הדפסה
לכתבה באתר
>> ערוץ האופנה הישראלי ב-HOT - צפו בכל התוכניות
השנה החדשה מוצאת את תעשיית האופנה המקומית בתקופה לא קלה. לא מעט מעצבים נאלצו לסגור את חנויותיהם בשנה האחרונה,
וגם רשתות אופנה רבות נמצאות עתה בקשיים.
את הסיבה למצב ניתן לתלות בגורמים רבים – המיתון, המחאה החברתית, כניסתן של רשתות אופנה בינלאומיות לשוק המקומי, התייקרות הכותנה ועוד – אך מה שבטוח, כישרון בעיצוב אינו מבטיח הצלחה.
בעוד המעצבים הצעירים מחפשים דרכים מקוריות לשווק את עצמם ולהתבלט בתוך שוק קטן ומוצף מותגים, יש בארץ גם כמה מעצבים ותיקים שעוד זוכרים את ימי הפריחה של ענף האופנה הישראלי, ועדיין מצליחים לשרוד בו בהצלחה גם היום. שמות מוכרים שפרצו כמעצבים צעירים, הפכו לכוכבים זוהרים בשמי האופנה המקומית עם השנים, וגם היום, אחרי שעברו את גיל 60, ממשיכים לשמור על מעמדם בתעשייה.
אז מה הוא סוד הצלחתם? לרגל ראש השנה, יצאנו לחקור את השינויים שעברו על התעשייה המקומית דרך הקריירות הענפות של זקני השבט של האופנה הישראלית – גדעון אוברזון, דורין פרנקפורט, גרשון ברם וטובהל'ה חסין – ושמענו מהם את סיפורי ההצלחות והקשיים, סיכום השנה החולפת והאיחולים לתעשיית האופנה לשנה החדשה.
גדעון אוברזון
גדעון אוברזון פרץ לתעשיית האופנה המקומית לפני כחמישה עשורים, כשחזר מלימודיו באקול סינדיקט דה לה קוטור, ומיד הוכתר כילד הפלא של האופנה הישראלית. מאז הספיק ליצור שמלות ערב בתפירה עילית, לעצב לחברות אופנה ישראליות ידועות כמו ניבה, בגד עור ומשכית, להקים מפעל לבגדי ים ואף לשמש כמעצב הראשי של המותג האלמותי גוטקס. גם היום, בגיל 69, הוא ממשיך ליצור שיתופי פעולה רבים ושונים, ולפעול במרץ כמעצב.
אז והיום: "בראשית הקריירה הרגשתי שאני נמצא על אי ומעצב – מנותק מהכול. היום אני מרגיש שאני נמצא על היבשת ומעצב עם כולם. כל אחד יודע מה השני עושה. היום אין זמן, התחרות הרבה יותר גדולה, ואני חייב לתת הרבה יותר מעצמי. הכול הרבה יותר מאתגר".
סוד ההצלחה שלי: "אני לא עוסק בטרנדים בכלל. טרנד זה משהו שכבר קיים. אני מעצב דברים חדשניים. טרנד נמדד בעצם לפי הצלחה כמותית – עקרון העדר. כמו שהטרנד נולד, ככה הוא גם מת".
הקשיים בישראל: "אנשים שמתחרים במחיר – תמיד יש זול יותר. זה שוק של כסף, ולא של איכות. המותגים שמייצרים פריטים סולידיים, איכותיים באמת, בעלי חיי מדף ארוכים, הם אלו ששורדים. לצערי, בישראל מייצרים לפי טרנדים ולא לפי מוצרים ארוכי טווח. לכן הקריסה מגיעה".
איך שרדתי לאורך השנים: "אני כל הזמן צריך לשמור שלא אתפתה להגדיל את העסק. יש עונות שבהן יש דרישה לכמויות יותר גדולות, ואני מעדיף לא לספק אותן מאשר להיות תקוע עם סטוק בעונה שאחרי. העסק שלי תמיד נשאר מאוזן וככה הוא לא יורד. אני לא פותח סניפים, כי בכל התפתחות יש גם סכנה. אני נשאר סולידי ושקול".
דור ההמשך שלי: "מארק גולדנברג, בוגר שנקר שזכה עכשיו גם בתחרות ITS שהתקיימה באיטליה בחסות דיזל. מבריק בעיניי. כישרון גדול".
ברכה לתעשיית האופנה לשנה החדשה: "גם אם המציאות נראית לנו לפעמים אפורה, יש כאן הרבה צבע. יש פה קצב, יש פה אופנה, יש המון מעצבים שמתחדשים, יש ייבוא, והכול הולך וגדל. אני מוכרח לומר שתל אביב לא צריכה להתבייש – יש לנו את זה. אני מאחל רק שנדע להמשיך ולפתח יותר את הצד 'הישראלי', פטריוטיזם לא יזיק גם בתחום האופנה".
דורין פרנקפורט
מאז חזרה דורין פרנקפורט מפריז בצעירותה, היא השתלבה בתעשיית האופנה הישראלית כמעצבת פורצת דרך הניזונה מניגודים ומחוברת לתרבות ולאמנות המקומית. בשנת 1976 ("לפני 100 שנה", במילותיה של פרנקפורט) היא פתחה את החנות הראשונה שלה בבניין כלבו שלום בתל אביב, ומאז הפכה למעצמה הכוללת חנויות מותג רבות וקווי עיצוב שונים לנשים. היום, בגיל 61, היא ממשיכה לנפק קולקציות שמושכות לקוחות רבות לחנויותיה.
אז והיום: "לשמחתי, ענף האופנה נפתח. עברו ימי ה'תכתיבים מלמעלה', והשיח על 'הטרנד הגדול הבא' או 'אורך החצאית' הפך למיושן כמעט כמו השאלה – 'אז מה במודה השנה?'".
סוד ההצלחה שלי: "מבחינתי זה נס".
הקשיים בישראל: "הבעיה באופנה דומה לבעיות של כל התעשיות הקטנות בארץ, המתבססות על חדשנות ועיצוב – חוסר השקעה ותכנון לעתיד. הפכנו למדינה שלה הון אנושי גדול ומעצבים מוכשרים המחדשים בכל התחומים, אך היא מתמקדת בתיווך סחורות וקונגלומראטים. להנהגת המדינה, לבנקים ולמשפיעים על הכלכלה אין עניין בתעשייני עיצוב קטנים שיכולים להעסיק עשרות אלפי אנשים. גרמניה ביססה את כלכלתה על בעלי עסקים קטנים ובינוניים, אבל אצלנו סומכים על הצלחה המכומתת במספרים בלבד ומנפנפים בדוחות כספיים מבלי לשים לב לעובדה שכלכלת עתיד נבנית מחדשנות ומחתירה לדבר הבא".
איך שרדתי לאורך השנים: "הסיבות שהצלחתי להגיע עד הלום הן שותפה נהדרת לדרך וצוות עובדים שאין כמוהו בעולם, ואת הטעות הגדולה ביותר שעשיתי עד היום לעולם לא אדע. כישלונות הם חלק מדרך, עשינו כל מהלך בתום לב ואת הטעויות יכול לאמוד רק מסתכל מבחוץ".
דור ההמשך שלי: "אני עוקבת אחרי עבודתם של מעצבים צעירים רבים, שלכל אחד מהם שפה משלו, ולכן לא הוגן שאנקוב בשמו של אחד מהם – יוסי קצב, אודליה ארנולד, האחים מוסלין, מארק גולדנברג, מרדכי אברהם, עודד ארמה, ורק התחלתי".
ברכה לתעשיית האופנה לשנה החדשה: "שההנהגה הכלכלית תתעורר!".
גרשון ברם
גרשון ברם, 66, פועל בתעשיית האופנה המקומית כבר למעלה מארבעה עשורים. בשנת 1972 חזר לישראל לאחר לימודים בפריז והתמחות אצל טד לפידוס, והחל לעצב לחברות אופנה ישראליות ידועות, ובהן בגד עור, דורינא, אלד ואחרות. בשנת 1982 נבחר לעצב עבור מועדון הים התיכון Club Med, שבהמשך עזר לו לפתוח את המותג העצמאי שלו, שקיים עד היום.
אז והיום: "יש לנו כמות עצומה של אנשים מוכשרים במדינה. כל הזמן צריך להוכיח את עצמך מחדש, ואף פעם אין סיפוק – צריך להמשיך ולעבוד. היתה תקופה שלימדתי בשנקר ונתקלתי בצעירים שנולדו לתוך חופש אמנותי ושחרור, שמביאים איתם כל כך הרבה כישרון. חבל שלא יודעים לשמור עליהם בארץ. חבל שלא מצליחים להחזיר גם את תמיכת התעשייה הממלכתית בפרטית, כמו שהיה נהוג אז. בזמני היה הרבה יותר קל, כי היתה לנו עזרה ממלכתית ופינקו אותנו באופן כללי".
סוד ההצלחה שלי: "אני מוקף באנשים צעירים והולך איתם עד הסוף, גם אם זה לא תמיד קל. הניסיון ובעיקר ההקשבה לאנשים אחרים, זה מה שאפשר לי להישאר 40 שנה בשוק. היו תקופות שבהן השוק מאוד פינק אותי והיו תקופות שפחות, אבל תמיד המשכתי ליצור".
הקשיים בישראל: "יש קריסה בכל ענפי המותרות, וצריך לתת לאנשים את הדברים ברמת המחירים הסבירה שתתאים למצב. יש אנשים שחושבים שאם הם המציאו את הגלגל, הם עשו את שלהם – וזה לא תמיד נכון. לא צריך לעלות גבוה מדי, מהר מדי. אנשים רוצים להשיג את הכול, אך צריך לדעת לעבור את כל השלבים".
איך שרדתי לאורך השנים: "הייתי בזמן הנכון ובמקום הנכון. הגעתי לפריחה מאוד גדולה עם ידע רחב שרכשתי. השוק והעיתונות מאוד פינקו אותנו. פתאום לא היו גבולות, היה קל להגיע לכל דבר. הייתי צעיר ונייד, נתתי תשובה מאוד מהירה למה שקרה בעולם. הדבר שאני מצטער עליו מאוד הוא שסגרתי את קו הגברים. זה כואב לי עד היום".
דור ההמשך שלי: "מי שנתקלתי בו והוא מאוד שונה ממני אבל אני מאוד מעריך את צורת החשיבה שלו, הוא יניב פרסי".
ברכה לתעשיית האופנה לשנה החדשה: "שייתנו לצעירים את הצ'אנס שאנחנו קיבלנו בסוף שנות ה-70. שמשרד המסחר והתעשייה קצת יעודד את הדור הצעיר. אני מאחל לענף שיהיה לו את מה שהיה לנו אז: תערוכות, קניינים וחגיגות".
טובה'לה חסין
טובה'לה חסין פתחה את חנותה ברחוב דיזנגוף בתל אביב בשנת 1987, השיקה את הקולקציה הראשונה שלה בשנת 1990, ומאז לא הפסיקה לעצב. היום, בגיל 66, היא ממשיכה לייצר קולקציות מקוריות בסגנונה הייחודי.
אז והיום: "היום מכרתי שמלה לאישה בת 85 מפריז, ליידי. פעם חשבתי שאני צריכה לעשות בגדים רק לדוגמניות, אבל עם השנים קיבלתי ביטחון שלא היה לי קודם. השינוי הנורא של עולם האופנה הישראלי מתחיל בעוולות של בתי ספר לאופנה כמו שנקר, שמעודדים הערצה למותגים מחו"ל. הם מבקשים מהסטודנטים להגיש עבודות על שאנל, וכך יורים לעצמם ברגל. המעצבים הצעירים נוסעים להתמחות בחו"ל, ואז חוזרים לארץ ומגלים שאין גלאמור. לדעתי צריך ללמד שיווק, שיווק ועוד שיווק. כך ייפתחו עסקים שלא ייפלו. אני מקנאה בדורית בר אור, שנמצאת בזמן הנכון ומאפילה עליי ביחסי הציבור שלה".
סוד ההצלחה שלי: "אני גאונה בתחומי, אני אוטודידקטית. נכשלתי כאימא ובעלי עזב אותי, אבל יש לי את חוש האופנה האדיר שלי. זה לא הפה הגדול, אלא הכישרון. אומנם אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל אני רוצה שבבית העיר יציגו מעצבים ישראלים מוכשרים במקום תערוכות של מעצבים בריטיים".
הקשיים בישראל: "ברור שהגורם לקשיים הוא הרשתות שבאות לכאן עם פרסום גדול. כיום כל ילד יודע להגיד 'זארה'. היום כל דבר הוא מותג, וצריך להצטיין במשהו בשביל לשרוד. כבר אין מגזרים, צריך לעשות אופנה – וישרדו אלה שעושים אופנה עם כתב יד".
איך שרדתי לאורך השנים: "שרדתי בזכות המלחמה שלי. אני עובדת מבוקר עד ערב, אני באה לכאן בשבתות. אני אוהבת את הבגדים כמו את הילדים שלי. קיבלתי מתת אל. הטעות שלי היא שאני חמומת מוח ואני יורה כשמעליבים אותי. יש בי כעס ומרירות על כך שמגיע לנו יותר בתור מעצבים".
דור ההמשך שלי: "אחרי הניסיון שלא עלה יפה ביני לבין הבת שלי, הייתי רוצה לעשות שיתוף פעולה עם רוני בר – שהיא המעצבת שאני הכי מתחברת אליה בגלל הכישרון לבחור בדים. עוד מתנה שקיבלתי, היא שיוסף שכן שלי".
ברכה לתעשיית האופנה לשנה החדשה: "אני מאחלת לתעשייה התפקחות. אני קוראת למעצבים להתאחד, להילחם ולהקים ועד של מעצבים שילחמו בעוולות בעולם האופנה הישראלי. המשקיע הישראלי צריך להשקיע באופנה, כי זו אמנות וסמל התרבות. אני רוצה שתהיה שנה טובה למעצבים הישראלים, ושירימו קצת את הראש".
