בפעם הראשונה שבה צפיתי בווידאו של קריסטין פדמונטי ב-TED, חשבתי שהיא אישה קצת מעצבנת. פדמונטי עולה לבמה רכובה על אופנוע צעצוע, לבושה ורוד, וכשחיוך עצום מרוח על פניה, מדברת עם הקהל על בועות סבון ברכבת התחתית וחיבוקים בחינם בפריז, כאילו היושבים באולם הם ילדי כיתה ג'. עכשיו אני יודעת שקריסטין פדמונטי היא הכל, רק לא אישה מעצבנת.

 

כשמתגברים על הציניות מתברר, שמאחורי החזות המתיילדת לכאורה של פדמונטי, יש רציונל, ואישה שעובדת קשה כדי להשיג את היעדים שלה, בראשם שמחה. לפדמונטי היתה ילדות לא מאושרת, בלשון המעטה, אבל היא מאמינה שאף פעם לא מאוחר מדי להשיג לעצמך ילדות שמחה. דמות שמשמשת לפדמונטי מקור השראה, היא הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן, מחברת "בילבי בת גרב". לינדגרן טיפסה על עצים עד שנות ה-80 לחייה, ןגם לפדמונטי אין שום בעיה לעשות מה שנראה כמו שטויות ילדותיות, כל עוד הדבר מעלה חיוך על שפתיה ושפתי הסובבים.

 

 

השלום מתחיל בבועות סבון

 

היא מזכירה מה שמדענים, רופאי שינים ומטפלים יודעים כבר מזמן: כשאנו מחייכים או צוחקים מופרשים בגוף אנדורפינים שגורמים לתחושה נעימה. גם אם החיוך הראשון היה קצת מאולץ, הבאים אחריו מכניסים את האדם למעגל קסמים נעים למדי. האנדורפינים פועלים כמשככי כאבים נפשיים וגופניים טבעיים, ואף משפרים את המערכת החיסונית. פדמונטי טוענת שחיוכים הם דבר מדבק. אם היא צודקת, אפשר להסיק שפועלה יפיץ בעולם לא רק חיוכים רגעיים, אלא גם בריאות ושמחה.

 

איך היא עושה את זה? "פושרים" מוכרים סמים, כמו הרואין, שפועלים על המוח שלנו בדומה לאנדרופינים. פדמונטי לעומת זאת, היא "פושרית" של בועות סבון. היא נושאת איתה לכל מקום בקבוקוני בועות סבון, שאותם היא מחלקת היכן שהיא מזהה מצוקה. האתר שבו חילקה והפריחה הכי הרבה בועות סבון הוא הרכבת התחתית של ניו יורק, מקום שבו אנשים מקפידים שלא להסתכל אחד על השני; עד שהיא והבועות שלה מגיעות והופכות את הנסיעה לחגיגה קצרה, שבה כולם חברים לרגע.

 

לא רק חיוכים יש באמתחת של פדמונטי, גם צחוקים. היא היוזמת והממציאה של מירוץ המכוניות הכי ירוק ומתוק בעולם: Big Wheel race. מדובר במירוץ בימבות או כל צעצוע נוסע אחר, שדוהרים בירידות של הסנטרל פארק בניו יורק. המשתתפים חייבים להיות לבושים כמו גיבורי על.

 

המתכון לאושר: שמונה חיבוקים ליום

 

אם כבר מדברים על הביוכימיה של השמחה, פדמונטי דואגת שעוד חומר ישתחרר לנו בגוף: אוקסיטוצין, שגם הוא מולקולת עונג. זהו הורמון שמופרש בלידה ובהנקה, כשעושים אהבה, כשמתחבקים וכאשר מקבלים עיסוי. הוא נחקר רבות בשנים האחרונות, ומי שהפך אותו לכוכב של ממש הוא פול זק, מתמטיקאי, כלכלן, חוקר נוירו-כלכלה ופריק גדול של החומר הזה, שאותו הוא מכנה "הורמון האהבה" (עוד מרעיונותיו של זק, בהרצאת ה-TED שלו). לטענתו, האוקיסטוצין הוא דבק חברתי, חומר שיוצר אמון ואמפתיה ואם רק ניתן לו, הורמון האהבה יתקן את העולם. כאן נכנס לתמונה עוד מיזם של פדמונטי: היא מארגנת אירועי חיבוקים בכל העולם ובתיק שלה, יחד עם בועות הסבון, יש תמיד שלט מוכן, שעליו נכתב "חיבוקים בחינם". על פי זק, המינון המומלץ הוא שמונה חיבוקים ביום לאדם. פדמונטי עוזרת לכל דכפין להשיג אותם.

 

חוץ מבועות סבון, מירוצי בימבות וחיבוקים, פדמונטי היא מספרת סיפורים מקצועית, שמפעילה תוכניות וסדנאות לילדים ולמבוגרים ברחבי העולם, ומגיעה לכל מקום שאליו מזמינים אותה. באחת האתנחתאות שלה הצלחתי לתפוס אותה לצ'ט בפייסבוק. אחרי שהחלפנו אינספור חיבוקים וחיוכים וירטואליים, שאלתי אותה שתי שאלות.

 

איך נמנעים מציניות בעולם שלעיתים קרובות כל כך הוא אכזרי ובלתי הוגן, בעיקר כלפי חלשים?

"אני מאמינה, שהדרך שבה אנו נמנעים מציניות, היא בהתמקדות באנשים שעוזרים לחלשים. על פי תפיסת העולם שלי, מספר האנשים שעוזרים לאנשים דומה למספר האנשים שפוגעים באנשים. אם התקשורת היתה מתמקדת בכל אלה שעושים טוב בעולם, כולנו היינו רואים עולם שונה מאוד, עולם שקיים כבר. לא צריך להכחיש שקורים דברים אכזריים ובלתי הוגנים; החלק החשוב הוא לעשות משהו חיובי בנוגע לדברים השליליים שאדם רואה בעולם. במקום לשבת ולבכות על זה, צריך לקום, להגיע ולעשות משהו. לא משנה עד כמה קטן הדבר עשוי להיראות".

 

מתי ואיך החל המסע שלך אל עבר השמחה?

"המסע שלי לשמחה החל כשעזבתי את הבית בגיל 18. הבית שלי לא היה שמח; לאבי היה דיכאון חמור, הוא ניסה להתאבד חמש פעמים ונפטר מהתקף לב חריף כשהייתי בת 22. זו היתה ברכה בתחפושת, בגלל שהוא סוף סוף השתחרר מהכאב ומהסבל שלו, ואנחנו, בני המשפחה, השתחררנו גם. לאמי יש הפרעת חרדה, שאפשר להבין בעקבות חייה עם אבי. אחי הפך לאלכוהוליסט כשהיה בן 14, הוא התפכח בגיל 26 ונשאר פיכח מאז! כילדה, נערה ובוגרת, טיפלתי בעצמי ורוב הזמן הייתי ההורה של עצמי. גם זאת היתה ברכה במובנים רבים. אני אדם עצמאי מאוד ותמיד הייתי מסוגלת לדאוג לעצמי. כשעזבתי את הבית בגיל 18, לאוניברסיטה, הבנתי שיש לי ברירה: יכולתי להמשיך במסלול השליליות, הכאוס והעצב, שלהם הייתי עדה בבית או לבחור במסלול שונה לחלוטין. בזה בחרתי - מסע אל עבר השמחה".

 

 

עושה את מה שהיא עושה הכי טוב (באדיבות קריסטין פדמונטי)
עושה את מה שהיא עושה הכי טוב (באדיבות קריסטין פדמונטי)

 

פדמונטי למדה ריפוי בדרמה לתואר שני והשתתפה בהפקות תיאטרון באוניברסיטה, שעזרו לה מאוד. במקביל הקפידה תמיד למצוא לעצמה משרות שיש בהן מרכיב של עזרה לזולת. אחד השיאים היה כשקיבלה עבודה כספרנית ילדים: "שם שילמו לי כדי שאצור תוכניות אינטראקטיביות רב תרבותיות וכיפיות לילדים. הרשיתי לשמחה הפנימית שלי לצאת החוצה אפילו עוד יותר! הבאתי מטה קסמים לעבודה, בועות סבון, 'מר תפוח אדמה'. הבית שלי היה מלא בצעצועים על אף שלא היו לי ילדים משלי. היה לי גיר לציור על מדרכות, צבעים ותמיד בועות סבון".

 

ב-2005 היא פצחה בהרפתקה חדשה: "מכרתי את הבית שלי ואת רוב רכושי, כדי ליצור את הפרויקט Literacy Outreach Belize ונסעתי הלוך ושוב לבליז, כדי לתרום תוכניות מספרי סיפורים וכתיבת סיפורים בכפרים בכל רחבי המדינה. תרמתי תוכניות ל-33,340 סטודנטים והכשרתי 800 מורים להשתמש בסיפורים הילידיים שלהם בכיתותיהם, כדי לשמר את התרבות".

 

"לחלוק שמחה זה עניין של קבע בשבילי", פדמונטי מסבירה. "אם זה להפריח בועות סבון מבעד חלונות המכונית שלי או ברכבת התחתית בניו יורק או לחלק חיבוקים חינם בערים ברחבי העולם. למדתי שכולנו רוצים/צריכים/זכאים ליותר שמחה בחיים שלנו. וכל כך פשוט ליצור ולחלוק אותה. היא לא עולה כלום. גם בועות סבון זולות מאוד. לחייך למישהו זה בחינם! והדבר הנפלא מכל הוא, שככל שאנו חולקים יותר שמחה, כולנו מרגישים יותר טוב. השמחה מדבקת באופן חיובי. אני מקווה להפוך אותה לוויראלית".

 

 

צידה לדרך:

"אם אתה הולך בעקבות הדברים הגורמים לך אושר, אתה מציב את עצמך על מעין מסלול שבעצם היה שם כל הזמן, ורק המתין לך, והחיים שהיית צריך לחיות הם החיים שאתה חי" (ג'וזף קמפבל)

 

לאתר מהות החיים