הדפסה
לכתבה באתר
>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק
"דאלאס"
גם אם לא הייתם עדיין יצורים תבוניים בשנות ה־80, בטח שמעתם שהחידה הגדולה של תחילת העשור היתה "מי ירה בג'יי.אר?", אחד מהקליף־הנגרים הגדולים בהיסטוריה של הטלוויזיה. שתי אופרות סבון גדולות מהחיים זימנו לנו שנות ה־80: "דאלאס" ו"שושלת". שתיהן, אגב, התרחשו בדרום.
דאלאס נמצאת בטקסס, והיא מפורסמת במאגרי הנפט וגידולי הכותנה שלה, מה שהפך גם את בני משפחת יואינג לעשירים. הסדרה עסקה בבני המשפחה: ג'יי.אר הרשע, בובי אחיו הטוב, מיס אלי, סו אלן, פמלה, ושרלין טילטון כלוסי, הג'סיקה סימפסון המקורית.
הסדרה זכתה למעמד קאלט, בין היתר כיוון שהיתה אחת הראשונות שעסקה בעושר של הדמויות בצורה כל כך חשופה ונהנתנית, שאפיינה את שנות ה־80, השנים שבהן רייגן עלה לשלטון והיו לשנים של בום כלכלי עבור העשירים ממילא.
מה שנזכור תמיד מ"דאלאס" הם הכובעים רחבי השוליים של הגברים, כובעי קאובוי הם מכונים כאן, ואת הנימוסים של הדמויות, שגם כשהן תוקעות לך סכין בגב הן מצפות אותה קודם כל בריבת ענבים מתוקה, ותמיד יציעו לך כוס משקה קר וסטייק טוב אחרי.
סדרת ההמשך, שעלתה ב־yes לפני כחודש, עושה כבוד לשחקנים הוותיקים ואפשר לראות בה את ג'יי. אר (לארי הגמן) ובובי יואינג (פטריק דאפי) בתפקידים שהפכו לאיקונות טלוויזיה אמריקאיות.
בריטני ספירס
אפשר להוציא את כוכבת פופ מלואיזיאנה, אבל אי אפשר להוציא את לואיזיאנה מכוכבת הפופ. גם עכשיו, כשהיא מתגוררת באל.איי, היא אוחזת באחוזת פאר בקנטנווד, לואיזיאנה. כי זה מה שיפה בדרום: יש כל כך הרבה שטח, שאף אחד שם לא חולם אפילו על מחאה חברתית, ואם יש לך רק קצת מהירוק ירוק הזה, אתה יכול לגלח חלקת יער לטובת אחוזת פאר, מגרשי גולף ובריכה פנימית וחיצונית, ואולם קולנוע ביתי.
כשבריט בריט הפכה לכוכבת היא היתה נערה בת 16 מלואיזיאנה, עם שתי קוקיות ופונפונים, ומבטא דרומי נוטף דבש. עד עכשיו המבט הסקסי של בריט, כפי שאפשר לראות בסצנת המעבר במטוס בקליפ של "טוקסיק", כשהיא עדיין במדי דיילת, הוא מבט מודאג.
טוויסט דרומי נפלא המשלב נעורים ואימהות, שמתרחשים לא מעט פעמים במקביל, כמו במקרה של אחותה הצעירה של בריטני. אם תקישו בגוגל את צירוף המילים "ג'יימי לין בייבי שאוור", תקבלו מיד תמונה נפלאה של בני משפחת ספירס יושבים על מרפסת לבנה עשויה עץ ושותים לימונדה קרה או אייס טי.
בריטני, שהיתה ווייט טראש לפני שהתפרסמה, עדיין לא הצליחה להפנים איך להתלבש שלא כמו נערה דרומית, ועדיין אפשר לראות אותה לבושה על השטיח האדום בשמלות מיני ומגפי בוקרים, כאילו היא הולכת לרודיאו, ולא לטקס פרסי הגראמי. וזה מה שיש לעיירתה של הכוכבת להציע: רודיאו, קאנטרי קלאב ומגרשי גולף. אח, אמריקה.
בלוז וג'אז
אם הייתי יכולה להזמין כבר עכשיו את הגלגול הבא שלי - הייתי רוצה להיות זמרת ג'אז בדרום ארצות הברית. הייתי מתחילה בקצת "All of me" עוברת ל־"Body and soul", ממשיכה ל־ "Mean to me" וסוגרת בגדול עם "Please don’t talk about me when I'm gone" ומקווה שכן.
הג'אז, ויותר מכך, הבלוז, הם סגנונות מוזיקליים שנולדו בדרום העמוק של ארצות הברית, ומבטאים ברוחם את העצב והקצב של החיים בדרום במאה ה־19, אז נולד הבלוז בשדות הכותנה, בכנסיות, בצידי מסילות הרכבת.
העבדים השחורים נהגו לשיר שירים שהזכירו להם את המולדת, שעזרו להם לשכוח את הכאב ולעבור את היום והעניקו נקודת פתיחה לסגנון הזה, שממנו למעשה צמח הרוק'נ'רול.
אחד השיאים של הז'אנר הוא השיר שהפך מזוהה עם בילי הולידיי ועם הדרום, "Strange fruit", המתאר שחורים שבוצע בהם לינץ' והם תלויים על עץ בשדה כמו פרי מוזר.
בהשאלה, המונח מתאר גם מצב רוח עגום. הג'אז התפתח בדרום ארצות הברית, בעיקר בניו אורלינס, בתחילת המאה ה־20 בקהילות של שחורים, אך יש בו גם השפעות מוזיקליות אירופיות והוא מערב מסורת של נגינה וירטואוזית ואימפרוביזציה עם מוזיקה צוענית, מוזיקת ריקודים, סווינג וגיטרות בלוז.
תודה אישית ממני שלוחה לבילי הולידיי, אלה פיצג'רלד ושרה ווהן, שהפכו את גלגול החיים הזה להרבה יותר מוצלח ממה שהיה אמור להיות.
"העזרה"
כנערה קראתי את "שורשים" של אלכס היילי, המתאר את חטיפות השחורים באפריקה ומכירתם לעבדות באמריקה, ואת תולדות משפחת עבדים אחת שמתחילה בקונטה קינטה, עוברת בג'ורג' צ'יקן וכן הלאה. מדובר בקריאת חובה לכל אדם, כי הכתם השחור בתולדות הדרום בארצות הברית הוא העבדות.
הסרט "העזרה", המבוסס על הספר של קתרין סטוקט, שיצא לפני כשנתיים וזכה להצלחה גדולה ולמועמדויות לאוסקר עוסק גם הוא ביחסי שחורים־לבנים, מנקודת מבט מודרנית יותר.
הוא מתרחש במיסיסיפי של 1960. אמה סטון היא בחורה צעירה שחוזרת מהקולג' לעיירת הולדתה ומחליטה לכתוב את סיפוריהן של הנשים השחורות המבלות את חייהן בלטפל במשפחות לבנות, לגדל את הילדים שלהן, לבשל ולדאוג למשפחה כאילו היתה משפחתן שלהן.
הנושא הרגיש מצית אש בעיר לאחר שהסיפורים המשתחררים מתפוצצים וגורמים לחשיפת סודות ולתחושת שחרור אצל הנשים השחורות, המתרחשת במקביל לעליית התנועה לזכויות האזרח.
זהו טייק מודרני על שחרור מעבדות, ושווה צפייה בעיקר בזכות הופעתן של סטון, ויולה דייוויס, אוקטביה ספנסר וג'סיקה צ'סטיין שזורחת בתפקיד שהוא פנינה דרומית אמיתית, מבטא, מנהגים ופאי אחד מפתיע.
מטיפים דתיים
אנחנו לא באמת אוהבים אותם, כי הם מדברים שטויות ומרמים ציבור שלם, אבל הם מצחיקים אותנו עם ה"דיבור בלשונות" שלהם, הוא דיבור הג'יבריש חסר הפשר שאנשים החושבים שיד האל נגעה בהם במהלך דרשה פוערים פיהם וזה מה שמתגלגל להם החוצה. כאילו שאם אלוהים היה מדבר הוא היה בוחר להישמע כמו סטודנט למשחק בשיעור אימפרוביזציה.
הדרום הוא החלק הדתי יותר של אמריקה, שחלק גדול ממנו משתייך למה שמכונה חגורת התנ"ך ומשתרע מטקסס ועד וירג'יניה המערבית, כולל מיזורי, אילינוי, אינדיאנה ואוהיו.
במדינות אלה הצפייה בתוכניות דת בטלוויזיה היא מאסט חברתי, כמו גם מחנות קיץ של הכנסייה והופעות של מטיפים בלייב, כולל הופעות של להקות רוק נוצרי. הדרום נחשב בפטיסטי יותר, בעוד בשאר ארצות הברית מככבים זרמים אחרים של נצרות.
וכך, גם בגלל העוני שפשט במדינות הדרום אט־אט, החל במלחמת האזרחים, ואפשר שגשוג של הדת, הפורחת תמיד אצל השכבות החלשות יותר מבחינה סוציו־אקונומית, הפכו מטיפים דתיים לכוכבי תרבות.
שתי דוגמאות בולטות לאושיות המפוקפקות האלה הם ג'ימי סוואגרט (פאן פאקט: אחיין של הזמר ג'רי לי לואיס), שתוכנית הדת שלו שודרה בכ־3000 תחנות טלוויזיה והיה מעורב פעמיים בשערוריות עם פרוצות, אחת מהן עלתה לו בתפקידו, וג'ים בייקר, המטיף שהואשם באונס שעליו ניסה לחפות בעזרת כספי הארגון PTL (הללו את אלוהים: Praise the lord).
תופעת המטיפים היא דוגמה לכוחה של הדת על ציבור נבער ועני, אולם לפני שאנו מגלגלים עיניים בלעג רצוי לקרוא שוב את הידיעה שהתפרסמה בארצנו השבוע, לפיה בכירי מערכת הביטחון שלנו מתייעצים ברבנים מזוקנים בנושא התקיפה באיראן.
"חיות הדרום הפראי"
סרטו של בן צייטלין (היהודי! אחרי שתראו את הסרט זה ייראה גם לכם מוזר) מתאר את חייה של קהילה מצומצמת החיה באזור הנקרא "האמבטיה", שנוצר לאחר שיושבי העיר הסמוכה בנו סכר ששומר על עירם יבשה, אך מציף את האמבטיה. כיוון שבאמבטיה גרים כמה עשרות פליטים, לאף אחד זה לא מפריע.
הסרט מלווה ילדה הנקראת האשפאפי ומתגוררת עם אביה באמבטיה, אחרי שאמה עזבה אותם. חייה של האשפאפי מקבלים תפנית לרעה עם תחילת הסרט, כאשר מצבו הגופני של אביה מידרדר, ובמקביל תופעות טבע משחררות חיות ענק פרהיסטוריות.
זה אינו סרט דרומי קלאסי, אולם הוא מתאר חגיגה הדוניסטית של חיים - לחיות כמו חיות, לחיות עם החיות - של אנשים שאין להם דבר. הגיבורה, שחולקת את העוף הצלוי שלה (המאכל הכי דרומי אבר) עם כלבה, ואוחזת בשם כלבי למשעי, היא ילדה שחורה שכל מה שהיא מנסה לעשות במהלך הסרט הוא להישאר באזור שבו גדלה, ולציית לחוקים של המקום הזה, ולאביה.
אחד מסממני הדרום הביזאריים ביותר, בהרבה מראי מקומות, הם המאכלים. עם יד על הלב, מה תגידו על שניצל תנין? מנה זו, ממש כמו האקדח של צ'כוב, יורה במערכה השלישית.
רגע אחד בסרט ממש נצרב בזיכרון: הקטע שבו הזונות רוקדות סלואו עם הילדים מהאמבטיה: הללו רוצות ילדים, ואלה רוצים אמהות. "חיות הדרום הפראי" הוא סרט מוזר מאוד ומרתק, שעושה חשק לאמץ לוחמת בת חמש, או חיה קטנה מהדרום.
הרפתקאות טום סוייר והאקלברי פין
טום והאק פין, שניים מגיבורי הילדות האהובים עליי, הם יצירי דמיונו של הסופר מארק טוויין. טוויין נולד במיזורי בשם סמואל לגהורן קלמנס, אך אימץ לעצמו את הכינוי מארק טוויין, שאינו אלא קריאת כיוון של הימאים על נהר המיסיסיפי לאורכו חי קלמנס את רוב חייו.
בסיפוריו של טוויין, שנולד ב־1835, העבדות (שנאסרה רשמית ב־1865) נוכחת בקול גדול, כפי שאפשר לראות בספר "הרפתקאותיו של האקלברי פין", ספר ההמשך ל"טום סוייר", הנחשב אחד מאבות המזון החיוניים של הספרות האמריקאית.
הספר יצא לאור ב־1885 ומתאר את הימים שאחרי שחרור אביו הפושע של האק פין מהכלא. פין חושש מאביו, בורח על רפסודה אל אי קטן ומתחבר עם כושי שברח מגבירתו בשם ג'ים. המילה ניגר, הנחשבת כיום כאסורה מבחינת פוליטיקלי קורקט, מוזכרת בספר 219 פעמים, כיוון שבזמנו זה היה כינוי לגיטימי, והמושג פוליטיקלי קורקט עוד לא העלה בדעתו להופיע בעולם.
גם טום וגם האקלברי פין מלאים את הווי הדרום: דודות שהן מטרוניתות מנומסות, והנימוסים המוגזמים שלהן והדבקות הקנאית בנצרות מסתירים פגם מוסרי גדול, של אמונה בעליונות העולם הלבן, אמונה שפין, הפושטק הקטן והכזבן, לא חולק עימן.
מלבד האמונות, הדודות עם המטפחות והזבובים נמצאות שם גם ספינות קיטור הנוסעות במעלה ובמורד המיסיסיפי, פריק שואוז, הצגות שקספיריות בעיבודים אוונגארדיים וגדרות עץ לבנות. יותר מזה אנחנו לא רוצים.
טנסי וויליאמס
טנסי וויליאמס הוא השקספיר של ארצות הברית, וזה לא אני אמרתי, אלא המורים שלי למשחק בבית הספר על שם לי סטרסברג בניו יורק. וויליאמס אחראי ליצירות מופת כמו "חשמלית ושמה תשוקה" (המחזה ואז הסרט שגילו לעולם את מרלון ברנדו), "חתולה על גג פח לוהט" (בסרט כיכבה אליזבת טיילור), "ביבר הזכוכית", "ציפור הנעורים המתוקה" ועוד.
הוא נולד במיסיסיפי בשנת 1911 והדרום נמצא חזק מאוד במחזות שלו. ראשית, הם מתרחשים שם. שנית, הם מלאים באמהות שתלטניות שהיו פעם נערות יפהפיות רדופות מחזרים, גברים חסונים, נשים המסתירות את גילן בעזרת תאורה מלאכותית כבר שנים, אלכוהול ותסכול. המחזה המצליח ביותר שלו, "חשמלית", שהפך לסרט של איליה קאזאן בכיכובם של גדולי התקופה - ויוויאן לי ("חלף עם הרוח") ומרלון ברנדו - מתרחש בניו אורלינס.
זהו סיפורה של בלאנש דובואה, אשה בת 40 המגיעה לבקר את אחותה הצעירה סטלה, הנשואה לסטנלי קובלסקי הפולני. בלאנש היא כולה מקסם שווא: דבר ממה שהיא אומרת אינו מדויק, והיא מבקשת ליצור את התחושה של משהו אחר.
איך לומר בעדינות? זה נגמר באונס. וזה הדרום עצמו בקליפת אגוז: נימוסים מוגזמים שאין בינם לבין האמת דבר, ואלימות כבושה. וכל זה במבטא דרומי מרהיב ותפאורה של זבובים, מרפסות, עצי סקויה ועוף על מקל בדוכני הרחוב. תענוג צרוף.
"מגנוליות מפלדה"
"מגנוליות מפלדה" הוא שם של סרט שיצא לאקרנים בשנת 1989, אך גם משמש כמטאפורה לשש הנשים בסרט: ג'וליה רוברטס, סאלי פילד, שירלי מקליין, דולי פרטון, דריל האנה ואולימפיה דוקאקיס, שהן לא רק חברות קרובות אלא כמעט משפחה חלופית.
הסרט מתרחש בלואיזיאנה ומתאר את המאורעות בעיירה דרומית בעת חתונתה של שלבי (רוברטס) חולת הסוכרת. זהו שיר הלל לאשה הדרומית, המנסה לרמוז בעדינות כי הנשים הן המנהיגות האמיתיות של המשפחה, עושות זאת בדרכן המתוחכמת ונותנות לגבר להאמין כי הוא ראש הבית.
חלק נכבד מהסרט מתרחש בסלון היופי של טרובי (פרטון), הנמצא בביתה. ואילו סטנדרטים של יופי רצים שם: אף אחת לא יוצאת משם ללא בייביליס ועצות לחיים בנוסח: "יש לי חוק קבוע - אף אחת לא בוכה לבד לידי", ו"אם אין לך שום דבר טוב להגיד על אף אחת, בואי שבי לידי".
שירלי מקליין דופקת שם את אחד מתפקידי חייה, כזקנה עשירה ומרירה, וג'וליה רוברטס מרגשת בתפקיד שלבי, שמעדיפה לעשות ילד מאשר להמשיך ולחיות. לצפות עם מזרק אינסולין וטישו ליד.
"חלף עם הרוח"
"חלף עם הרוח" החל את דרכו כספר מאת מרגרט מיטשל, שזכה בפרס פוליצר בשנת 1937. מיטשל נולדה באטלנטה שבג'ורג'יה, אותה ג'ורג'יה משירי הג'אז סטנדרטס ששרו רבים וטובים כריי צ'ארלס ובילי הולידיי.
הספר הפך במהרה לסרט ההוליוודי הכי גדול שנעשה עד אז, ה"טיטאניק" של מלחמת האזרחים, ושמר על תוארו כסרט הכי רווחי בקופות מ־1939 עד 1966 וגם גרף 10 אוסקרים. הנשיא קרטר כינה אותו "האירוע הדרומי הכי גדול בימי חיי".
העלילה מלווה את סקרלט אוהרה (ויוויאן ליי, שזכתה בגינו באוסקר) שקרועה בין שני גברים: אשלי ווילקס החלשלוש ורט באטלר הגברי. אלא שווילקס לא מעוניין בה ונישא לאחרת, ואת באטלר, שמכרכר סביבה כמו ילד ממאה שערים אחרי סביבון בפאתי כסלו, היא דוחה.
מלחמת האזרחים מתחילה וסקרלט עוברת להתגורר עם מלאני ודודתה, כדי להיות קרובה לאשלי ככל יכולתה, ובינתיים רט באטלר הופך לגיבור מדינות הקונפדרציה לאחר שבמו ידיו פרץ את ההסגר הימי. היא עדיין לא מעוניינת בו.
אך מלחמת האזרחים מביאה ימים שהדרום לא מכיר: ללא גברים, כשרק נשים ומשרתים נשארו מאחור, הכלכלה מתפגרת כמו שוורים רעבים במרכז רחוב, ועל סקרלט לשמר את האשליה הדרומית של עושר ופאר - היא תופרת שמלה מווילונות הקטיפה הירוקים. לבסוף נכנעת סקרלט ומתחתנת עם באטלר, אך לא מפסיקה לאהוב את ווילקס הלבנבן.
לבסוף עוזב אותה באטלר במילים שהפכו לאגדה: "בכנות, יקירתי, אני לא שם קצוץ". משפט הסיום של הסרט הפך אף הוא לאגדה: סקרלט המיואשת, המבינה שתמיד אהבה את רט ורק אותו, נופלת על הארץ ואומרת לעצמה: "לא אחשוב על זה היום, אחשוב על זה מחר. אחרי הכל, טארה תמיד תהיה שלי".
טארה היא אחוזתה רחבת הידיים של סקרלט, שעליה נלחמה כלביאה כשכל הגברים היו במלחמה, וטארה היא גם אדמה. וזה המסר של הסרט: אהבה למקום, לדרום, למסורת ולמנהגים, ומסעה לעצמאות של אשה שהיתה הפרח הדרומי הכי גדול, תערובת נשית של פתיינות ומצמוצי שפתיים שלימדה מה כוחה האמיתי.
___________________________________________________________________________________________________________
עוד בפנאי פלוס :
- ענת הראל מחטיפה מכת נגד לכל המשמיצים
