מספיק כסף, אבל מי שבעיקר נפגע מזה זה אנחנו, ויש כמה סיבות".

 

בגדול, מדובר בעניין של כלכלה במשבר = תעשייה במשבר?

דנון: "לא. החטא הקדמון התרחש לפני שלוש־ארבע שנים. מישהו חשב שצריך לעשות רפורמה בטלוויזיה, ונתקע עם הרעיון הזה בלי לשים לב שהעולם מסביבו משתנה. אז הונהגה הרפורמה הזו (שנועדה לפשט את הרגולציה, י.ב) בלי להתייחס לאינטרנט, בלי להתייחס ל־VOD, לסטרימינג, לאלמנט הצפייה הנדחית. היום אנחנו יודעים שלפחות בז'אנר שלנו, הצפייה הנדחית היא הרבה פעמים הצפייה העיקרית".

 

כמו ב"הבורר"?

דנון: "עוד נדבר על 'הבורר'. זה כאב נוסף. בכל מקרה, אנחנו בכינו לשר התקשורת, אמרנו לו שהרפורמה הזו היא כבר פאסה, עוד לפני שיוצאים איתה לדרך. גם משרד התקשורת וגם הרשות השנייה פשוט נהגו ברשלנות, מתוך חוסר הבנה של המדיה. אנחנו לא הפסקנו להתריע, והיום אנחנו אלה שאוכלים את החרא.

 

"אם אני עושה היום סדרה שמביאה 15־17 אחוזי רייטינג, אתה יכול להיות בטוח שהרבה יותר אנשים צופים בה במסגרת צפייה נדחית, ב־VOD או מוקלטת. 'אלנבי' כבר נגמרה לפני כמה שבועות, אבל אנשים עדיין באים אליי ואומרים לי שאתמול הם ישבו ועשו מרתון צפייה בסדרה".

 

שריר: "ועיקר הצפייה הנדחית היא בדרמות, לא בריאליטי".

 

דנון: "הרפורמה בכלל לא מתייחסת לדברים האלה, לא יודעת מה זו צפייה נדחית. אלה הכנסות עצומות, אבל היוצרים לא רואים כלום מהן, ומעבר לכך גם שוק הפרסומות נדפק מזה. זה יופי של רייטינג, אבל בלי פרסומות בכסף. ברגע ששוק הפרסום נדפק, אנחנו נדפקים שוב. מעבר לזה יש רגולציה מוגזמת עם אינסוף סעיפים ותת־סעיפים, ואכיפה חלשלושה. אי הסדר הזה הוא הגורם העיקרי לכאוס שיש בענף".

 

טוענים שהמחאה בקיץ שעבר גרמה למשבר בשוק הפרסום, ושהמשבר הזה חלחל לתעשיית הטלוויזיה. פופוליזם?

בלייר: "בהחלט. אתה יודע מי אומר את זה? מי שעושה הכי הרבה כסף מאיתנו - המפרסמים. 300 מיליון שקל עמלות יתר בשנה הם מרוויחים, ועד שלא ננצח את זה, לא נתרומם אף פעם. אין מה לעשות, הסיפור זה המפרסמים".

 

שריר: "ובוא נזכור את הבעלויות הצולבות, שקיימות בין המפרסמים וגופי השידור. בלי שמות, אנחנו יודעים במי מדובר".

 

בלייר: "למה בלי שמות? אם מוזי ורטהיים שולט בקוקה קולה ובבנק טפחות ורוצה לפרסם את העסקים שלו בקשת שבבעלותו, יש כאן אינטרסים צולבים. וזו בעיית חקיקה, כי החוק פשוט לא מגביל את הדברים האלה".

 

יש משהו לומר על הצופים שבוחרים לצרוך את זה ואת הריאליטי על חשבון הדרמות שאתם מייצרים?

שריר: "מה יש להגיד על הצופה? זה מה שהוא רוצה לראות. אנשים לא רוצים לקרוא ספרים, לא רוצים להתעמק, '30 ש"ח לשעה' מעצבנת אותם, 'שביתה' מעצבנת אותם, הם קשי־יום, הם לא רוצים לראות את זה. ובקולנוע, הם הולכים לראות סרטים של קן לואץ' או כל מיני קומדיות רומנטיות מפגרות? הצופים רוצים לראות את מה שהצופים רוצים לראות, וזהו".

 

ומה בדבר האחריות של גופי השידור לתוכן איכותי?

שריר: "הציניות שולטת. אני רוצה לדעת אם האנשים שקובעים את התכנים בערוצים שלנו מרשים לילדים שלהם לראות את התכנים האלה. כי אם כן, אני באמת שואל את עצמי שאלות לגבי ההורות שלהם. אני אומר לך את זה חד וחלק. לי כבר יש ילדים גדולים שלא שואלים אותי, אבל אם הם היו צעירים יותר, לא הייתי רוצה שהם ייזונו מכל הדרעק הזה. בשבילי, התרבות שלנו נחרבת. אני מדבר כמו איזה זקן נרגן, אבל מה לעשות".

 

לכם יש היום משהו בו אתם יכול לצפות בטלוויזיה שלנו?

שריר: "כן, ספורט. זהו".

 

בלייר: "אני תופס מרתונים של 'שובר שורות' וכאלה. עכשיו אני ב'הסמויה'".

 

דנון: "אבל חיים ורני, אתם מייצרים טלוויזיה מאוד מסוימת, וזו גם הטלוויזיה שאתם צורכים,אבל מה לעשות, הטלוויזיה מורכבת מעוד דברים, וצריך שהם יהיו".

 

ריאליטי? צריך שיהיה ריאליטי?

בלייר ודנון (עונים ביחד): "כן".

 

שריר: מה זה 'כן'? למה אתם אומרים 'כן'? מה זה 'צריך'? וכשלא היה, אני לא זוכר שאנשים הפגינו ברחובות שאין".

 

דנון: "אני חושב שלריאליטי יש הרבה גוונים. 'מאסטר שף', למשל, זה ריאליטי חביב, ואני גם חושב שלא כל כך מזיק. 'האח הגדול', טוב, זה כבר סוג אחר של ריאליטי, אבל אני בהחלט חושב שיש הבדלים מבחינתם, וחושב שהם יכולים לדור בכפיפה אחת עם תכנים מהסוג שאנחנו עושים. יותר מזה, לפעמים פרק בתוכנית ריאליטי מהווה יופי של פלטפורמה לפרק בסדרת דרמה, ופשוט מביא איתו צופים שאולי לא היו מגיעים בנסיבות רגילות".

 

אבל קל מדי לפטור את המשבר של עולם הדרמה המקומי כפועל יוצא של תפיסה אליטיסטית, יומרות אמנותיות של המעטים שעוסקים בזה או שלטון האימים של הריאליטי. המציאות מורכבת יותר ומוכיחה אחרת, כי כן יש דרישה לתכנים דרמטיים פה.

 

הנה למשל שתי הצלחות של דנון: "אלנבי" והמספרים היפים שהיא הביאה לערוץ 10 למרות הבעיות בדרך, ועשרות אלפי ההזמנות של "הבורר" ב־VOD. אבל כאמור, זו גם אחת מהבעיות שניצבות מול יוצרים ומפיקים בארץ היום: כיצד להרוויח מההצלחות האלה?

 

"כאב", הגדיר דנון את "הבורר", ולא בכדי. "הסדרה הביאה מיליונים של כניסות ל־VOD", הוא מספר, "ואני לא רואה מזה שקל. באה HOT ואומרת שהם נותנים שירות VOD לצופה שלא משלם על הצפייה ב'הבורר', אבל הצופים כן משלמים בכל חודש על שירות ה־VOD. יש כאוס כללי, עודף רגולציה בדברים מסוימים והיעדר רגולציה בדברים אחרים. הכל חוזר בסוף לרגולציה".

 

איך ולמה ממשיכים לעבוד באווירה כזאת? מזוכיזם?

שריר: "גם. תקשיב, אני הכי מבוגר בשולחן הזה ועושה את העבודה הזאת כבר עשרות שנים, וכשבאים ושואלים אותי 'אבל מה עם הכסף?' אני עונה להם שאני לא עושה את זה בשביל הכסף. את '30 ש"ח לשעה' אני המצאתי. עשיתי את זה בשביל הכסף? לא אני, לא רני ולא מוש עושים את מה שאנחנו עושים כי יש בזה כסף.

 

"אם הייתי רוצה להתעשר, הייתי הולך לתחומים אחרים. אני עושה את מה שאני עושה כי אני אוהב את זה, כי אני אוהב לספר סיפורים ולצוד מספרי סיפורים. לא הייתי מתחלף עם שום בעל הון שכל היום מבלה את זמנו בבורסה. בחיים לא".

___________________________________________________________________________________________________________

 

עוד בפנאי פלוס :