הדפסה
לכתבה באתר
כשאריק לוי נשאל למה הוא מתכוון כשהוא מכנה את עצמו Feeling Artist (אמן מרגיש), הוא מבקש שאעצום עיניים, אבל באמת אעצום עיניים, כלומר לזמן ממושך ותוך כדי שהשיחה בינינו ממשיכה להתקיים. "זה הרבה יותר נעים עם עיניים עצומות, לא? פי עשר יותר אינטימי. זו כנראה הפעם הראשונה במהלך השיחה בינינו שאת שומעת את הטון שלי, מכירה את המרחק שלי ממך, מדמיינת באמצעות השמיעה את האדם הדובר. את יכולה לחוש לראשונה את הכסא שאת יושבת עליו, את המגע של העץ על עצמות הירך. להרגיש לפני שרואים זו חוויה חזקה - לשם אני חותר באמנות שלי".
אז אתה מתחיל עבודה בעיניים עצומות?
"אני עוצם את העיניים לעתים קרובות. אני סופר-דיסלקטי והטבע שילם לי על זה בראייה תלת-ממדית, אז אני רואה את הכול מתרחש בראש שלי, ורק אחר כך מפרק את זה לגורמים ומעתיק את הגורמים לנייר. תחשבי על טעימת עוגה בעיניים עצומות - זה כל כך הרבה יותר מעניין מאשר לטעום אותה בעיניים פקוחות. אני מחובר למוח הרפטילי, העתיק, לאינסטינקטים החייתיים. אני מריח לפני שאני קורא".
אבל השם של התערוכה הזאת, Genetic Intimacy (גנטיקה אינטימית), ממש לא חייתי. הוא רציונלי.
"תמיד קיימת דואליות - בין בנייה לפירוק, בין חזק לחלש, בין גבוה לנמוך וגם בין רציונלי לאמוציונלי. הרציונלי והאמוציונלי מספקים אחד לשני את הכוח. אני לא מבקש לבטל את הרציונל, אלא לבטא אותו".
אוהב שמגדירים אותו כאמן
הראיון עם אריק לוי
מתקיים לרגל תערוכת היחיד שלו, שנפתחת הערב (חמישי) בגלריה "אלון שגב" בתל אביב. זו התערוכה השנייה של לוי בגלריה בתוך שנתיים, ולדידו מדובר בתערוכת המשך טבעית לקודמתה, שנקראה Natural Disorder (חוסר סדר טבעי). בבוקר יום ראשון השבוע, הגלריה נראתה כמו תוהו ובוהו – חלקי מתכת, זכוכית ועץ מפוזרים, ממתינים להיאסף למקום תצוגתם. "זה כמו ללכת במדבר בין סלעים", התפייט לוי. בחלוף השעות, מסתדרים אט אט הרכיבים ומתחברים לכדי תערוכה מגובשת.
לוי מתרגש מהתערוכה הנוכחית, והתרגש באותה מידה גם מקודמתה, בין השאר משום ששתיהן מסמנות את הזליגה שלו מעיצוב תעשייתי לאמנות מובהקת. "הצורה שבה התערוכה הקודמת התקבלה הייתה נפלאה", הוא מתגאה. "היא נמכרה היטב והביאה להצעות המשך מהארץ ומחו"ל".
כשנדרש לדון בסוגיית הכובעים הרבים שהוא חובש לראשו – מעצב, צייר, פסל, תפאורן, צלם – הוא מתחיל לדבר על עצמו בגוף שלישי. "רבים מכירים את אריק לוי המעצב, אבל לא את אריק לוי האמן", אומר אריק לוי המרואיין. "תחום אחד לא מפריע לשני, אלא עוזר ותומך. אני מתמחה בלא להתמחות - זו גם בעיה וגם מתנה". בהמשך היום יפתיע עם האמירה שעבודות העיצוב שלו – שהפכו אותו למותג עולמי ואיפשרו לו למכור את יצירותיו לחברות הנחשבות ביותר (ויטרה, מולטני, בקרה ועוד ועוד) - נועדו בעצם לממן את האמנות שלו. "יש אמנים שכדי לממש את עצמם עובדים כברמנים, בייביסיטר או מוכרים בחנות. אני בחרתי לעבוד בעיצוב. זה משהו שאני אוהב, יודע לעשות ומוכר היטב, אבל זה גם עיסוק שאני יכול בקלות גם לא לעשות, בניגוד לאמנות שאותה אני לא יכול להפסיק ליצור".
עברת מעיצוב לאמנות, וויתרת בעצם על הפונקציונליות של הפריטים שלך. איך ההרגשה – עצב או שחרור?
"מבחינתי, יופי ואמוציה גם הן פונקציות, כך שלא ויתרתי לחלוטין על הפונקציונליות. אם מישהו נכנס לתערוכה ומוצא את המקום נפלא, זה ממלא את הפונקציה המסוימת הזו".
חשוב לך שהצופים יבינו את האמנות שלך?
"אי אפשר שכולם יבינו באותה רמה. אני נותן להם ארגז כלים ראשוני להיכנס לחוויה, להבין את הנוסחה ולעשות השלכה על חיי היומיום שלהם, אבל כל אחד מבין את זה בדרך אחרת. יש אנשים שהם ויזואליים, יש כאלה שהם טקטיליים ונהנים או לא נהנים מסוג החומר והטיפול בו. יש אנשים שהם שניהם. אני רואה את זה כמו מסדרון בבית מלון, שיוצאים אליו מהמעלית ויש אורך בלתי נגמר ומשני צידיו המון דלתות. כל דלת מכניסה אותך לנוף אחר, עם סיפור אחר, אנרגיה אחרת וטמפרטורה אחרת".
העבודה הדומיננטית בתערוכה הנוכחית היא "המכתש", פסל בגובה של כשלושה מטרים המורכב מצלעות חלולות של ברזל חלוד, שמדגישות את הריק שביניהן. בחירת החומרים לעבודות היא קריטית בעבור לוי, ולכל בחירה יש הסבר פילוסופי שקושר אותה לשאר העבודות באותה סדרה. כך, למשל, גוש שיש קרארה הופך לפסל של בול עץ ומסמל את המעבר בין חומר צמחי לחומר מינראלי - מעבר שהוא מוטיב מרכזי בתערוכה. פסל אחר עשוי מתכת אל-חלד, שעברה אינסוף שיופים כדי להבריק כמטיל של מתכת יקרה, אבל צורתו הגיאומטרית בלתי סימטרית ובלתי מושלמת. באופן הזה מבקש לוי להדגיש את המתח בין שלמות החומר לבין חוסר שלמות הצורה. הציורים המוצגים בתערוכה עברו ארבעה שלבים חומריים – ראשיתם צילום במצלמה, אחר כך מעבר בתהליך של מינרליזציה, השלב הבא הוא הדפסה על לוח עץ ולבסוף צביעה ידנית.
"לעבודה שלי אין סוף ואין התחלה", מצהיר לוי, "כל עבודה קשורה לעבודות אחרות וממשיכה אותן. ההמשכיות חשובה לי". כל כך חשובה עד שהוא מבקש מחובבי האמנות לא להמתין עד הגיעו לגיל 80, אלא לבחון כבר עכשיו את גוף העבודה שלו באופן רטרוספקטיבי (מה שאפשר לעשות באתר האינטרנט של אריק לוי או של גלריית אלון שגב, שם מוצגות עבודותיו לאורך השנים.
התחיל את הקריירה בציור על גלשנים
בשלב מסוים בשיחה מצלצל הטלפון של לוי. אביו על הקו. ההורים שמחים על התערוכות בישראל, מספר הבן, כי הן מעודדות אותו לבוא יותר לארץ ומסבות להם גאווה. "משפחה זו קבוצת תמיכה מדהימה לאמן", הוא אומר. "למרות שאף אחד מהמשפחה שלי לא בא מרקע אמנותי ולא עוסק באמנות, הם נתנו לי הרבה ביטחון בתחום". הוא גדל ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, החל לצייר בגיל צעיר ונהנה לגלוש בים מאז שהוא זוכר את עצמו. היתקלות בשני נערים אוחזים בגלשן בדרכם אל הים מעוררת אצלו התרגשות. הגלישה היא גם מה שהביאה אותו להתחיל לעסוק בעיצוב: הוא החל את הקריירה בציור על גלשנים.
זה 22 שנה שהוא חי בפריז "בעקבות אהבה" ומגדל בה את שלושת ילדיו – ראם, הבן הבכור בן ה-17, בא איתו לביקור הנוכחי ומבלה את יומו הראשון בישראל בהרכבת הפסל "המכתש" יחד עם שאר העוסקים במלאכה. שני הילדים האחרים, בני חמש ושנתיים וחצי, נותרו הפעם בפריז. "המשפחה שלי סובלת אותי ואת האמנות שלי כל הזמן – יש להם אבא תזזיתי, שהולך וחוזר, מצייר בלילות, הבית אפוף ריח של צבע ויש כל הזמן פעילות אנושית בבית. אז אני שמח שיש לי הזדמנות לחלוק עם ראם עוד אספקט בעבודה שלי".
בסטודיו שלו בצרפת עובדים 14 אנשים קבועים, בנוסף לפרילנסרים שמצטרפים לפי פרויקט. "לפעמים הסטודיו נראה כמו גן עדן ולפעמים כמו אחרי מלחמת העולם החמישית", הוא מחייך, "ההתחלות של העבודות מתרחשות יחד איתי ואחר כך דברים מתפתחים גם בהיעדרי. בעודנו מדברים, בסטודיו כבר מכינים תערוכה שתוצג בעוד שלושה שבועות באוסטריה".
מה עזר לך להצליח בשני תחומים תחרותיים – קודם עיצוב ואחר כך אמנות?
"ירשתי מאבא שלי את הדבקות במטרה ואת כושר הארגון, ומאימא שלי את האש. על זה הוסיפה הגנטיקה העצמית שלי את כל שאר הדברים שהייתי צריך".
משבר כלכלי זה טוב
על המשבר הכלכלי ואותותיו בעולם העיצוב והאמנות, לוי מעניק תשובה מפתיעה: "אין יותר טוב ממשבר כלכלי, כי הוא מאט הרבה דברים ומאיץ הרבה דברים אחרים. הוא מאט תעשיות מסוימות, שהאבולוציה שלהן מסוכנת לכולנו ולקצב החיים שלנו. אצל הרבה יצרני עיצוב שאני עובד איתם, אפשר לראות שבעקבות המשבר הם מתחילים לשאול את עצמם שאלות - אולי זה לא הכסא הנכון? אולי זה לא מיוצר נכון? אולי החומר לא נכון? פתאום עוצרים עוד רגע וחושבים לפני שמייצרים משהו רק בשביל לייצר אותו. מצד שני, המשבר מגביר את היצירתיות, כי הצורך לשרוד מכריח אותך להיות יצירתית".
זה לא פוגע בך כאמן? לא קונים פחות אמנות עכשיו?
"המשבר לא מפריע לאמנים או לאספני האמנות להמשיך ולעסוק במה שהם מלאי תשוקה לגביו. אני לא מרגיש שקונים פחות. להיפך, המכירות הפומביות מתפוצצות. אני מרגיש שברגעים של משבר אנשים דווקא מרגישים נוח להשקיע באמנות, כי היא על-זמנית וערכה עולה כל הזמן".
ובכל זאת, זה לא מוזר למכור פסל חסר תועלת משיש ששויף במשך ימים במחיר גבוה בזמן שלאנשים אין כסף לקנות ירקות ופירות?
"מוזר זה לא. זה חלק מהמציאות. כל אחד והמציאות שבה הוא חי והדרך שבה הוא מתממש. בואי לא נשכח שכשפסל נמכר, אז גם האמן וגם הגלריה משלמים מסים. המסים האלה מגיעים בסופו של דבר בחזרה לאזרחים על ידי שירותים עירוניים וממשלתיים. יותר אבסורד, לדעתי, שבקבוק מים עולה שני יורו, מאשר שפסל עולה כמה מאות אלפים. כל שוק - ואמנות היא שוק לכל דבר – מניע את הכלכלה בדרכו".
איך אתה מתמחר את העבודות שלך?
"כשאני מצייר ציור הוא עולה 'חמישים שנה', כי אני בן חמישים בקרוב. הוא עולה את כל השנים של ההתמודדות, של חוסר השינה, של האמביציה, של החתירה שלי לאנשהו. כל הדברים האלה מתחברים יחד והופכים לתוצאה סופית. כל יצירה היא אקומולציה (הצטברות) של הטוטאליות של החיים שלי, על כל האלמנטים שבהם".
האמירה הזו תקפה מבחינתו גם לצד השני – רוכשי האמנות. "הכסף שאיתו את משלמת על יצירת אמנות הם החודשים או השנים שבהם התעוררת לעבודה בשעה מסוימת, עבדת מספר שעות מסוים, שמרת כסף בצד וחלמת לממש איתו מטרה מסוימת. אז את לוקחת את כל האנרגיה הזו ורוכשת איתה יצירת אמנות. זה כיבוש שמסקרן אותי, לכן החלטתי לחוות את חוויית האספן בעצמי והתחלתי לאסוף אמנות. זו חוויה שגורמת לי לחשוב הרבה".
מה כבר יש באוסף שלך?
"אני לא אפרט, רק אומר שגם ציור, גם פיסול וגם צילום".
