כמה ימים לאחר שאנחנו נפגשים אמורה השחקנית, היוצרת והזמרת אפרת בן צור לטוס לשלוש הופעות בארה"ב במסגרת פסטיבל מוזיקה בשם "Culture Collide" בלוס אנג'לס, ולמרות שבהחלט יש לה ניסיון עם הופעה בפני קהל זר - בכל זאת, כבר יותר מ־17 שנה שבן צור שחקנית מוערכת וזוכת פרסים באנסמבל השחקנים של גשר וכבר זכתה לטוס עם חלק מההצגות בהן השתתפה - מדובר בהתנסות ראשונית למדי עבורה.

 

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

 

"אני מרגישה שאני נוסעת אל הלא נודע", היא אומרת, "אני ממש לא יודעת למה לצפות. לא בדיוק חוששת, יש לי ביטחון מלא בהופעה עצמה, אבל בהחלט קצת מתרגשת. אני רוצה להתרגש, לא לפרפר".

 

והאמת היא שאין לה ממש סיבה לפרפר: “Robin”, אלבומה השלישי שיצא באפריל השנה וזכה פה לביקורות מהללות ממש, כמו נועד בדיוק להופעות מסוג זה, בפני קהל כזה ויותר מכך, בשפתו.

 

אחרי שני אלבומים בשפת אמה, בן צור שרה את שירי “Robin” באנגלית, נאמנה למילותיה של המשוררת האמריקאית אמילי דיקינסון, שמתה לפני 126 שנה ושאת יצירותיה הלחינה בן צור עבור האלבום.

 

"תראה, מההתחלה היה לי ברור שזה אלבום שאני צריכה להופיע איתו בחוץ, לא רק בישראל", מספרת בן צור, "בעיקר בגלל שאלה טקסטים של אמילי דיקינסון, שהיא משוררת מוכרת בכל העולם. וחוץ מזה, אם יורשה לי להעיד, האלבום נשמע מאוד טוב... (צוחקת) ואני מאוד אוהבת אותו. אני גם חושבת ששנות הניסיון גם עושות את שלהן. אני כבר לא תמימה. בסדר, אז זה פסטיבל. יש פסטיבלים גם פה".

 

אל תאשימו אותה אם היא לא מתרגשת יותר מדי. בכל זאת, לא כל אחד יכול או מוכן להוציא פה בלבנט אלבום משירי אמילי דיקינסון, משוררת מופלאה שבחייה פרסמה רק 8 שירים מתוך יותר מ־1,700 שכתבה. ועצם הבחירה הזו - בעידן בו יוצרים מקומיים מסוגה של בן צור, אם הם בכלל קיימים, יכולים רק לחלום על החשיפה שמשיגים זמרי חתונות שמופיעים בתוכנית ריאליטי - יכולה להסביר משהו על אופייה והתנהלותה של מי שעוד מסוף הניינטיז עושה במוזיקה שלה את מה שהיא רוצה ואת מה שמעניין אותה, ורק זה.

 

אלבומיה הראשונים אולי סיפקו סינגלים שגם הרדיו יכל לחבק - כמו שיר הנושא של הראשון מהם, "צוללת" - אבל הסגנון של בן צור מעולם לא התחנף, מעולם לא חיפש לעצמו קהל. היא ממשיכה לעשות מוזיקה אישית במפגיע, חיה בתוך העולמות הליריים והמרחפים שבנתה לעצמה, ומי שרוצה - שייכנס. גם האלבום החדש נבע מאותו המקום, ובמשך יותר משנתיים נתנה לו בן צור לקרום עור וגידים, להיבנות.

 

"מרגע שהתחלתי להלחין את אמילי דיקינסון ועד שהאלבום הזה יצא עבר המון זמן", היא מספרת, "בדרך, לא ידעתי אם תהיה חברת תקליטים או לא (האלבום יצא לבסוף בלייבל אנובה, בו חתמה בן צור- י.ב), הרבה אנשים לא רצו את זה, והעתיד לא היה כל כך ברור. היתה לי הרגשה שאני הולכת להוציא את זה על מכשיר הקלטה, לא יותר.

 

"בשלב ההוא ממש לא חשבתי על מכירות כלשהן או הופעות בחוץ לארץ, לא ידעתי אם אלבום כזה בכלל יכול לקרות, אבל חשבתי שגם אם זה יהיה על מכשיר הקלטה, אני עדיין רוצה לעשות את זה".

 

הוא גם מוכר?

"כן, הוא מוכר. אני לא יודעת כמה והוא לא מוכר כמו פוליקר ולא ימכור כמו פוליקר - ואולי כן? Never say never - אבל יש למוזיקה הזו מקום, יש מי שיצרוך אותה, וזה משמח גם אם אתה לא מוכר עשרות אלפים.

 

"אתה קצת לא מאמין לי, נכון? אתה קצת שואל את עצמך אם זה אמיתי, העניין הזה שלא אכפת לי מהצד המסחרי. תראה, אם מגיעים 150 איש להופעה, זה כיף, זה הרבה בשבילי. אז תשאל אותי אם אני רוצה יותר ואני אענה 'בטח שאני רוצה', אבל זה לא הדבר שמוביל אותי. הראש שלי פשוט לא עובד ככה".

 

היו רגעים שחשבת שאולי לקחת על עצמך פרויקט יומרני בהלחנת שיריה של משוררת דגולה?

"לא, כי לא התחלתי ממחשבות על פרויקט, פשוט התחלתי לעשות את זה. אני מבינה מה אתה שואל, ובנסיבות רגילות יכול להיות שהייתי מרגישה פתאום שזה אולי גדול עליי, אבל לא במקרה הזה. הספר של שיריה היה מונח בבית הרבה זמן, ויום אחד פתחתי אותו, קראתי, התחברתי והתחלתי להלחין את השירים. ככה, פשוט".

 

הפשטות הזו, אם אתם תוהים, מאפיינת גם את הצדדים האחרים של חייה של בן צור כיום, וגם לפז"מ יש קשר לזה: העבודה בגשר, עקבית ומפרנסת כפי שמציע העיסוק לטובי בניו ובנותיו, היא הגב הכלכלי והמקצועי, הביטחון, ובן צור הספיקה להופיע ברבים מהמחזות שהועלו בו, ואף קטפה את פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית המבטיחה של השנה על תפקידה ב"כפר".

 

בין לבין הבליחה בן צור - שלמדה משחק בסטודיו של ניסן נתיב ותולה הרבה מהדיסציפלינה שסיגלה לעצמה ביצירתה באופיו של המקום ("מחנכים אותך שם לדיוק וספציפיות ונבירה בעצמך") - גם בהופעות קולנועיות (לאחרונה ב"וביום השלישי" שביים משה איבגי ובסצנת הפתיחה של "חיותה וברל" של עמיר מנור) וגם טלוויזיוניות, מהתפקיד הבשרני ב"פרשת השבוע" ועד התפקיד הראשי של לאה קפקא בצמד עונותיה של "תמרות עשן" המוערכת.

 

אבל התיאטרון הוא הבית, ולא תמיד זה קל לה. "הייתי רוצה להופיע יותר", היא אומרת לי. "כרגע אני מופיעה לפחות פעם בחודש בתל אביב, ומדי פעם יש הופעות קטנות מחוץ לעיר, אבל אני חושבת שלא מספיק, כי אני משחקת ב'יונה ונער' וההצגה רצה כל כך הרבה, שזה פשוט לא משאיר לי הרבה זמן. ואני קצת מתעייפת".

 

מה כן עושה לך את זה בעבודה?

"אני מאוד אוהבת חזרות, כשקוראים את המחזה ומתחילים לבנות, בשבילי זה החלק היצירתי, של החיפוש. יש לי תשוקה גדולה לשלב הזה של העשייה".

 

ובעבודה בטלוויזיה? שם החלק היצירתי מצומצם יותר, תחום יותר בזמן.

"זה מאוד נכון, אבל אני מוכרחה להגיד שב'תמרות עשן' זה לא היה בדיוק ככה. היו המון חזרות ושיחות, ועשיתי הרבה עבודה עם עצמי. זה היה נורא חשוב לי, התפקיד הראשי הראשון שקיבלתי בסדרת טלוויזיה, ולגמרי היו לי מחשבות של 'למה הם לקחו אותי לתפקיד הזה?', לא כל כך הבנתי. אבל התסריט והדמות נורא מצאו חן בעיניי, המוזרות שלהם".

 

עד כמה חשוב לך לתחזק את הפן הזה של הקריירה? את הולכת לאודישנים?

"עשיתי אודישנים, בטח, אבל מאז 'תמרות עשן' זה הצטמצם, אני חושבת שעשיתי שני אודישנים, אולי שלושה. וזה בסדר, כי אני מאוד במוזיקה עכשיו, והיא דורשת ממני המון כוחות וזמן. אני לא מרגישה שאני יכולה לעשות היום תפקיד בסדרה. לא יכולה, ואני מרשה את זה לעצמי כי יש לי את הדברים האחרים, את המוזיקה ואת התיאטרון".

 

היית צופה ב"תמרות עשן" אלמלא השתתפת בה?

"כנראה שכן, בגלל שהיא מצוינת, וכנראה שלא, בגלל שאני בדרך כלל לא כל כך מסתדרת עם סדרות מתח. אני מוצאת שהן מכניסות אותי למתח, ומוותרת עליהן".

 

וטלוויזיה באופן כללי?

"אני לא כל כך צופה, גם בגלל שלפעמים פשוט אין לי מספיק זמן. אני יודעת שזה נשמע מעצבן, אבל כשאני כבר כן צופה, אז זה בערוץ 8. באמת, אני יודעת שזה נשמע מעצבן".

 

אני לא שופט.

"טלוויזיה... אני לא יודעת, יש בה משהו מרדים כזה בעיניי. אני לא ממש צופה בריאליטי, למשל. לא ממש יודעת מה זה. זה עושה לי לא טוב. אני בעיקר לוקחת סרטים בדי.וי.די ומחזירה אותם באיחור מטורף".

 

למרות שזכתה לחשיפה ראויה במהלך הקריירה המסועפת שלה, משהו בבן צור, עוד רגע בת 44, תמיד נותר סגור, לא מפוענח, לפעמים אפילו קצת מרוחק. אולי זו הכמיהה למציאות אחרת, לקיום שמעבר למה שרואות העיניים, אולי תהליך החיפוש המתמיד שהיא כה מחבבת. אבל הספקולציות לא הופכות אותה לנגישה יותר, גם לא כשהיא משוחחת איתי בנעימות ובפתיחות בבית קפה תל אביבי, וזה חלק ממה שהופך אותה למסקרנת.

 

לי, באופן אישי, קשה להתנתק מהאימג' שלה שטבע אביתר בנאי ב"תיאטרון רוסי", השיר האדיר, המופלא, הפוצע שלו, שנכתב על בן צור, שהיתה אז בת זוגו. כבר שנים שהשיר הזה מהווה עבורה מוקש צפוי בראיונות שהיא מעניקה. אבל איך אפשר להימנע מזה?

 

"אמן, תישארי לבד לנצח", בנאי מסנן, והמאזין לו מדמיין את מערכת היחסים הבוהמית, הסוערת והטוטאלית שבטח עמדה מאחורי המילים, את האהבה הגדולה, השנאה הגדולה שמגיעה איתה והאשה הלוהבת שגרמה לו להרגיש כך.

 

אבל בן צור כבר מזמן לא האשה הזאת, ספק אם אי פעם היתה. היום יש לה את השגרה שלה, וטוב לה כך: שחקנית ויוצרת עסוקה ואם לאנה, עוד חודש בת 3, אותה הביאה לעולם עם השחקן אורי הוכמן (שהיה בן זוג שלה, אבל עשה איתה ילד אחרי שהזוגיות הסתיימה). "זו לא היתה החלטה פשוטה, להיכנס להריון, אבל זו היתה החלטה", היא אומרת. "היא קרתה בגיל 40, וכבר הייתי במקום מאוד בשל לזה".

 

היו לך את הרגעים האלה של "אלוהים, מה עשיתי?".

"לא. אפילו לא אחד. אני לא מרגישה שנגזלה ממני שום חירות, להפך. טיימינג, זה מה שהכי חשוב, עשיתי את זה בדיוק כשרציתי".

 

וזה שאת מגדלת אותה לבד? איך זה מתיישב עם הקריירה?

"תראה, היא תינוקת מאוד נינוחה, וחוץ מזה יש לי הרבה עזרה מאמא שלי, לילי. בסופו של דבר המקצוע הזה מאפשר לך להיות הרבה בבית, וזה ממש עוזר. לא אגיד שאין קושי, כי יש, אבל בלב אני הרבה יותר מרגישה את השמחה, מה שלא יכולתי להגיד על עצמי בעבר... לפעמים הייתי מאושרת, לפעמים לא, אבל לא ככה, לא כמו עכשיו. אני שמחה. היא משמחת אותי. זה הכי פשוט".

 

וזוגיות?

"זוגיות אין לי כרגע. זה דורש הרבה אנרגיות. אני מרגישה שהיום שלי מאוד מרוכז, שהחיים שלי מלאים, ולפעמים קצת מלחיץ אותי לחשוב שייכנס עוד אלמנט לזה. לא כל כך נשאר מקום לזוגיות בתוך כל זה, אבל אני מאמינה שברגע שיתפנה מקום ואנה קצת תגדל, זה יקרה. זה יכול להיות נחמד".

 

את יודעת מה אני הולך לשאול אותך עכשיו.

"על 'תיאטרון רוסי'?".

 

כן, אבל רציתי לשאול כמה נמאס לך ששואלים אותך על זה.

"(צוחקת) עכשיו זה הגיע. אבל למה זה מעניין, העיסוק בזה?".

 

בכל זאת, נכס צאן ברזל, ואני יושב פה עם מושא השיר. קשה להתאפק.

"אני יכולה להגיד עוד פעם שזה שיר יפה, אבל מה עוד? כן, זה נמאס, ואני מוצאת את עצמי אומרת 'יאללה כבר, תתקדמו', באמת, אני עוד מעט בת 90, זה היה כל כך מזמן. השאלה הזאת נשאלת כל כך הרבה פעמים, ולפעמים אני קצת נגררת ומתחילה לענות באריכות. נראה לי שאני צריכה למצוא איזו תשובה ניצחת כזו, שכבר לא ישאלו אותי את השאלה הזאת יותר".

 

"אין תגובה"?

"זה מצוין. אין תגובה".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

עוד בפנאי פלוס :