חוגגת בלי המשפחה, אבל בדרך שלי

התחיל להיות קריר. החגים היהודיים נופלים עכשיו על ימים של חסד.

לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים בהקרנת בכורה של "המכשפה לילי", היה שם קטע שמתרחש בשוק צבעוני בדוי ובו ילדה קטנטנה הילכה על חבל. בני השתאה מאוד למראה התרגיל הנועז. הוא פנה אלי ושאל: "יש לה ביטוח?"

אחרי שהתקפת הצחוק שלי שככה, הבטתי סביב באולם האפל ותהיתי איך זה שכולם יושבים בשלווה בלי שום ביטוח.

בקניון הסמוך לביתי אנשים קונים ללא הכרה, דוכנים מלאים במתנות חג, מזכירים לעולם בעדנה כמה זה סקסי להגיע לארוחה משפחתית עם קומקום ארוך צוואר או מגבת מטבח או תמונה מכוערת.

הסתובבתי שם בלב כואב. אני אפילו לא מכירה את האחיינים שלי ולא יודעת איך אחותי הקטנה (שכנראה כבר גדלה) נראית. החג הזה יעבור שוב בלי שאריח את המאכלים של אמא וכל הדוכנים העמוסים האלו העציבו מאוד את רוחי. אין שום ביטוח. נולדתי בקהילה לכאורה חמה ותומכת ואז, ביום האחד שבו הפסקתי להיות האישה הקטנה והכנועה, התמוטטה התפאורה של קדמת הבמה, חושפת עמודי תווך רקובים, קורי דמיון שחורים ובדי עץ מתולעים שרב בהם הפחד על האהבה.

כת חרדים נטולי רגשות אמת

אנשים שלא חוו טראומות אולי פחות מתעסקים בלא נודע. אני, שלמדתי על בשרי כמה הכל רעוע, מקבלת את החגים ברגשות מעורבים, עם ההתחדשות וההתחלה החדשה והקרירה והבגדים היפים ונקישת המצקות הכסופות בסירים ועם הפחדים הקטנים של מלחמה בשער ושל עיניים עיוורות ושל ההמון.

יש בי צער גדול מאוד על המסורת היהודית שלי, שרוב חיי הפכה למרמס בידי כת חרדים נטולי רגשות אמת. ברוחי אני מעניקה לה עדנה ומכריזה על תקומתה עם שופר בשער שכם. בידי אני מעצבת קציצות לכדי עיגולים קטנים ומקשטת את השולחן ברימונים מפימו. הפעם אני יכולה לחגוג עם הדוד שלי ומשפחתו שמקבלת אותי וזה כל כך עצום בעיני. הפעם אני רוצה שוב לחגוג את החג הזה, אחרי שבשנים האחרונות התעלמתי באבירות מכל מועדי ישראל.

לפוסטים הקודמים של שרה איינפלד:

>>> פריוילגיה חרדית: "לגנוב מהמדינה זה מותר"

>>> הבת שלי, במלחמה נגדי, בשירות החרדים

>>> מתגעגעת לחג. לא לחרדים

>>> עוזבת את הבית: דברים טובים יקרו לי

>>> פרק ב': השידוך  

בעיצומו של המסע, בלי לראות את הסוף

ברוח החג הנני מאחלת לנשים עלומות השם שמתדפקות על טלפוני, שתמצאנה אושר, שם או בחוץ, ושלא תפחדנה ללכת לאן שיוליכו אותן רגליהן. אני מאחלת לאנשים שהכתירו אותי לאדמור"ית חדשה שימצאו חיים. אני מאחלת כל שאפשר ומודה המון לאלו שעשו עבורי כל כך הרבה עד שאין מילים בפי.

נכון שהדרך עלומה ונסתרת תוחלתה, אבל אני קיבלתי אותה כמתנה, לפני ארבע שנים ואני בעיצומו של מסע אמיתי, רק שאין לי מושג מה יהיה בסופו. אבל אותי לא מעניין מה יקרה בסוף ולא אכפת לי בכלל איך זה ייגמר כל עוד הדרך הזו, מכל הדרכים שבעולם, היא שלי. שלי ולא של המורה ולא של הבעל ולא של קהילה מפוחדת ורבנים נטולי נשמה.

להזמנת הרצאות של שרה איינפלד, שילחו מייל .