הדפסה
לכתבה באתר
יומיים לפני ראש השנה התחלתי לדבר אל עצמי. ככה סתם, משום מקום, פתאום זה הופיע. הדיבור התפרץ מתוכי, עלה מבפנים, כמו דחף בלתי נשלט להקאה. כזה שלא עושה חשבון לאיפה אני נמצאת או מה אני עושה, 'צריכה להקיא עכשיו וזהו'.
בהתחלה בלי קול, משתלט על המחשבות, החיוביות, השליליות, הדאגות, התהיות, על כולן. משמיד אותן אחת-אחת ולא משאיר מקום לכלום מלבד עצמו. אח"כ התווסף גם קול. לא קול רם מדי, בשקט, לעצמי. זה היה מביך לשמוע את הקול שלי, כשהוא לא חלק מדיאלוג עם מישהו, כשאין לו לאן להיספג. הוא נשמע אחר, עם נוכחות, עם חיים משלו. ניצב זקוף בחלל החדר, מותיר זנב של הילה מאחוריו.
זה גם היה מעייף, כי הדיבור הזה שהתפרץ מתוכי, חזר על עצמו, כמו מנטרה, שוב ושוב. כמו תקליט שבור.
אני מצטערת, סליחה, בבקשה, סילחי לי, אני אוהבת אותך. אני מצטערת, סליחה, בבקשה, סילחי לי, אני אוהבת אותך. ככה, בלי הפסקה. מדי פעם הופיע שם גם: 'תודה לך'. יחד עם הבליל הבלתי פוסק של המשפטים, חלפו גם תמונות וזיכרונות של אירועים מהחיים שלי. ולא כולם היו דרמתיים. חלקם היו פשוטים, שגרתיים. אז גם לגביהם, לגבי כל תמונה, אירוע וזיכרון, ביקשתי סליחה. סליחה שזה מה שיצרתי. אני מצטערת, סליחה.
סליחה שלא הקשבתי לי
ושלא תחשבו שאני צדקת גמורה ומעודי לא פגעתי באיש, במזיד או בשוגג. כמו לכל אדם, גם לי יש תור משתרך של אנשים שבטח חושבים שעלי לבקש מהם סליחה, בעיקר עכשיו, לפני יום כיפור וסביר להניח שהם אפילו צודקים. חלקם לפחות. אבל דווקא השנה - ולא כי זה מה שהחלטתי, אלא כי זה מה שהשתלט עלי והתפרץ מתוכי - אני מבקשת סליחה ממני.סליחה על מחשבות ואמונות מוטעות שיצרו מציאות כזו או אחרת. סליחה על מילים שאמרתי לעצמי ופגעו בי והקטינו אותי. סליחה על כוונות. סליחה על מעשים. סליחה על בחירות והחלטות. סליחה על טעויות חוזרות ונשנות. סליחה על פעמים שבהן לא הקשבתי ללב שלי, לאינטואיציה שלי. סליחה על פעמים שבהן כן הקשבתי לשטויות ולזבל שהמוח שלי מייצר. סליחה.
סליחה על כל מה שמתחולל והתחולל בתוכי וגרם ל... גרם למצבים לא רצויים, גרם לתחושות לא רצויות, גרם לפגיעה בעצמי, גרם לפגיעה באחרים. וכן, לפעמים אני גם מפרטת שמות ומצבים. סליחה. אני מצטערת. אני אוהבת אותך.
החיים מחזירים לך
השבוע נזכרתי בסיפור על ההד. בילד שמטייל עם אביו בהרים וכשהוא מועד וצועק "אהההה", בבהלה, עונה לו קול מאחורי ההר: "אהההה". סקרן, הוא צועק בחזרה: "מי אתה?" והקול עונה: "מי אתה?" הילד כועס וצועק: "פחדן", והקול עונה: "פחדן". "מה קורה פה?", הוא שואל את אביו."שים לב", עונה לו האבא וצועק: "אני מעריץ אותך" והקול עונה: "אני מעריץ אותך".
"אתה אלוף", ממשיך האבא והקול עונה: "אתה אלוף". הילד מופתע, אך לא מבין.
"אנשים קוראים לזה הד", מסביר האב. "אבל האמת היא, שאלו החיים בהתגלמותם. הם מחזירים לך בדיוק את מה שאתה חושב, אומר ועושה. כי החיים, מתרחשים קודם כל בתוך עצמך ורק אח"כ משתקפים החוצה".
עדיף לסלוח ולהתאהב בעצמי
לסלוח זה כמו לשלוח. זה אפילו נשמע דומה. לשלוח כוונה אלי פנימה, שסלחתי, שקיבלתי - את העובדות כמות שהן, לא פחות ולא יותר. בלי פרשנויות ודרמות, רק עובדות נטו. ויחד עם זאת, לאהוב ולהודות. ואני לא צריכה לצלצל לאף אחד או להיפגש ולומר סליחה ב"ארבע עיניים", מספיק שאני עושה את זה איתי, בפנים. זה כבר ישתקף החוצה. ממילא הכל משתקף החוצה, מה שאני רוצה ומה שאני לא רוצה. אז מספיק להילחם. עדיף לסלוח ולהתאהב, בעצמי, במציאות שיצרתי ובאנשים סביבי. עוד אין לי מושג איך זה ישתקף בחוץ. מבטיחה לעדכן. מה שכן, זה עושה שקט ורוגע בפנים.
אני מצטערת, על כל מה שיצרתי ולא אהבתי, סליחה, בבקשה, סלחי לי. אני אוהבת אותך, תודה לך. רק סליחה, בלי אשמה, אלא סליחה פשוטה, סליחה מתוך קבלה, שזה מה שזה, שזה מה שיש. ומיד אחריה, אהבה ותודה. על האפשרות לסלוח לעצמי, לשחרר ואולי בכך, ליצור משהו אחר.
אז אני מצטערת. מצטערת על הפעמים שהיה לכם משעמם, מקומם, מקפיץ ומעצבן. אני מצטערת על כל קושי שאתם חווים בחיים שלכם. בבקשה, סלחו לי. אני אוהבת אתכם, תודה לכם.