הפכנו למדינה מטונפת

נסענו מאחורי מכונית ופתאום ראיתי את זה קורה. לקח לי כמה שניות להתאושש ולהבין ועדיין לא ממש הייתי בטוחה שזה באמת מה שקרה, אז שאלתי את האמצעי, שישב לצדי.

"יכול להיות שמישהו מהמכונית שלפנינו זרק עכשיו החוצה שקית עם זבל?"

האמצעי הנהן.

"אתה פעם זרקת משהו, ככה סתם, נגיד, על המדרכה?" שאלתי אותו.

הוא סימן 'לא' עם הראש (הוא בגיל הזה שבו אפילו לפלוט הברות זה ממש מאמץ מופרז).

חשבתי על כל הפעמים בחיים בהן הסתובבתי שעות עם עטיפה של ארטיק או דחפתי אותה לתיק, רק כי לא היה פח ועל כך שמעולם לא העליתי על דעתי להשליך משהו על הרצפה.

"יופי", אמרתי לו.

הרחוב הוא החצר הפרטית של כולנו (צילום: ליהיא לפיד)

באותו יום, כאילו כמו סימן מלמעלה, שלחה לי ענת קורן מכתב. מכתב עם רעיון לבקשה שלה לקראת השנה החדשה. בקשה שבעבורה לא צריך להפעיל כוח עליון, אלא רק אותנו.

"לקראת השנה החדשה", היא אמרה. "יש לי הצעה: בואו נחליט להפסיק ללכלך ברשות הציבור. אין ספק שיש דברים בוערים מזה על סדר היום", היא הוסיפה. "אך כאן מדובר במשהו קטן-גדול, שכולנו יכולים לגרום לו להתגשם ובקלות. כמו שלמדנו לא לקטוף פרחי בר. הרי במרחב הפרטי שלנו אנחנו עם נקי. ניקיון הבית חשוב לנו ואנחנו מתקלחים בלי סוף, אבל ברשות הרבים משהו נסדק. החל בבדלי סיגריות, דרך שאריות אוכל ושקיות וכלה בבקבוקי פלסטיק וזכוכית. לא רוצה לשבת במדשאה מרופדת בקליפות גרעינים. לא רוצה לבנות ארמון חול בים ולהיתקל בשקית ניילון או קליפת אבטיח. היום יש זבל בכל מסלול בטבע, בכל חוף ובכל רחוב. הפכנו למדינה מטונפת והלב נשבר. אז בואו נתחיל. מהיום זורקים רק לפח. ואם אין פח בסביבה, אז שמים בכיס או בתיק או בשקית ואם צריך לוקחים את הזבל הביתה באוטו. מאמץ קטן של כל אחד ואחת ותהיה לנו מדינה לא רק מדהימה ביופייה, אלא גם מבהיקה בניקיונה.

שנה טובה ונקייה".

ואני חושבת שהדבר הזה, המחויבות האישית הזו, של כל אחת ואחד מאיתנו, אל המרחב הציבורי, שתתחיל מפיסת העטיפה שלא נזרוק, יכולה לעשות שינוי גדול באופן בו אנחנו מתייחסים אחד אל השני. שינוי באופן בו אנו רואים את החיים שלנו יחד.

כי הרחוב הוא החצר הפרטית של כולנו.

וגם חוף הים והגינה הציבורית.

אנחנו רק צריכים להתייחס אליהם ככה.

רגע לפני החג, ביום חמישי הקרוב, ה-13.9, קק"ל מזמינה אתכם להשתתף בפעילות יום הניקיון הבינלאומי .