הדפסה
לכתבה באתר
>>>
But only love
can break your heart
Try to be sure
right from the start
Yes only love
can break your heart
What if your world
should fall apart?
>>>
הייתי בת 17 כשההורים שלי הושיבו אותי ואת אחי הצעיר ליד השולחן בפינת האוכל והסבירו לנו שהם מיצו.
שנים ההצהרה הרשמית שחתמתי עליה היתה ש"עדיף לכולנו ככה".
היום אני יודעת להגיד, ממש כמו שאמרה באטרקאפ לווזלי ב"הנסיכה הקסומה" של רוב ריינר:
I DIED THAT DAY
>>>
ב "סיפור אהבות" כנרת רוזנבלום מצליחה להחזיק באוויר בו זמנית אהבה, פרידה, אוכל, איטליה, ילדים, תל אביב, הורות, דירות שכורות, טיפת חלב, בגדים ותקווה. אין לי מושג איך היא עושה את זה. בעצם יש לי: היא כותבת כבר כמה שנים את הבלוג היפהפה (כמעט כמוה) "פריזאית".
בתמונה: כנרת רוזנבלום (צילום: חלי גולדנברג); הספר "סיפור אהבות" מונח על המדף בחנות הניו יורקית בארנס אנד נובל (צילום: ורדית גרוס, מתוך עמוד הפייסבוק של הספר; שמלה צהובה ופרחים צהובים (צילום: כנרת רוזנבלום).
>>>
"סיפור אהבות" השאיר אותי ערה שני לילות. אבל מה שיותר חשוב, הוא השאיר גם את המתלבש ער בלילות.
מאז שהוא גמר את הספר הוא מתקשר בבוקר ואומר לי לעצור ליד המשרד שלו, הוא יקפוץ רגע ויביא לי למכונית קפה מבית הקפה ליד.
>>>
כשגליה וכרמי טסים לאיטליה (כדי להתגרש) היא לובשת סוודר דקיק, מעיל עור וצעיף (היא מכניסה אותו לתיק כשהיא מעשנת, כדי שיישאר לו ריח של כביסה). אני מנחשת שהיא לובשת סט תואם של תחתונים וחזיה (גליה היא 1.77 מ' ומאוד מודעת לגובה שלה. אני מניחה שהיא קראה איפה שהוא שמי שלובשת סט של חזיה ותחתונים עומדת זקוף יותר. כן. מחקרים מוכיחים).
>>>
חוץ מהמכנסיים שגליה לובשת לטיסה, המזוודה שלה מכילה רק שמלות (וחצאית אחת ישנה).
כששאלתי את כנרת למה היא ארזה לגליה רק שמלות, התברר שהיא לא שמה לב שגליה מסתובבת כל הספר בשמלות.
בחיים האמיתיים, בכל הפעמים שפגשתי את כנרת, היא לבשה שמלה (בעצם פעמיים היא לבשה מכנסיים: פעם אחת בפריז, כי היה חורף וקר ופעם אחת בתל אביב, כי היא רכבה על האופניים הירוקים של העירייה).
תרשו לי לאבחן: יש לה עיוורון סלקטיבי לבגדים.
(כל הפרטים בעמוד שלי בפוליבור)
>>>
כשאת מתחתנת נדמה לך שכולם מסביב מתחתנים.
כשאת בהריון נדמה לך שכולם מסביב בהריון.
כשאת בת 40 ונשואה יותר מעשר שנים, את נתקלת פתאום בשבוע אחד בשני ספרים על נשים נשואות בנות גילך שמנהלות רומנים וירטואליים.
את "סיפור אהבות" ו"נשים נשואות לא מדברות על אהבה" (של מלאני גידיאון) קראתי באותו שבוע.
>>>
"כל במאי יודע שאפילו בנושאים הקודרים ביותר חייבים להיות רגעי חסד. חייבים להיות מקומות שבהם האור נוהר פנימה. אם המקומות לא קיימים, התפקיד שלך הוא ליצור אותם. זו שגיאה נפוצה בקרב מחזאים. הם לא מבדילים בין קדרות לבין משמעות. הם חושבים שאור זה קל. הם חושבים שהאור יסתנן בעצמו. אבל זה לא קורה מעצמו. את חייבת לפתוח את הדלת ולהכניס אותו".
(מתוך "נשים נשואות לא מדברות על אהבה").
>>>
אגב, אנחנו אוכלים עד היום ליד שולחן האוכל ההוא, אבל אני שוקלת לצבוע אותו בלבן.