המבנה היפה בישראל: בחירת האמנים

איל מגד: ממילא

איל מגד. מעבר אידאלי (צילום: שאול גולן)

על אפם ועל חמתם של משמיצי ה"מוֹל" של ממילא, לטעמי זהו המפעל האדריכלי היפה ביותר בארץ. הוא יכול בקלות להתחרות עם כל מדרחוב בעולם, אפילו באיטליה, ואף להאפיל עליהם. גדולתו נעוצה בזה שהוא קם יש-מאַין, ובכל זאת שומר כביכול על נאמנות למקור, מותיר רושם אשלייתי של שחזור מדוקדק. כמי שנע באופן יומיומי בין העיר החדשה לעיר עתיקה, אני יכול להעיד ששדרת האבן של ממילא היא מעבר אידיאלי בין שתי הערים. היא מצליחה לקשֵר בטבעיות בין החדש לעתיק, למזֵג את המערב במזרח, וממש להיות המשך ישיר של החומות. קשה להאמין שבירושלים המערבית המוזנחת והכושלת קמה שכיית חמדה כזאת.

יוני רכטר: מבטחים

יוני רכטר. משתלב במרחב (צילום: אביגיל עוזי)

במשך שנים ארוכות, כשאני עובר בדרך לחיפה, אני מביט ימינה לכיוון בית ההבראה "מבטחים" בזכרון יעקב, שתיכנן אבי, האדריכל יעקב רכטר. אני אוהב את הפיתול הסימטרי של הבניין ואת הצניעות שהוא מקרין. נראה לי שההישג התכנוני פה הוא היכולת להשתלב במרחב באופן כזה שלא זו בלבד שאינו פוגע בטבע, אלא אף מוסיף לו ממד חדש.

גילה אלמגור: מבטחים 

גילה אלמגור. מתמזג בצורה הרמונית (צילום: אביגיל עוזי )

זה מבנה נהדר. כשאני חושבת על מבנה יפה, עולה בראשי פנינת האדריכלות הזאת, יצירתו של האדריכל יעקב רכטר. היא מתמזגת בצורה הרמונית מושלמת עם הטבע והנוף. לא יעלה על דעתי, כשאני נוסעת בכביש החוף, לחלוף על פניו מבלי לשאת עיניים אל המקום הנפלא הזה.

אמיר גוטפרוינד: הבניין הישן של חברת החשמל בת''א

אמיר גוטפרוינד. ''נסתר, ולא אכפת לו במיוחד'' (צילום: עדי אדר)

בתקופה שבה התגוררתי בתל אביב הייתי נתקף מעת לעת בתשוקה להיות חבר דירקטוריון חברת החשמל, וזאת אך ורק בשל הזכות שחברות זו הייתה מקנה לי, להסתובב בבניין היפה המסתתר במתחם מוקף חומה בלב תל אביב, ברחוב החשמל, ממש בין התחנה המרכזית וזוהמותיה ורחוב החשמל ומראותיו המדכדכים.

תל אביבי רגיל שאינו בן אלים או חבר דירקטוריון חברת חשמל יתקשה להבחין בבית זה, או אפילו לדעת על קיומו. אפשר להציץ מעבר לחומה שבדרך בגין או להיכנס לרחוב השקט שבו שוכן הבית, מבנה שלמיטב ידיעתי נבנה במאה ה-19. אולי אין זה הבניין היפה ביותר בישראל, אבל אני אוהב אותו, כי יש משהו חצוף ומיוחד וישראלי מאוד בדרך שבה הוא עומד לו, נסתר, מנותק מסביבתו, ולא נראה שאכפת לו במיוחד.

סנדרה שדה: הבימה  

סנדרה שדה. כמו מוזיאון לאמנות מודרנית (צילום: גלעד בר שלו)

בגלל יופיו של הבניין והמראה המרהיב שלו, שאליו נחשף מי שנקלע לאזור. ב"הבימה" קיימת תחושה של אלגנטיות מאופקת, עם הציורים המרהיבים של אורי ליפשיץ והפרוזדורים שבהם אתה מהלך - כל זה נותן תחושה שאתה נמצא במוזיאון לאמנות מודרנית. אתה מתהלך בתיאטרון ומופתע מכל הזוויות ומכל פינה שהעין נופלת עליה.

ירון לונדון: כל קופסה

ירון לונדון. בלי רגשות עזים (צילום: יריב כץ)

אין לי רגשות עזים כלפי מבנים. כל קופסה שיש בה דלת, חלון ומיטה לישון בה, יפה וטובה בעיני. על אחת כמה וכמה איני יודע לקבוע מה ''הכי''. כמובן שמחר, או אף בעוד דקה, אני עשוי לשנות את דעתי לחלוטין.

צדי צרפתי: בית הפגודה בתל אביב

צדי צרפתי. ''תענוג גדול'' (צילום: רועי חביב)

אני בוחר בו מכיוון שלמרות שהוא אחר ומאוד דומיננטי ביחס לסביבה, הוא משתלב בכיכר המלך אלברט. הוא מזכיר לי ארכיטקטורה קצת יפנית, או משהו אחר שאינו משתלב בנוף הישראלי. מאז שהוא עבר שיפוץ בשנות התשעים, בכל פעם שאני עובר לידו אני חש תענוג גדול. יש היום איזה שיממון באדריכלות בארץ, ואני מתגעגע לבניינים שנבנו פה פעם.

שהרה בלאו: מגדל שלום

שהרה בלאו. חיבה נוסטלגית (צילום: תומריקו)

החיבה שלי אליו היא חיבה נוסטלגית. אני מתגעגעת לרוח הרפאים של "כלבו שלום" שאינו קיים עוד. הגעגוע שלי כולל את המתקנים של פארק השעשועים הקטן "מאירלנד" בקומה השנייה הזכורה לטוב (בעיניי הילדותיות, מתקניו עלו על אלה של הלונה פארק), למצפה בקומה העליונה (בלי זלזול בבקשה, כלבו שלום נחשב אז לבניין הגבוה בארץ), וכמובן לגולת הכותרת - מוזיאון השעווה (בן גוריון, אייכמן, טרזן, צ'רלס מנסון. אני יכולה לדמיין את המאבקים סביבם היום, לאילו דמויות יש זכות להופיע ולאילו אין. רק המחשבה על כך מתישה).מאז זרמו להם המים, בניינים גבוהים יותר נבנו, המאירלנד נסגר, בובות מוזיאון השעווה הוגלו ואוחסנו אי שם בדרום הארץ, וגם כמה מתאבדים שקפצו מראשו עימעמו את תהילת הבניין ההוא שממשיך לחיות בזכירונות ילדותי ובתמונות מצהיבות.

דן אריאלי: בית החולים לילדים "שניידר", פתח תקווה

דן אריאלי. אווירה חיובית

בתי חולים הם מקומות עצובים, מדכאים, שאנשים רק רוצים לברוח מהם. מה שהרשים אותי ב"שניידר" הוא שבית החולים הזה לילדים היה ממש מלבב. האווירה במקום חיובית, שמחה, מלאת חיים. אם אפשר לקחת מקומות כמו בתי חולים ולהפוך אותם לעליזים, אולי אפשר לעשות את זה גם במקומות אחרים.

רוני סומק: היכל הספר

רוני סומק. התקרה צומחת (צילום: יריב כץ)

האהבה שלי מתחילה בשם "היכל הספר". המלה "היכל" היא מלה "מקדשית" מעוררת כבוד. הספר זוכה לא למדף בחנות ספרים אלא לארמון. הארכיטקטורה מגביהה ומנמיכה. ברגע הראשון נראות יריעות הבטון כיריעות של אוהל, סוג של עוני המותר רק לעשירים. אחר כך, כשתוקעים את העיניים באוצרים המוגנים בתיבות זכוכית, מרגישים איך צומחת התקרה. התעתוע הזה בין האינטימיות של דפים ישנים למז'וריות של מה שכתוב בם, לא יכול היה להתקיים כל כך יפה ללא התכנון הגאוני של ההיכל הזה.