הדפסה
לכתבה באתר
לא ברור אם זו סובלנות מבורכת או חשבון כלכלי קר, אבל אין ספק שהרחובות שלנו מדגמנים יחסים מיוחדים בין קודש לחול, בין שכונה לשכינה, בין עבודת השם לעבודת כפיים (או לפחות מסחר):
ראשית, כמעט כל דבר נעשה אצלנו בסיעתא דשמיא:
אפילו נדל"ן:
הובלה וצבע:
פדיקור ומניקור:
קולפן מהפכני ומלון פרסי:
בס"ד, בס"ד. בקשות, הודעות ואזהרות:
אולפן הקלטות:
וגם פירות וירקות:
כולל שגיאות הכתיב:
מילא בבית כנסת, אפשר להבין:
אבל גם במכון עיסוי?
כל כך הרבה סיעתא דשמיא וכל כך מעט רחמים, עד שאתה שואל את עצמך האם בס"ד זו הפגנה של אמונה, תפילה לעזרה או סתם תרגיל יח"צ; כמו כיפה שחורה על ראשו של עבריין; כיסוי ראש או כיסוי תחת?
אבל השכונה, שבניגוד לתדמיתה הבליינית יש בה יותר בתי כנסת ממועדונים ובארים אופנתיים, לא נוהגת כאחיותיה הבכירות בירושלים או בני ברק. כאן לא רק שלא מדירים נשים, אלא שהקדושה חיה בשלום עם בגדי נשים:
כמו עם כלי רכב דו גלגליים:
הרחובות גדושים בהצעות מסחריות הנושאות את שם השם המשתלם:
אמנם נדיר למצוא אצלנו אהבת חינם:
אבל לא חסרות הזדמנויות לזכות במצוות:
מה גם, שעם הזמן מתברר, שצדקה זה באמת עסק משתלם:
ועל פינוק אומרים אצלנו:
רבנים ומקובלים מאירים פנים מחלונות הראווה כדיילות קד"מ במרכולים:
ולעתים צצים ומציצים בפינה הכי פחות צפויה:
היי, מה עושה כאן שלמה בניזרי?
זה לא שכולם רק רוצים להרוויח משהו. יש גם תמימי לב, כפי שמעידה התפוצה הנרחבת של הזמנות לשיעורי תורה ומועדי תפילה:
מעט ברכות צנועות לקיץ נעים הליכות, אבל המון סטיקרים:
ומדי פעם גם וידויים אישיים וגילויי דעת:
בקיצור, ברחובות שלנו אוהבים את אלוהים ומודים בזה בפה גדול:
דווקא משום כך מפתיע שבתחום המזוזות מצבנו לא משהו:
מצבן כה גרוע, עד שמתחייב לתהות, מה עושים המנשקים; האם הם מרימים יד אוטומטית גם אל שארית הדבק שנותרה אחרי שהמזוזה נשרה?
זה המצב? אז יש לנו סטארט אפ ממזרי:
די ברור, אם כך, שברחובות שלנו אלוהים לא מצוי רק בפרטים הקטנים אלא גם בקטנטנים. בשטרות הגדולים כמו בעודף (כך קוראים היום לכסף קטן). אצלנו:
חוזרת ומדגישה:
בגלל זה ברחובות שלנו מבקשים בערב החג:
אבל מאחלים:
תשאלו, איפה החילונים בשעטנז האמוני-כלכלי הזה? לזה יש לרחובות שלנו תשובה נחרצת:
