קירות הבטון של ביתי רעועים כמו סוכה

הסוכה היא דירה ארעית. כך לפחות כתוב במקורות. 40 שנה בילו בני ישראל במדבר ובמהלך 40 השנים הללו הם גרו בסוכות. 40 שנה זה משהו די קבוע, לא כ"כ ארעי. ובכל זאת, לעומת הבתים בהם אנו גרים היום, הסוכה היא דיור ארעי. קלה להרכבה, לפירוק ולתזוזה. נידפת ברוח.

ולמרות שיש קירות בטון מסביבי וגג יציב עם עוד קומה מעלי במקום סכך, מבחינתי אני גרה בסוכה. האופטימיות שהציפה אותי בתחילת השנה לא הדביקה את מציאות חיי. מציאות חיי מתברר, אינה מתרשמת מתקופת החגים וממשיכה להתנהג כמו שמציאות מתנהגת, ישר, ישיר ולפנים.

יצאתי לדרך חדשה?

עד לפני כשנה, הבית שלי הרגיש לי כמו הבית שלי. לא שינתה לי העובדה שמדובר בדירה שכורה ולא בקירות שרשומים על שמי בטאבו. ההרגשה היתה – שלי. לפני כשנה, בעקבות מצב בריאותי רעוע, התקשיתי לעבוד ולשלם את שכר הדירה ונדרשתי לפנות את אותה. הטראומה הזו חקוקה לי בגוף חזק. עד לאותו רגע לא ידעתי בחוויה איך זה מרגיש להתפנות מדירה. האופציה הזו לא היתה קיימת בארסנל האופציות של חיי. בעזרת כמה אנשים טובים מצאתי דירה ואף שילמתי לחודשיים מראש ויצאתי לדרך חדשה, כך קיוויתי.

כבר 8 חודשים שאני גרה בסוכה הנוכחית שלי. נאבקת בכל חודש מחדש בטראומה ההיא, קצת עובדת וקצת לא ועדיין מצליחה לממן את קורת הגג של בתי ושלי. החודש נפל דבר. נאלצתי להתאשפז פעמיים. לאחר מכן, בעקבות דלקת חמורה בגב (כאילו שהבעיות העצביות שיש לי ברגליים לא מספיקות), נוטרלתי לעוד שבועיים והופ... האיזון העדין הזה - בין האני שעובדת ויוצאת "לדרך חדשה", לבין האני ש"חולה וחייבת לטפל בבריאות, כי בריאות זה הכי חשוב" – הופר. שוב מצאתי את עצמי בלי יכולת לשלם שכ"ד.

לטפל בעצמי? אין לי אפשרות

דווקא החודש, כשבני ישראל בונים סוכות, נופשים ומטיילים ברחבי הארץ והעולם, הגוף שלי החליט לעבור עוד התמוטטות, שמאלצת אותי להתאשפז, לנוח, לטפל בעצמי ובקיצור – לא לעבוד. ופתאום, קירות הבטון מרגישים כמו בד מתנופף ברוח והגג כמו סכך מלא חורים, והטראומה מלפני שנה, רק מזכירה שבכל רגע יכול לבוא מישהו, להוציא את היתדות, לקפל את הבד וחסל סדר סוכה/דירה.

אם תהיתם, אז לא, אין לי משפחה שאפשר 'ליפול עליה' בינתיים, עד שאחלים. ומכיוון שכך, גם אין לי את השקט והתנאים להחלים לחלוטין או לחלופין, לטפל בעצמי באופן מלא. זה ריקוד מתמיד על 2 חתונות. להרגיש קצת יותר טוב, כדי שאוכל לעבוד ולפרנס ואז אפשרויות הפרנסה שלי מוגבלות מראש, ומצד שני, לא להגזים עם עבודה ולחצים, כדי שהבריאות לא תידרדר, ואז לא אוכל לעבוד בכלל.

ואת הריקוד העדין הזה אני אמורה לבצע כשאני בכלל צולעת, עם רגל שמאל שבקושי מתפקדת, תרתי משמע. אז נכון, מצב הרוח טוב יותר ויש סימנים לדברים טובים בעתיד, אבל עכשיו, כרגע, המציאות עדיין מתנהגת באופן משברי. ולמרות המחסור באמצעים, בכל זאת התקדמתי קצת בשמונת החודשים האחרונים, אז איך זה ששוב לא ברור אם תהיה לי סוכה לגור בה בחודש הקרוב או לא?