הדפסה
לכתבה באתר
>> ערוץ האופנה הישראלי ב-HOT - צפו בכל התוכניות
באוגוסט 1989 שודרה בתוכנית "יומן" בערוץ הראשון כתבתו של מוטי קישרנבאום על שינקין, הרחוב והתופעה. בין המרואיינים שהופיעו בכתבה היה גם עיתונאי התרבות אמיר קמינר, דמות מוכרת בברנז'ת חיי הלילה ועיתונות המקומונים של תל אביב. על רקע ימי האינתיפאדה הראשונה, חשף הערוץ הראשון את צופיו לדקדנס התל אביבי ולעולם הדראג והקאמפ הישראלי. שינקין הפך בין לילה מסצנה תל אביבית המוכרת בעיקר לצפרדעי הביצה, לשיחת היום בחברה הישראלית, בעיקר בשל האופן בו המציא את עצמו במנותק ממנה. שינקין היה כור ההיתוך של האינדיבידואל החדש, ושל הרצון הבסיסי לחיות ולמות בעד עצמנו ולא בעד ארצנו. אחר כך הגיעו גם דבי ונולי ו"כזה כאילו", אורנה ואלה, האוזן השלישית, גלריה תת-רמה, פלסטיק פלוס, גרטרוד, להקת מנגו עם השיר "גרה בשינקין" שכתב יאיר לפיד, ושם הגנאי שהוצמד לכל דרי ומוקירי הרחוב – "שינקינאים". "יום לאחר שידור הכתבה עם ישראל עלה לרגל לראות את הטיפוסים שמסתובבים שם", משחזר השבוע קמינר את התקופה ההיא. "הרגשתי כמו אינדיאני בשמורה ולא בממלכתי שלי".
רחוב שינקין והשכונה שסביבו תרמו לתרבות הישראלית בכלל, והתל אביבית בפרט, לא מעט מוסדות קולינריים, תרבותיים ואופנתיים. קשה לחשוב היום על הרחוב הזה ללא לביבות הבטטה של אורנה ואלה, לדמיין כיצד התפתחה אופנת הגברים המקומית ללא בוטיק מרסל, או כיצד עוצבו חיי הלילה המקומיים ללא בגדי המועדונים של קמרון או הבוהמה התל אביבית ללא קפה תמר. החל בסוף שנות ה-80 ולמשך כעשור סימן שינקין את הקו התרבותי ואת הלך הרוח האופנתי הבולט, הכתיב מגמות וסלנג, והיה למוקד עלייה לרגל עבור רבים מהפריפריה. הומואים לצד חרדים, אשכנזים ומזרחים, ובעיקר חדרתים שסיפרו לגדרתים כמה הם שיחקו אותה בגדול. אבל אז זיהו רשתות האופנה והמזון את הפוטנציאל וכבשו את הרחוב בסערה, עד שוותיקי הרחוב לובשי השחורים לא זיהו את הבייבי שיצרו שני עשורים קודם. עכשיו אותו רחוב ממש מנסה למתג את עצמו מחדש כאזור הכי נכון בתל אביב. אז קראו לזה IN.
בשבועות האחרונים עושה איש יחסי הציבור רון גרנות לילות כימים כדי להחזיר לשינקין את הילת העבר ולמתג אותו כתחנת חובה למי שמחפש עיצוב ישראלי מקורי של מעצבי אופנה, תכשיטים ומעצבי מוצר. גרנות נשכר לתפקיד איש יחסי הציבור והמיתוג של הרחוב בתום השיפוץ שעבר הרחוב בשנתיים האחרונות, שבמסגרתו הותקנה בו תאורה חדשה ומסלול אופניים היורד משדרות רוטשילד ועד משולש הרחובות שינקין, קינג ג'ורג' ואלנבי. "זוהי פעם ראשונה שרחוב במדינת ישראל מחליט לקבוע לעצמו DNA ושפה משותפת", מסביר גרנות. "שינקין זה הלב והנשמה של התרבות והבוהמה התל אביבית: הרבה מוזיקאים ומשוררים חיים כאן, אנשי אופנה, נכתבו עליו שירים, צולמו בו סרטים. שינקין זה הכסית של שנות ה-2000".
גרנות הוא הדובר של ועד סוחרי הרחוב. מבדיקה ייצוגית שערך Xnet עם חלק מהמעצבים ורשתות האופנה שחנויותיהם שוכנות ברחוב המתחדש, עולה כי לא כולם הצטרפו זה מכבר ליוזמה שמנסה להחיות מחדש את הרחוב. בין הפעילויות שגרנות מתכנן ישנם כרטיס מועדון שיעניק הנחות בחנויות הרחוב, שבוע אופנה בהשתתפות מעצבים ברחוב, שיתקיים בחנוכה; אפליקציה לסמארטפונים עם בתי הקפה וחנויות האופנה שברחוב; יריד אוכל; הופעות של להקות רוק בגינת שינקין ואירוע פתיחה עם נאמבר של להקת מנגו המיתולוגית, למי שתהה לאן נעלמה יסמין גמליאל. אבל האם השינויים שעברו על הרחוב בעשור האחרון, ובהם בעיקר הדרתם של צעירים שהיו המנוע החי של הרחוב בעקבות עליית מחירי הנדל"ן, מאפשרים את כל החזון העסקי הזה?
סיור לאורכו של רחוב שינקין מגלה כי הוא עדיין משמש כמתחם אופנתי חשוב, עם בוטיקים של המעצבות אביבה זילברמן, נעמה בצלאל, דורין פרנקפורט ומיכל נגרין, וחנויות מותג של אדידס, בילבונג, נייקי ודיזל. מאז השיפוץ נכנסו אליו גם דיירים חדשים, ביניהם החנות "ממגנטת" של איש העסקים והתקשורת יובל אברמוביץ', שנפתחה לפני כחודשיים. "שינקין היום רחוב עם פוטנציאל עסקי", הוא אומר. "עדיין באים אליו הרבה תיירים מחו"ל ותיירות מקומית, אבל הקהל היום השתנה. הפריחה של רוטשילד שחותך אותו בחלק העליון והקהל הבורגני שחי בו, זה כוח קנייה עצום".
"הקהל של הרחוב השתנה", אומר גרנות. "אם שינקין של שנות ה-90 הורכב מצעירים שעברו לשינקין כי היה זול לגור בו ומהגרים מחוץ לתל אביב שרצו להיות חלק מההוויה התל אביבית, שינקין של היום היא שכונה בורגנית. לא תמצא פה סטודנטים, אלא אנשים שעלו לכאן לפני 15 שנה, השתקעו והקימו כאן משפחה. קח לדוגמה את אלונה קמחי ויזהר אשדות, שהיו מזוהים מאוד עם הרחוב בתקופת הזוהר שלו, ועדיין חיים כאן. אתה יכול לראות את אלונה קמחי יורדת יחפה למכולת; או את אורלי זילברשץ נוסעת כאן על אופניים. ממש כמו פעם".
שינקין, רחוב הסנדלרים הנטוש במרכז תל אביב, לא היה הופך לסיפור הצלחה ללא הצעירים שחיו, בילו ורכשו בו. בין מייסדיו נמנים דני דותן מלהקת הקליק, שהקים יחד עם אחיו אורי את הגלריות תת-רמה ושינק-אין, ואילנה הרשברג והנס פלדה, שהקימו את חנות העיצוב המיתולוגית "פלסטיק פלוס" בשנת 1982. מאוחר יותר הפך הרחוב למזוהה עם סצנת הרוק הצעירה של שנות ה-90, שאת הימים בילו בבתי הקפה בסביבה, ואת הלילות בברים "המדבר" ו"הגלולה". "שינקין לא היה רק רחוב", מדגיש קמינר. "הוא ייצג פתיחות, נהנתנות, תרבותיות. הוא היה סמן של ליברליות בישראל".
מאוחר יותר המציא הרחוב גם דמוית שהגיעו אליו כמהגרות ובו הן זכו לחיים חדשים: איגי וקסמן, חמי רודנר, אילנה ברקוביץ', טינקרבל (רוית רוזן), אוריאנה גבעולי וגיל ריבה, שסיקר את עלילותיהם במדור הרכילות השבועי "שליחות קטלנית", שפוסם במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות. אל חלקם פנינו בבקשה להתראיין לכתבה, אולם הם סירבו. אולי כי השאירו מאחור את שינקין כזיכרון מתוק, אולי כי שינקין מודל 2012 רחוק שנות אור מהחיים שניהלו בשנות ה-20 לחייהם. דבר אחד ברור - המיתוג המחודש של שינקין לא יכול להתקיים רק ברמה התדמיתית, המנוהלת על ידי חנויות המעצבים ברחוב. עליו להחיות מחדש גם את הצעירים שהיו שוכנים בו דרך קבע - כדיירים או כלקוחות קבועים - והיוו את המנוע והליבה שהניעו את הרחוב. גרנות מאמין שהצעירים יחזרו לכבוש את שינקין. "השינקינאי החדש הוא תל אביבי עם טעם טוב, עם אוריינטציה של איש תרבות ורוח".
מי למשל?
"אסי עזר. הוא גר במתחם שינקין, בעל חוש אופנה וטיפוח, יש לו מודעות לעיצוב, חובב קולינריה ומתעניין מאוד בתרבות".
השאלה הגדולה שצריכה להישאל היא לא אם אסי עזר מגלם את השינקינאי החדש, אלא האם השינקינאי החדש יצליח להחיות מעט מהמיתולוגיה של הרחוב, ולהמציא אותו כמתחם אופנתי ורלוונטי גם בגלגולו המחודש. "זאת שאלה מאוד מעניינת אם הצעירים של היום בכלל מעוניינים בשינקין חדש", אומר קמינר לסיכום. "אני מאמין שהמיתוג המחודש יעורר את הרחוב שוב, ומן הראוי שיעורר. היה לי עצוב לראות את שינקין דועך. מצד שני, אני גם לא רוצה שהוא יהפוך לזקנה פתטית שעשתה ניתוח פלסטי".
