לפני שנה קיבלתי החלטה - לא לביים ולא לכתוב יותר לעולם. טיילתי במזרח, הסתובבתי לבד, יכולתי לשמוע את עצמי בלי כל הרעש מסביב ועצמי אמר לי דבר אחד ברור - טל, אתה בן 28 ונמאס לך. נמאס לרוץ אחרי מפיקים וגופי שידור ולשכנע אותם להשקיע בתסריטים שלך.

 

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

 

הניסיון האחרון היה פיילוט לסדרת טלוויזיה בשם "אוף סקרין" שביימתי עם גל זלזניאק, חברי הטוב עוד מימי מגמת הקולנוע בתיכון. הפיילוט עסק בדיוק בנושא הזה - שני חברים שיעשו הכל כדי להשיג סדרה, אבל נכשלים פעם אחר פעם.

 

הפיילוט היה נבואה שהגשימה את עצמה - כולם רצו רק דברים שבלונים וצפויים מראש וחסמו את דרכם של גיבוריו, בטענה שהקהל בארץ לא מחפש חידושים ומעדיף עוד ריאליטי, דרמה משפחתית או סרט צבא אז די, אני מרים ידיים.

 

חודש ראשון (ללא אמצעי מניעה)

 

נחתתי בארץ, מוכן להתחיל את חיי מחדש, מצאתי עבודה חדשה (עד אז הייתי מורה לקולנוע) והחלטתי לחסוך בשביל תואר בכל דבר אחר חוץ מקולנוע - והייתי עושה את זה אלמלא כתבה אחת ששודרה בחדשות 2 וטרפה את הקלפים.

 

הכתבה סיפרה על רוני קידר שהוציאה את כספה האישי כדי לצלם את סרטה "ג'ו ובל", שזכה מאז יציאתו להערכה, הוקרה ופרסים. בדיוק ברגע שאפסו כוחותיי הבנתי שעשיתי טעות. סרט! לא פיילוט! פתאום היה לי ברור שהדרך היחידה לעשות קולנוע מעניין היא לא רק לעשות את זה בכוחות עצמך, באמצעים דלים ובהרבה תושייה, אלא גם ליצור יצירה שלמה ולהציג אותה לעולם מוכנה, בלי מפיקים שיחליטו אם להמשיך אותה ל־20 פרקים או לא.

 

מיד ידעתי מי יהיה פסיכי מספיק כדי לצלול איתי להרפתקה שתרוקן את ארנקינו ותשמיד את חיינו האישיים. צלצלתי לגל, שותפי ל"אוף סקרין", ואמרתי: "בוא נעשה סרט ונשים את הכסף בעצמנו". הוא ניתק לי בפרצוף. אבל האובססיה המשותפת לא נתנה לו מנוח. הרעיון הזה קסם לנו כל כך - לעשות סרט עצמאי, בלי לחכות שמישהו יכיר בכישרוננו מבין האלפים המשוועים להכרה.

 

פתחנו את החסכונות האישיים שלנו מתקופת הבר מצווה ועד היום, שברנו קופות חיסכון שאף פעם לא העזנו לגעת בהן וביקשנו עזרה מההורים, מהסבים והסבתות, מהדודים והדודות. חלקם קראו לזה "ללכת על הכל" ואחרים קראו לזה משוגעים, אבל כולם הסכימו שאנחנו אמיצים. הקצבנו לעצמנו תשעה חודשים לכתיבה, הפקה ובימוי של הסרט. זה יהיה התינוק שלנו, וכמו כל תינוק הוא זקוק להרבה תשומת לב ואהבה.

 

חודש שני עד רביעי (מלפפונים חמוצים עם גלידה באמצע הלילה)

 

"קומדיית מדע בדיוני על בחור שמגלה שהוא רובוט!", אני מספר לחברים על התסריט. גבות מורמות, עיניים מתגלגלות. אף אחד לא עשה סרט מד"ב ישראלי מאז דוד אבידן ב־1984.

 

"לא חיפשתם משהו קל לביצוע?", שואל מישהו בספקנות. הוא צודק, כמובן. החלטנו שנלך על משהו פשוט לביצוע, אז איך מצאנו את עצמנו כותבים תסריט על בחור שמגלה יום אחד שהוא רובוט? איך אנחנו אמורים להפיל את השחקן שלנו דרך פיר מדרגות של תשע קומות בזמן שהוא יורה לייזרים ברובו־נינג'ות שמרחפות באוויר, וצורח בבהלה?

 

במדע בדיוני אתה חייב להרשים ויזואלית עם צילום ואפקטים עוצרי נשימה, ובקומדיה אתה חייב להצחיק. אלו שתי משימות שכל אחת מהן היא אתגר בפני עצמו. אז איך עומדים בשתיהן בסרט עצמאי? מתעלמים באלגנטיות מהקושי העתידי, דוחפים את החרדות לחדר סגור בירכתי המוח וממשיכים לכתוב.

 

מפגשי כתיבה אינטנסיביים, לילות בלי שינה, עיניים אדומות, צורבות כמו פייפר קאט, פרקי ידיים רועדים מרוב כתיבה, מלצרים בבתי קפה שמעירים אותנו כי נרדמנו לתוך ההפוך העשירי שלנו, מוח מופצץ בתובנות על גבריות, זוגיות, שברון לב ו...רובוטים - כך חלפו שלושה חודשים, ויש לנו תסריט ביד.

 

זו קומדיה על דני. בחור רגיש, כל כך רגיש עד שחברה שלו חושבת שהוא לא מספיק גבר ועוזבת אותו. מדוכא עד עפר, הוא מחליט לחתוך את הוורידים ומגלה להפתעתו שהוא רובוט ושהחברה שלו בכלל נחטפה. נרעש, הוא יוצא להצילה, ובדרך מגלה מהי גבריות אמיתית. עכשיו צריך שם. כל תינוק צריך שם - רצוי כזה שהילדים בבית הספר לא יחרזו עם מילים גסות. אבל לתינוק הזה יש חתיכת שם מוזר - "אני לא מאמין, אני רובוט!".

 

אחרי שעמיר מנור ("חיותה וברל") הצטרף כמפיק, אנחנו יושבים מול הסבא והסבתא העתידיים של התינוק. הסגל הראשי של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב המום ולא מבין למה הנכד שלהם חייב להיות רובוט.

 

הם מבהירים את הקושי הכרוך בגידול ילד כה חריג. לרגע אני חושש שהם ינסו לשדל אותנו להפיל את העובר. אבל למרות כל האזהרות, הם מביעים את תמיכתם ומסכימים לסייע לנו עם ציוד, צוות ותוספת לתקציב. אנחנו אומרים יפה תודה ורצים ללהק.

 

חודש חמישי עד שביעי (בעיטות)

 

"תודה רבה, נהיה בקשר", אנחנו אומרים לשחקן נוסף שיוצא מחדר האודישן המאולתר שלנו באוניברסיטה. כל כך הרבה שחקנים מוכשרים, ועדיין לא מצאנו מה שחיפשנו. לקרן אלרום, המלהקת שלנו, יש כבר שקיות ענק מתחת לעיניים.

 

הבא בתור הוא יותם ישי, שחקן מוכשר, מצחיק ואלמוני. באודישן הראשון הוא לא היה בדיוק זה. מאוכזבים המשכנו לחפש, אבל עכשיו, כשהוא נכנס עם רוח קרב, הוא שובה את ליבנו וקורע אותנו מצחוק. לקחת שחקן אלמוני זו החלטה קשה, אנחנו יודעים שיהיה קשה לקבל חשיפה בעיתונות בלי שם גדול, לכן אנחנו מחליטים לשבץ אותו עם שחקנים מוכרים.

 

פתאום טובי השחקנים הגיעו לדירה הקטנטנה שלי לאודישן. השכנים מתחילים לרחרח - "תגיד, יכול להיות שראיתי את מנשה נוי יוצא מהדירה שלך אתמול?". "כן, הוא היה מדהים, אבל הוא לא פנוי בזמן שרצינו", אני מספר בהתלהבות. השכן מהסס, אבל שואל בכל זאת "ו... היו כל מיני צעקות מוזרות מהדירה שלך..." "כן, הוא אלתר סצנה, היה אדיר". אני עונה במבוכה קלה.

 

מתברר שכל השחקנים מנסים להימלט מהטייפקאסט שלהם, וכך נוצר לו משחק הכיסאות - השחקנים הסקסיים רוצים תפקיד דרמטי. השחקנים הדרמטיים רוצים תפקיד קומי. הקומיקאים רוצים להיות סקסיים - וחוזר חלילה. זה כל כך חמור, עד שלא מצאנו רוסי שישחק את המנקה הרוסי, מזל שיש דרור קרן, שחקן אדיר שהתגלה כרוסי למופת.

 

מלבד תפקיד אחד ליהקנו הכל. יותם ישי, דרור קרן, הילי ילון, אינה בקלמן, יוסי מרשק, דויד קיגלר, דובדבני וקובץ', נלי תגר, גיא גיאור ואורי יניב כבר בפנים, ואנחנו מתחילים בחזרות. התסריט קם לתחייה, המילים והפעולות שנרשמו על הנייר הפכו למשהו חי, מרגש והכי חשוב - מצחיק. אנחנו לא מפסיקים לצחוק.

 

"הוא חי!", צועק גל ואנחנו פוצחים בריקוד מביך, בזמן שרובו־יוסף נוסע בעזרת גלגליו הקטנים. רובו־יוסף, רובוט דתי על גלגלים בהשראת r2d2 מ"מלחמת הכוכבים" שכבש את לב כל הצוות שלנו, הוא רק אחד מהחפצים הנפלאים שיצרו למעננו אנשי הפרופס אדר גולדפרב ומיטל גואטה. עשוי מפח זבל ומנוע של מכסחת דשא, הוא מקרטע לאיטו ומשמיע רעשים מוזרים.

 

בעוד הרובוט מקבל חיים, אני מתחיל לשכוח מחיי שלי ומבין שעליי להתפטר מעבודתי ולהתמקד בבימוי הסרט. בשלב הזה חברים כבר הפסיקו לצלצל, וגם המשפחה כבר לא טרחה לשים צלחת נוספת בשולחן של ארוחת שישי. סבתא חנה, שמחכה כבר זמן מה שיהיו לה נינים, הפסיקה לשאול על בחורות ועברה להציק לנכדים האחרים, אחרי שהודעתי לה בצער רב שאני מתנזר מסקס למען הסרט.

 

 הלחץ גובר והתחלתי להרגיש אותו בשרירים התפוסים שלי, בארנק המתרוקן. גל הביא לי פרחים. לא לא, זה לא מה שאתם חושבים. פרחי באך. וזה אפילו עזר. ברגעים הכי קשים יכולתם לראות אותי מסניף בחשאי פרחי באך, מקווה שאף אחד לא יראה שהבמאי על סף התמוטטות.

 

אני מביט ביומן שלי בדאגה, רק עוד שבוע לתחילת הצילומים, ועדיין חסר לנו ליהוק קריטי - גולדשמיט, הבוס הקשוח של דני, שמנהל חברת רובוטיקה גדולה ומרושעת. חיפשנו מישהו גברי ומחוספס. השם צחי גראד עלה עוד בשלב כתיבת התסריט, אבל הוא הודיע לנו שהוא עסוק מדי ואין לו זמן אפילו לקרוא את התסריט. רדפנו אחריו, ביקשנו שרק יקרא כמה עמודים, אבל צחי בשלו.

 

למזלנו, להילי ילון יש מספיק אומץ כדי לצלצל אליו ולומר לו: "די, צחי, מספיק, אתה חייב לקרוא את התסריט הזה, עוד לא עשו כזה דבר בארץ, הם כתבו את זה בשבילך". אחת בלילה. בית קפה קטן בקצה כרם התימנים. המלצרים מתים שנעוף כבר ואנחנו מתים לסגור עם צחי את התפקיד, אבל גראד נראה תשוש וספקן.

 

בקולו העבה הוא מסביר שהוא מצונן ושיש לו עוד מעט פגישה נוספת. הוא לוגם מהבירה שלו. אנחנו מתחילים להזיע, אבל מנסים לשמור על פרצוף קשוח. או שאולי כדאי שנחייך ונראה נלהבים־אבל־לא־יותר־מדי־נלהבים? "אפשר צ'ייסרים?" אני מעיר את המלצרית ומנסה לשכר את צחי. גל לא קולט את המזימה ומיירט את ההזמנה. אני הולך על כל הקופה, שולף אייפד ומציג לו את התכנון של הסרט, העיצובים המרהיבים של התלבושות והחפצים, המחוות לסרטי רובוקופ, שליחות קטלנית וכל מה שגדלנו עליו.

 

דיברנו על העלילה והמשמעות של הסרט - על גבריות, קשיחות ורגישות בזמנים בהם אנחנו חיים. הסברנו שאנחנו לא מתכוונים להתפשר על כלום ושלמרות התקציב הנמוך, הסרט ייראה מדהים. חצי שעה אחר כך צחי מסכים לשחק בסרט דל התקציב של שני במאים לא מוכרים.

 

חודש שמיני עד תשיעי (צירי לידה)

 

כבר חודשיים שגל ואני עובדים כמו שני רובוטים קשוחים עם מטרה אחת בלבד - לביים את הסרט. אין לנו חיים חוץ ממנו. ימי ההפקה קשים מאוד, אין מספיק כסף ועל הסט יש אנשי מקצוע מנוסים לצד כאלה שזה סרטם הראשון. ואם זה לא מספיק קשה, אז רוב ימי הצילום מתרחשים בלילה. 18 שעות צילום נדחסות לתוך 12 שעות במקרה הטוב.

 

כולם על סף התמוטטות. העייפות הקיצונית הזו מדאיגה אותי. האם גם הסרט ייראה עייף כמונו? אני מסתכל במוניטור של הצלם שלנו, תומר שני ("נבלות"), שמפהק פיהוק ענקי, והלב מתרחב - זה נראה מיליון דולר.

 

יש לנו חמש דקות לסיים את אחת הסצנות הכי מסובכות בסרט, אבל כשדימה אוסמולובסקי, איש הפעלולים המיוחדים שלנו, נמצא על הסט, אני לא דואג. אנחנו מספיקים לצלם את השוט המרהיב הזה - אינה בקלמן מזנקת עם חלוק מתנפנף, קוקיות וזוג אקדחים מצד אחד של החדר לצד השני. דימה מוריד אותה מהכבלים והיא מתיישבת תשושה על אחד הכיסאות, בעודם מחליפים כמה מילים ברוסית. אנשי הפעלולים עשו כל מה שחלמנו עליו ועמדו בזה בגבורה, גם כשחטפו סחרחורות ורצו להקיא מזה שתלינו אותם באוויר.

 

אינה מתאמצת לא להתלונן ולהיות חזקה, למרות שהכבלים עשו בה שמות והותירו חבורות שיישארו לפחות שבועיים. לא סתם בחרנו בשחקנית שהשתתפה ב"הישרדות" - הסרט הזה הוא אכן מאבק הישרדות: מאבק להספיק לצלם את כל הסצנות כנגד כל הסיכויים. אבל בשלב הזה, כשהשעה חמש בבוקר ועוד רגע אור השמש יעלה ויפורר את יום ההפקה כאילו היה ערפד מרושע, אינה מתחילה ממש להתעייף.

 

אני פונה לעוזרת ההפקה ומבקש ממנה שתביא לה כוס מים. עוזרת ההפקה חוזרת מחויכת עם כוס ביד. משהו מריח לי חשוד. "רגע רגע, בואי הנה, מה זה הריח הזה?" אני מריח את הבל הפה שלה, "זה ערק?! את רצינית? באמצע הצילומים?! אני לא מאמין!". היא מניחה את הכוס בבהלה והחיוך השיכור שהיה על פניה נמחק. מתברר שכמה אנשי הפקה החליטו להקל את ימיהם הארוכים עם כוסית או שתיים. "לא לא, אל תניחי את הכוס! תמזגי לי גם!", היא מחייכת שוב והערק נמזג לכל הצוות. אנחנו שותים לחיים ומסיימים את השוט האחרון. בחוץ השמש החלה לעלות ואנחנו הולכים לישון.

 

יומיים אחר כך אנחנו מצלמים בחברת IBM. הסצנה זקוקה לתחושה יותר אפלולית, ואנחנו מפעילים מכונת עשן. טראח, האזעקה מופעלת. חושך ממלא את משרדי IBM, ואת השעתיים הקרובות נעביר בשיחות על קולנוע ובזלילת ביסלי עד שיצליחו לכבות את גלאי העשן. החשמל חזר, אנחנו באיחור אכזרי ויש בהחלט מצב שלא נספיק לצלם את כל הסצנה. זה אסון.

 

כל יום צילום כזה עולה כל כך הרבה, שאין סיכוי שנעמוד בזה אם נצטרך עוד יום צילום להשלמת הסצנה. זאת אומרת שאם לא נספיק הכל, סצנה שלמה מהסרט לא תצטלם לעולם. כל פעם שעולה איום כזה, הלב שלנו נופל לתחתונים. האם נצליח לגייס עוד כסף כדי להשלים את הסצנה החשובה הזו, שבלעדיה יישאר חור ענק בעלילה? אולי, אבל נדע את זה רק אחרי שהצילומים כבר יסתיימו. ומה אם לא נצליח להשלים אותה לעולם?

 

אחרי כל המאמצים, הלילות נטולי השינה והכסף שהשקענו, ייתכן שהסרט לעולם לא יהיה גמור? הסטרס הבלתי נסבל הזה הופך להיות הצל שלנו. מלווה אותנו כל יום. פולש לחלומות הטרופים שלי. מה יסתיים קודם: הכסף, הצילומים או שפיות דעתי? אין ברירה - הסצנה חייבת להצטלם עד סוף היום.

 

אנחנו נעמדים מאחורי המצלמה. הצוות עצבני, כי הוא מבין שיום הצילום יהיה ארוך בהרבה מהמתוכנן. גל ואני רותחים על אובדן השעות היקרות. רגע לפני שהכלים נשברים, מתחילה הסצנה שבה יותם מנסה למנוע מצחי גראד להתאבד. יותם מאלתר ומרים להנחתה לצחי, שלא מפספס את ההזדמנות להצחיק. כל הצוות נקרע מצחוק והעצבנות נשברת. בסוף הסצנה אנחנו מוחאים כפיים בהתלהבות. עוד יום צילום נגמר בהצלחה ברגע האחרון. כולם מתחבקים ונוסעים הביתה.

 

את הלילה האחרון לצילומים בילינו במטווח ירי. אסור להפעיל פה את מכונת העשן ואנחנו מחליטים להשתמש בטלק. זה לא עושה רעש, וזה נראה יופי. זה נראה פחות טוב כשהסצנה נגמרת.

 

המטווח התמלא כולו באבקת טלק. גל ואני, יחד עם כל הצוות, אוחזים דלי וסמרטוט ומרביצים ספונג'ה במשך שעות ארוכות. ואני תוהה אם פעם יצא לסקורסזה לשטוף טלק על סט בארבע בבוקר. אבל אלה בדיוק הרגעים שבהם אתה מרגיש הכי קרוב לצוות שלך. זו תחושה מנצחת של עשינו את הסרט הזה ביחד. ככה זה צריך להיות - בעמל רב ועם צירי לידה קשים ביימנו את הסרט הראשון שלנו.

 

כמו כל ילד, הוא עוד יעשה לנו צרות כשיגדל ויתבגר בחדר העריכה וכשנגייס כספים כדי לממן לו את תהליך הפוסט והאפקטים הממוחשבים. אבל בסופו של דבר נראה אותו מקבל חיים משל עצמו ויוצא לבתי הקולנוע. למרות כל הקשיים אני הורה גאה לסרט הזה, וברור לגל ולי שהוא יהיה מיוחד ושונה, הרובוט הרגיש שלנו.

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

עוד בפנאי פלוס :