אדריכלות מהספרים: לטייל במבנים שמוזכרים בספרים ישראליים

לסופרים מוכשרים יש יכולת להאהיב עליך מקום מכוח התיאור שלו, או תיאור הנעשה בו, בספריהם. האי קאפרי, למשל, נדמה בעיני כמקום רב קסם, אף שמעולם לא ביקרתי בו, רק בשל מלותיו של אכסל מונתה בספרו "מגילת סן מיקלה". מעולם לא רציתי לטפס במדרגות כמו במדרגותיו הרבות של הכפר שעל האי, שבמקום הרושם המעייף, הרגיל, נמשחות בעטו של מונתה באור רומנטי. משפט בראשית הספר מסביר בדיוק מופלא את הפרספקטיבה שבה מתוארים הדברים: "העולם היה נאה ואני הייתי בן שמונה עשרה".

כמובן שאין צורך להרחיק עד וילת סן מיקלה באיטליה. הספרות העברית מלאה בתיאורי אתרים ישראליים. לא נותר אלא לצאת ולתור את המקום - ראשית בעיניו של הסופר, ואחר כך ברגלינו אנו ובעינינו המשוחדות מפאת הקריאה המוקדמת. הנה ארבעה מבנים המוזכרים בספרים ותיקים, ועוד אחד בעקבות ספר שזה עתה יצא לאור.

1. אל מנזר המצלבה בעקבות "עשו" של מאיר שלו

שוליית האופים אברהם לוי פגש רועת אווזים תמירה ששבתה את עינו וליבו. מבקעת יבניאל הירוקה הוא מביא אותה לירושלים הצפופה, שלשונות רעות בה. שרה, הגיורת הנפלאה, הייתה בורחת מן העיר אל עמק המצלבה, שם יכלה "לירות עצים ולריח פרחים". בעמק שצמחו בו "זיתים ישישים, עקומי גזע", נח לו מנזר המצלבה:

"במרכזו ניצב הבניין העצום – ה'מוצלבי' – העתיק והגדול שבמנזרי הארץ כולה. אצל חומתו נבנו תמוכות אדירות של אבן שכבר התכסו בחזזית ובטחב ונראו ככרעיה של חיה קדמונית שהתאבנה במנוסתה. דלת זעירה אחת היתה בחומתו, עצומה כעין תחת גביני הצמחים המטפסים. מעבר לחומה נראתה צמרת חדה ושחורה של ברוש, שנדמה לאמא כאסיר המתמתח בכלאו".

(מאיר שלו, עשו, ספרייה לעם - הוצאת עם עובד, עמ' 69)

כל העומד בעמק המצלבה מול המנזר אינו יכול שלא להתפעל מהתיאור המדויק של מאיר שלו. תומכות האבן, הדלת הזעירה שגם אנשים מאותגרים אנכית צריכים להתכופף כדי להיכנס בה, ובעיקר הברוש, שבאמת נדמה כמי שמנסה להציץ מעבר לגדר, קיימים כולם. את הנזיר המתואר בהמשך כ"כדור גומי דוהר" יהיה מעט יותר קשה לפגוש.

במנזר המצלבה. תיאור מדויק של שלו (צילום: עידית שכטר-פייל)

מנזר המצלבה הוא מבנה עתיק ורב רושם. ראשיתו במאה הרביעית לספירה, אז התבססה המסורת שלפיה כאן צמח העץ שממנו הוכן הצלב של ישו. מראהו של המבנה והאבנים השונות בקירותיו מלמדים על התלאות שהוא עבר. דבר אחד ברור כבר בכניסה אליו: זהו מבנה מבוצר, שלא לחינם "דלת זעירה אחת בחומתו" כדי להתגונן. מעל הדלת נמצא "משיקולי"- מתקן הנמצא גם בחומות ירושלים, שממנו שפכו שמן רותח (או מים) על האויב המנסה להיכנס בשער. המנזר, שאכן הותקף, עבר שיקום החל מהתקופה הביזנטית ועד התקופה העותמאנית. מאז המאה ה-18 הוא שייך לכנסייה היוונית-אורתודוקסית, שאת סממניה ניתן לראות בכל פינה.

בתוך המנזר תוכלו לראות חצר אבן יפה, את הכנסייה שצורת הבזליקה המקורית שלה השתמרה למרות כל השינויים שעברה, את הקריפטה – המקום הקדוש ביותר המספר את המסורת של הכנסייה, סיפור העץ המשולש (העשוי אורן, ברוש וארז) שראשיתו במקלותיהם של שלושת המלאכים שבאו לבקר את אברהם, וסופו כאמור - כצלב הקדוש. כדאי גם לסייר בחלקים השונים ששימשו את המנזר כשעדיין שימש כבית ספר לכמורה (500 פרחי כמורה למדו שם, רק 94 סיימו את הלימודים הקשים) עד 1908. תוכלו לראות את חדר האוכל ואת המטבח ובו סירי הנחושת העצומים.

כילד, היה מאיר שלו עובר בכל שבת בעמק המצלבה בסמוך למנזר. עם משפחתו נהג לצאת מביתו שבקרית משה לביקור במעונות עובדים ברחביה ב'. אביו, המשורר והסופר יצחק שלו, היה מראה לו את בתיהם של הפרופסורים בשכונה ומועיד לבנו שני תפקידים לעתיד: להיות פרופסור ולשחרר את ירושלים. למזלנו הוא בחר בדרך אחרת.

מנזר המצלבה פתוח בימים ב'- ש' משעה 9:30 ועד 16:00, בקיץ עד 18:00

המנזר ניצב ברחוב שותא רוסטבלי, על שם המשורר הגיאורגי האגדי בן המאה ה-12 (את דמותו תוכלו למצוא על אחד העמודים בכנסייה, ויש הגורסים כי הוא אף נקבר כאן). אין גישה לרחוב ברכב פרטי, והגישה הנוחה ביותר היא דרך העמק עצמו, מהירידה שבסמוך למוזיאון ישראל. מי שרוצה להגיע עם רכב בסמוך למנזר, יגיע מרחוב יהושע יבין.

2. אל אחוזת לנגה בעקבות "קופסה שחורה" של עמוס עוז

חלומו של כל ילד הוא מגורים בטירה גדולה רבת מדרגות ופינות להסתתר בהן, טירה עם גן להתרוצץ בו ועצים לבנות עליהם בתים. מגורי ילד קטן בטירה בזכרון יעקב מתוארים בספר "קופסה שחורה". בעבור גיבורו של עמוס עוז, זהו חלום בלהות: ילד בודד בטירה מרוחקת עם משרת ארמני, קוף רזוס ואבא נוקשה במיוחד. לימים, משבגר הילד והפך לפרופסור א. גדעון, ומאחוריו מערכת יחסים הרוסה שהסיפור חושף אט-אט, הוא מניח לבנו בעז לגור באחוזה העזובה ולהקים בה מעין קומונה, ולבסוף מגיע אליה כדי לסיים בה את ימיו. תיאור האחוזה נע בין העכשווי, העזוב, לעבר מפואר וגדוש בכריות רקומות ובאדונים מבוסמים.

"והבית הרחב, העבה, שנבנה כמו הימור של שתיין: בהינף בזבזני פרוע. מאבן מקומית. כמעט שחורה. עם כרכובים מאבן אחרת שהובאה מדרום הר חברון או מהרי השוף. בחומות מתנשאות ובאי הגיון זועף. מעברים מתפתלים, מדרגות לולייניות שהועתקו ממנזרי ירושלים, מזוים, כוכי סתר, מבואות שאינם מביאים אלא למבואות אחרים. ומפלש חשאי שבעדו אפשר היה לעבור בכפיפה מן המרתף אל מתחת לאגף ולצאת בביתן הגן (עכשיו הוא סתום בעפר)".

(עמוס עוז, קופסה שחורה, הוצאת כתר, עמ' 211)

אילנה, אמו של בעז, מגיעה לבקרו וכותבת לבעלה לשעבר על ביקורה:

"תחת סנדלי חורק החצץ הנושן האפור שקוצים ועשבים שוטים עלו בו. באוויר תוזזות דבורים. מבין הסורגים המעוקמים נשקפת אלי הטירה באבן זכרונית כהה. החלונות האפלים פעורים כמו לועות בלי שינים. גג הרעפים נהרס ומתוך הבנין, כלהבה, פורצת בוגנוויליאה פראית ופוגשת ביערה שצפרניה נעוצות בכתלי הבנין מבחוץ".

(קופסה שחורה, עמ' 120)

המגיעים לחצר כרמל, שאחוזת לנגה נמצאת בה, יכולים לסוב את האחוזה ולהתרשם מהגן. ניתן למצוא שם אלמנטים ארכיטקטוניים מזרחיים בדמות קמרונות וקשתות, ומנגד מסורת בנייה אירופית הכוללת מבנה מרכזי שבצידו מבני שירות נלווים. אם האחוזה נראית כאילו נלקחה מן האגדות (אגדות ארץ ישראליות, כמובן), הרי שסיפורו האמיתי של המקום נדמה בעצמו כפנטזיה או כטרגדיה יוונית. תחילתו באנגליה, אצל הרברט וסוזאן בנטואיץ', בבית שנקרא "חצר כרמל". בני הזוג גידלו 11 ילדים שנולדו במקבצים של שלישיות, כדי שיוכלו להוות הרכב מוזיקלי (פסנתר, כינור וצ'לו). אחת הבנות, תלמה ילין (שהתיכון לאמנויות בגבעתיים קרוי על שמה), הפכה לצ'לנית מפורסמת, ואילו הבת ניטה נישאה למייקל - מיכאל לנגה - והשניים החליטו לקבוע מטעמים ציוניים את ביתם בזכרון יעקב.

בתנאים שאינם הולמים את מה שהיו רגילים לו בנו השניים את בית לנגה - אחוזה מפוארת שאירחה תכופות נכבדים בריטים כמו הנציב הרברט סמואל ומנהיגים ציוניים כמו מנחם אוסישקין. מסיבה שאינה ברורה מתה ניטה כשהייתה בת 38, ומייקל התאבד באחוזה בשל צערו. אל הבית הגיעה אחות אחרת, ליליאן פרידלנדר, שהקימה לזכר בנה את "בית דניאל" הסמוך לאחוזה, ששימש כמרכז מוזיקה. מאז 1969 עומדת האחוזה בשממונה. בשנת 2000 היא הועברה לידי האוניברסיטה הפתוחה, שהבטיחה לשקמו ולהפכו למרכז תרבות. המטיילים בחצר האחוזה עד השנה האחרונה תהו בינם ובין עצמם מדוע לא משופץ ומתוחזק הנכס היפהפה, עד שבשנה האחרונה החלה מלאכת שיקום מטעם המועצה לשימור אתרים, ושלב א' (חצר המשק) שוקם וישמש ככיתות לימוד. שלב ב' - שיקום של הבית עצמו - ייערך בשנתיים הקרובות והוא יפעל כמבנה עם כיתות, בית קפה קטן וספרייה. עתה החצר סגורה, באופן זמני, בשל עבודות השיקום.

המיקום של האחוזה ותיאורה העזוב הביאו רבים לחשוב כי שימשה השראה לספר, וכי עוז כתב את שראו עיניו. המציאות שונה: עוז לא הכיר את המקום, וכתב רק את אשר בדה ליבו. לימים, לאחר שסיפרו לו על האחוזה, הגיע לבקר במקום והודה שהוא דומה לתיאור "לפחות בשמונים אחוז". על כך הוא הוסיף ואמר, כי "החיים מחקים את הספרות כל הזמן".

אחוזת לנגה, חצר כרמל, בסמוך לבית דניאל. בקצה רחוב הברושים, זכרון יעקב

3. אל "עלייתו של חמדת" בעקבות "תמול שלשום" של ש"י עגנון

על רקע ימיה היפים של נווה צדק התוססת, המאוכלסת בבני העליה השנייה, שיש בה בתי ספר עבריים ועסקנים עברים ואיגודי פועלים עבריים ורוח עברית חדשה מנשבת על גבעות החול ובין הפרדסים - רוח הפוכה מזו הנושבת בירושלים האפורה, הקפואה, השמרנית - מגיע יצחק קומר לנמל יפו. האיש שהגיע מבוצ'ץ' שבגליציה הוא יהודי שטוף יסורי מצפון, שנקרע בין מה שמציעות לו שתי הערים - שתי דרכי חיים. אל עלייתו של חמדת, סופר הגר בנווה צדק, הוא מגיע יחד עם חבורה שלמה וסוניה שנשאה חן בעיניו, משום שהם מקווים ששם אולי יגישו להם יין:

"חמדת דר בעלייתו שבקצה נוה צדק שבקצה יפו. הולכים לשם מנוה שלום דרך בתי זרח ברנט עד שמגיעים לבית ספר הישן לבנות. הגיעו, רואים כמה בתים יוצאים ומבצבצים מתוך החול, וביניהם בית המדרש החב"די מצד ימין וביתו של הרב קוק מצד שמאל. הגיעו, רואים שורה של בתים קטנים של שכונת אחוה. נפנים לימין ופונים לשמאל. רואים שם בית קטן ועליו כמין עלייה שחציה צפה על גבי הבית וחציה כמו מרפרפת באוויר. נכנסים לחצר ועולים לעלייה. זו עלייתו של חמדת.

רגילים חברינו שבארץ ישראל לקרות חדר לכל חלל מקורה. אין כתליו פרוצים קוראים לו חדר נאה. אבל חדרו של חמדת חדר ובאמת הוא נאה. עומד הוא לו לעצמו, ויש לו חמשה חלונות. בחלון אחד רואים את הים הגדול שאין לו סוף, ובחלון אחר רואים את הפרדסים הירוקים שאין להם שיעור, ובחלון אחר רואים את הבקעה שהרכבת עוברת בה, ומחלון אחר רואים את המדבר שעליו נבנתה אחר כך תל אביב, וחלון אחד פונה כלפי נוה צדק.

"... ביחוד חביבה עליו גזוזטרא קטנה זו שלפני החדר, שצופה לתוך הבקעה שהרכבת עוברת שם. משתלשלת הרכבת בתוך הבקעה וקיטור קוטר ועולה. ולמטה מן הגזוזטרא גינה קטנה נטועה ולימון צומח בה ובור מים יש שם".

(ש"י עגנון, תמול שלשום, הוצאת שוקן, עמ' 412-411)

שכונת נווה צדק העבירה את ימיה, מאז היווסדה ב-1887, בטלטלה רגשית. לעתים הייתה זנוחה ובלתי רצויה ולעתים נחשקת. בתקופה שאליה מתייחס "תמול שלשום" הייתה נווה צדק משכנם של אנשי ספר ורוח, ולכן גר בה חמדת – וש"י עגנון במציאות - למשך תקופה קצרה. אפשר לראות את הגזוזטרה המדוברת, שבעבר ראו ממנה את הרכבת והיום נשקף ממנה גשר שלוש שנבנה מעל "הבקעה" שבה עברה הרכבת פעם. פעם אפשר היה להציץ ממערב (לפני צמוח קומתו הנוספת של בית שלוש הנמצא ממול) על הים, ובמזרח - לו מגלחים את בתי תל אביב בעיני רוחנו - אפשר לדמיין חולות. כיום זהו בית מגורים רגיל, ורק לוח אבן מציין כי גר בו פעם הסופר שמואל יוסף עגנון.

את הבית זיהה הסופר שלמה שבא, שנהג לסייר עם הצייר והסופר נחום גוטמן בשכונה. גוטמן היה ילד כשאביו, הסופר שמחה בן ציון, שכר את עגנון להיות לו למזכיר. בן ציון היה עורך "העומר", כתב- עת ספרותי נחשב שהתפרסמה בו מיטב הספרות העברית העכשווית דאז, ושנקרא בשקיקה על ידי הציבור ביישוב העברי. עגנון פירסם בו את הסיפור "עגונות" וחתם עליו בשם העט "עגנון", שהפך מאז לשמו. גוטמן מתאר כיצד קרא ב"תמול שלשום" את תיאור עלייתו של חמדת, וידע כי זהו ביתו של עגנון עצמו, שבו נהג לבקר כילד. עגנון הבחין בנטייתו של גוטמן לאמנות והרשה לו לעיין בספרי אמנות שהיו שייכים לשכנו, אדריכל ממוצא גרמני, וגוטמן הוקיר תודה לאיש שפתח לפניו "חלון לעולם האמנות בין גבעות החול השוממות".

מי שירצה להמשיך ולשוטט, טוב יעשה אם ילך לביתו של הסופר א. גוטמן - שמחה בן ציון - הבית שבו גדל נחום גוטמן. בית זה הוא שריד לבתים שהרכיבו פעם את נווה צדק, עם מרפסת קטנטנה בחזית, שגוטמן הילד היה עומד וצופה ממנה על אנשים המטביעים עקבות בחול. בספרו הוא מתאר כיצד היה עוקב אחר הרב קוק מרחוק, ומשקיע, מתוך כבוד, כפות רגליו בצעדיו שנותרו בחול. למרבה הפתעתו ראה פעם גם את יוסף חיים ברנר עושה כך.

בית עגנון: רחוב שלוש 35, פינת רוקח, נווה צדק

בית ש. בן ציון: רחוב בוסתנאי 10, נווה צדק

4. אל מלון אמריקן קולוני בעקבות "ירושלים" של סלמה לגרלף

הסופרת סלמה לגרלף, שכתבה את "מסע הפלאים של נילס הולגרסון הקטן עם אווזי הבר", הגיעה ב-1900 אל מבנה שאיכלס בצניעות את בני המושבה האמריקאית. אל המושבה הזו, שהקימו בלהט דתי בני הזוג ספפורד, הצטרפו במשך השנים קבוצות של שוודים שעזבו עמקים פוריים וירוקים וחלמו על עיר רוח זהובה. המציאות הפגישה אותם עם ירושלים הנכאה של המאה ה-19, עיר עלובה ומוזנחת, מוכת מחלות ורעב. על הדרך שעשו השוודים, על אמונתם הדתית וקשיי ההתאקלמות והמגורים במקום כותבת סלמה לגרלף בספרה "ירושלים", שזיכה אותה בפרס נובל.

בתחילה גרו בני המושבה סמוך יותר לשער שכם, אך הבית היה קטן ובינתיים התפנה ביתו של שייח רבח (שנקרא "ברם פחה" בספר), והמושבה עברה לבית שמנציח את שמה עד עצם היום הזה, וכולו מלא בזיכרונות ממנה:

"בני המושבה שמחו מאוד, שיוכלו לשכור את הבית החדש והנהדר שלפני שער דמשק. הוא היה גדול כל כך, שמצאו כמעט כולם מקום בו, ורק כמה משפחות אחדות הוצרכו לחפש להן דיור במקום אחר. ונוח מאוד היה לגור בבית הזה, שהיו לו מרפסות גג יפות ואכסדרות של עמודים, שהיו מקומות מחסה נעימים בחום הקיץ, והם התחזקו יותר ויותר במחשבה, כי חסד מיוחד עשה להם האלוהים בדבר הזה, שנמצא להם בית כזה פנוי דווקא בשעה שנצטרכו לו".

(סלמה לגרלף, ירושלים, הוצאת אריאל, עמ' 224)

לגרלף גרה עם בני המושבה תקופה קצרה, וספרה מושפע מכך באופן ישיר. לבני הזוג ספפורד היא קוראת בספר "הגורדוניים" ומספרת את סיפורם הטרגי (אוניתם נטרפה וארבע בנותיהם נספו) שהביא אותם להארה דתית, שסחפה אחריה קבוצת אמריקאים ובהמשך גם שוודים. בחלוף הזמן, בשל המגורים בקומונה ומשטר מוזר שהשליטה אנה על כולם (לתקופה מסוימת נאסר על הצעירים להתחתן), יצא שמם לרעה והלעיזו עליהם כי מדובר במקום בו שורה הפריצות. השמועה עשתה לה כנפיים עד לשוודיה, שם נשבר לב הוריהם של הצעירים שיצאו משם בלהט דתי.

בסיפור נחשף ברם פחה לשמועות, האומרות שמעשים בלתי מוסריים נעשים במקום. הוא מגיע לסיור במבנה כשהוא מצפה לראות אנשים בזויים ופרוצים מתגוללים בביתו, אך מופתע לגלות מציאות אחרת:

"... והפחה עבר את כל חדרי ביתו. הוא נכנס לאולם השינה הגדול של הגברים הבלתי נשואים וראה את המיטות הפשוטות המוצעות. הוא בא לתוך חדרי משפחה שונים שגרו בהם הורים וילדיהם. בכל מקום מצא רצפות משופשפות עד לובן, כיסויי מיטות לבנים, רהיטים נאים של עץ בעל צבע בהיר עם שמיכות צמר גפן משובצות ושטיחים של מארג בית (..). לאחרונה עלה על מדרגות השיש הלבנות המבהיקות אל אולם האספות הגדול שלמעלה. זה היה אולם הארוחים הגדול של הפחה. עתה היה האולם מסודר בנוסח אמריקאני עם קבוצות כסאות נוחים סביב השולחנות, עם ספרים ועיתונים, עם פסנתר ועוגב, ועם כמה תמונות יפות פה ושם על הקירות הצבועים לבן".

(סלמה לגרלף, ירושלים, הוצאת אריאל, עמ' 254)

גם כתבה ארוכה לא תספיק כדי לפרוש את מלוא היריעה של סיפור בית המושבה האמריקאית, אך דבר אחד כדאי לציין: בניגוד למבנים אחרים שההיסטוריה היכתה בהם בכנפיה ונעלמה מהם, כאן עדיין חיים אותה. החצר המרכזית של המלון המפואר, שניתן לשבת ולאכול בה (לא רק אורחי המלון אלא גם מבקרים לרגע), נראית כמעט בדיוק כפי שנראתה כשבנה אותה השייח רבח ב-1840, לו ולארבע נשותיו, וכמו שנראתה כאשר עברו אליה בני המושבה.

השוודים שהגיעו למושבה נמנו על הצלמים הראשונים בארץ, והעניקו לנו תמונות נדירות על ירושלים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 (כמו נאום אלנבי או כניעת העיר לבריטים), כך שתמונות המקום מוכיחות כי מעט מאוד השתנה. החצר אותה חצר, המזרקה במרכזה אותה מזרקת אבן, אכסדרות העמודים היפות המתוארות אצל לגרלף עומדות בעינן, כך גם מרפסות האבן המלבבות, וחשוב מכל - חדר האורחים של השייח שהפך לאולם כינוסים לבני המושבה ולאולם הרצאות בעידן המלון. כל הנכנס לחדר הזה נושא עיניים לתקרתו היפה. בסמוך לחדר נמצאת סוויטה מס' 1, היא חדרו של השייח רבח שהקים את הבית, שיש לה חדר אמבטיה בלתי נשכח ותמונה של המורה לציור של המושבה מ-1910.

עוד תוכלו לראות כאן רהיטי דמשק, כרכובים מיוחדים ושטיחי קרמיקה ארמנית על הקירות. בלובי תלויות תמונות המתארות את ההיסטוריה של המקום, ובהן דיוקנאות של מקימי המושבה, אנה והורציו ספפורד. ומעניין לא פחות, מכתב תודה שכתבו העולים התימנים שבני המושבה עזרו להם בראשית המאה, כאשר נחשדו כלא-יהודים אצל היהודים הירושלמיים הוותיקים.

בשעת ערב כדאי להיכנס לבר האפלולי והמפורסם של המלון, שכולו כוכים של אבן, ומי שיגיע בקיץ בשעות אחר הצהריים יוכל ליהנות מטיול בגינה המחברת בין המבנה הישן לאגף החדש, ולשתות בה תה של ערבית. וכיצד הפך המבנה לבית מלון? הברון פון יוסטינוב, שניהל מלון ביפו, שיכנע את בני הקבוצה לפתוח מלון בביתם בירושלים, מלון בסטנדרטים אירופיים שלא היה כמוהו אז בירושלים. כיום נמצא המלון בניהולה של חברה שווייצית, אך הוא נשאר בבעלות צאצאיה של ברטה ספפורד וסטר, בתם של מייסדי המושבה.

מלון אמריקן קולוני, דרך שכם, ירושלים

5. אל כיכר המלך אלברט בתל אביב בעקבות "סיפור אהבות" של כנרת רוזנבלום

גליה, גיבורת הספר, יודעת להבחין בפרטים הקטנים המרכיבים את האסתטיקה של היומיום - הדרך המובילה לים, ספסל נחמה מחוץ לטיפת חלב, כיפה צבעונית של בוגנוויליה נוטפת, תשורות שקי זבל וחתול אפרפר על גג פח ירוק. על אלה, ועוד פינות נסתרות אהובות, היא כותבת בבלוג שלה, שאליו מתחיל להגיב גידו הלוי, אדריכל שימור, תחילה בענייניות ואחר כך בגעגוע למלותיה ובכמיהה לראותה. אם בספרים רבים המלה "בית" מתייחסת בעיקר לאנשים שחיים בו, אצל רוזנבלום חשובים גם הקירות, הנוף, הרחוב והגיאוגרפיה.

"או שני הספסלים הניצבים גב אל גב באי התנועה הכי יפה בתל אביב, שזימנו ליושבים עליהם סקירה של מגוון אפשרויות השימור של בתי העיר. בית הפגודה העתיק, ששופץ בעשרות מיליוני דולרים, עומד מושלם כביום היווסדו, צהבהב וריק, ורק מדי פעם אפשר לראות וילון דקיק מתנפנף מאחד מחלונותיו הפתוחים, כאילו הסכים מישהו להפיח בו לרגע רוח חיים. בניין המשרדים העגול שמימינו נעטף בתחרת ברזל צחורה שמחקה את צללית עלוות עצי הפיקוס. ומולם, מעברה השני של הכיכר, עמד בניין רחב משנות העשרים, כותרת של דוכיפת במרכזו, ומתחתיה מדרגות רחבות נשפכות מתוך הבית אל גינת הדשא הרחבה להפתיע שבחזיתו. בקרוב, כשהבית יהפך למלון בוטיק, ייעלמו משם הבריכה המתנפחת וכדורי הרגל.

"בימי ראשון בבוקר, כשהתור אצל רופאת הילדים הסמוכה ארוך ואנשים שמחכים בתור פורשים אל מחוץ לחממת החיידקים, וכשהמרפסת של בית הקפה מלאה עד אפס מקום בסטודנטים שמחכים לתחילת השיעור במכללה הזעירה שברחוב הסמוך, האי הצר מתרחב ומכיל אופניים ועגלות, ויושבי הספסלים מצטופפים, מערבבים ראשים, מוהלים עשן של מלבורו לייט בעשן של קאמל. לייט, כמובן".

(כנרת רוזנבלום, סיפור אהבות, כתר, עמ' 30)

רומנטיקה בלב העיר. הספסל בכיכר המלך אלברט (צילום: אמית הרמן)

אי התנועה "היפה ביותר בארץ" הוא אי התנועה בכיכר המלך אלברט, הנקראת על שם המלך הבלגי שטייל באזור עם ראש העיר מאיר דיזנגוף. זה הבטיח לו לקרוא כיכר על שמו, וקיים את הבטחתו. מהכיכר הקטנה והנחמדה שנמצאת בלב "לב תל אביב" יוצאים ארבעה רחובות: מלצ'ט, נחמני, מונטיפיורי ובצלאל יפה. מי שיגיע לכיכר ויישב באחד משני הספסלים הצמודים גב אל גב תחת עצי השקמים, יתצפת על בתים שעברו או עוברים תהליך של שימור ושיקום.

ראשון שבהם הוא "בית הפגודה", הנזכר בקטע שלמעלה. לבית זה, מלבד היותו יפה ובולט בארכיטקטורה שלו, יש מעין זכות ראשונים. הצלחת שימורו הביאה רבים להרהר בשיקום בתים אחרים בעיר, שיופיים הועם עם השנים ודרושים הרבה דמיון ותעוזה כדי להיכנס להרפתקת השימור שלהם. ב-1925 הקים את הבית מוריס דוד בלוך, אלמן אמיד מארצות הברית, בנקאי, ציוני, יזם ונדבן. בעל הבית ביקש לשלב פגודה בבניין, בהשראת בית קפה ניו יורקי שקיבל בעצמו השראה מהמזרח.

בעקבות המלך הבלגי (צילום: אמית הרמן)

זו דוגמה מובהקת לסגנון האקלקטי של תל אביב הקטנה, ואכן הוא מלקט מכל וכל: קשתות מזרחיות בצד עמודים דוריים, ומעל - הפגודה האסיאתית. ב-1935 הותקנה בבית המעלית הראשונה בבניין מגורים בתל אביב, ועוררה התרגשות רבה. הבית עבר גלגולים שונים לאחר מותו של בלוך – הקונסוליה הפולנית שכנה כאן, ואחריה משרדים, קליניקות וגם בית כנסת. שנים רבות עמד הבית המוזנח בשממונו ובחצרו הפרוצה, עד שב-1997 רכש אותו רוברט וויל, איש עסקים שוודי שהצהיר שיקים בו גם מרכז אמנות. בשנת 2000 החלו עבודות השימור בשיתוף אנשי מקצוע מהארץ והעולם, שנחשבות לאחת המוקפדות שנעשו כאן אי-פעם, עד שמשפחת וויל נכנסה בשערי הבית המוגמר. העין נמשכת אליו והלב מהרהר בבניין שאיכלס פעם כל כך הרבה אנשים, והיום שייך לאיש אחד המגיע לגור בו, לפעמים.

הבית השני המוזכר בקטע למעלה הוא בית המשרדים שנמצא ממול, ברחוב מונטיפיורי 46. האדריכל רם כרמי טוען כי בניגוד לבניינים אחרים באזור, לבית הזה לא הייתה מורשת או סיפור היסטורי לשמר, ובכל זאת התעקשה המחלקה לשימור בניינים בעירייה על שימורו. בסופו של דבר כל הבניין נהרס, מלבד החזית בסגנון הבאוהאוס, שמאחוריה נבנה בניין משרדים שקוף ומודרני, וכך לדברי כרמי נוצר דיאלוג בין אותה עיר חולות חלוצית לבין תל אביב העכשווית. על חזית הבית הונחה, כאמור, אותה "תחרת ברזל" - תבליט הנראה כצילו של עץ השקמה הניצב בכיכר.

הבית בעל כותרת הדוכיפת הוא בית שפרן ברחוב נחמני 23. אפשר לראות את "כותרות הדוכיפת" בכרכובים שעל גגו סביב. הבית נבנה ב-1925 ותוכנן כמשולש: הקודקוד על מפגש הרחובות, שתי הצלעות פרושות על הרחוב, ובאמצע חצר שנסתרת מעיניהם של העוברים בכיכר. המבנה המרשים עבר שימור בשנים האחרונות במטרה להופכו למלון בוטיק, אך לבסוף הוסב ייעודו למלון דירות שיעמוד בסמוך למלון הבוטיק "נורמן" הצמוד לו, בנחמני 25.

כנרת רוזנבלום מעידה על עצמה, כי כמו גיבוריה בספר היא "מאוד אוהבת ערים, רחובות ובניינים". עיר, מבחינתה, היא ארגז אביזרים בלתי נגמר שיש בו כל שצריך כדי לעזור לעלילה להתפתל ולהיפתר. העיר מזמנת מפגשים וסיטואציות, ולכן מאפשרת להולכים לדלג בין תפקידים שונים בחיים: "ההולכת בעיר יכולה להיות לרגע לקוחה, ולרגע אמא, ואם יש לה מצלמה ביד, ולו סלולרית, אז להיות לרגע צלמת, ולפרקים היא יכולה להיות אשה, וברגעים נדירים אפילו בחורה, ואם במקרה היא פוגשת בחבר ילדות או במבוגר אחראי – היא יכולה להיות גם קצת ילדה". התנועה הזו בין התפקידים יכולה להתאפשר לדבריה רק בעיר הגדולה, ולא במקום קטן שבו אדם כבר מוגדר מראש.

"הדר ועליבות" משמשים יחד, לדברי רוזנבלום, בכיכר אלברט (ששמה אינו מוזכר בספר). בדרכה התזזיתית של תל אביב, בית הקפה המוזכר כאן הספיק להיסגר תוך כתיבת הספר, ולהיפתח מחדש במקום אחר בכיכר לפני שכתיבת הספר נשלמה. הסטודנטים שייכים אולי למכללת עלמא ואולי למכללה לעיצוב הסמוכה, B6, ואילו רופאת הילדים שממתינים לה בתור היא דוקטור הרמן המיתולוגית, שכבר זכתה לשלל מחוות ספרותיות.

כיכר המלך אלברט נמצאת במפגש הרחובות מלצ'ט, נחמני, מונטיפיורי ובצלאל יפה, תל אביב

• עידית שכטר-פייל היא מחברת הספר "טיולים בעקבות סופרים"