איור: רונית מירסקי

 

לא באמת חשבתי שאוכל להתחמק מלכתוב על האולימפיאדה. אחרי הכל, מדובר באירוע שלונדון התכוננה אליו בערך שבע שנים (אם לא יותר: מרגע שעברנו לכאן כולם ידעו להגיד לנו ש"היי, אתם תהיו בלונדון כשהעיר תארח את האולימפיאדה!" - הרבה לפני שוויליאם וקייט הודיעו על החתונה שלהם.

ואז, לפני כשנה, התחילו להופיע המודעות שבישרו את תחילת ההרשמה למכירת כרטיסים. הבריטים, באופן לא מפתיע, מצאו שיטה הוגנת במיוחד שבה כל אחד יוכל להשתתף במכרז ולבחור במספר הכרטיסים שהוא מעוניין בהם לפי רמות מחיר שונות (אם כי כעבור שנה וקצת, עם תחילת התחרויות, הוועדה המארגנת נאלצה להודות שיש בעיות מסוימות באופן חלוקת הכרטיסים - בעיקר כי יותר מדי אנשים קיבלו את הכרטיסים שלהם בחינם ולא היו מעוניינים לצפות בתחרויות מסוימות).

בכל אופן, חזרה ללפני שנה וקצת.

בהיותי בעל נטיות מסוימות לעבודות מחקר מקיפות (יש כאלה שקוראים לזה אובססיביות) פצחתי בבירור על הישגי ספורטאי ישראל, כדי שמתוך המגוון האינסופי של האירועים, נוכל לבחור את אלו שבהם נוכל לראות ולעודד את ספורטאינו. על הדרך סימנתי כל מיני אירועים מרגשים וייחודיים, כמו טקס הפתיחה וטקס הסיום, גמרי אתלטיקה קלה - ואם אפשר, גם כדורעף חופים, לשם האווירה.

השיטה של הוועדה המארגנת התבררה ככשלון מוחלט מבחינתי, כשלא זכינו לקנות אף כרטיס! לאחר כמה זמן שיחררו כמה כרטיסים נוספים, וגם בסיבוב השני לא זכינו בכלום (אפילו לא לתחרות המוזרה עם הסוסים המקפצים). הסיבוב השלישי היה למשחקי אולימפיאדת הנכים, ולמרות שהיה לא קל לגלות מיהם הספורטאים הישראלים שיזכו להשתתף בתחרויות, הצלחנו להשיג את הכרטיסים הראשונים שלנו לגמרי השחייה של הגברים והנשים. הידד!

ככל שהזמן עבר, הוועדה המארגנת טרחה להזהיר את כל מי שרק אפשר מימי האולימפיאדה בלונדון. סיסמאות כמו "הולך להיות סיוט", "אם תוכלו - תעבדו מהבית", "אל תיכנסו למרכז העיר" התנוססו על פוסטרים שהופיעו בכל מיני מקומות, מלווים באיורים מחויכים של ספורטאים ממלאים את המרחב הציבורי. בוריס ג'ונסון (ראש העיר הססגוני) הקליט הודעה שהושמעה ברוב אמצעי התחבורה הציבורית, שמבקשת להתעדכן בעיתונות לגבי שינויים עתידיים בתנועה. כרזות אחרות כללו הסברים לתיירים הזרים (אני משער שהם כיוונו בעיקר לאמריקאים, אבל לא רק) ש"במדרגות הנעות עומדים בצד ימין, ומטפסים בצד שמאל".

במקביל לכל האזהרות, העיר התקשטה לכבוד השבועיים האלה, שהסתיימו אתמול. דגלי אנגליה הונפו, בתים נוקו, שיפוצים נערכו, נתיבי נסיעה הוגדרו, מסלולי אוטובוסים שונו ועוד ועוד. תושבי לונדון גילו פתאום את הגאווה שלהם מחדש, וסימני הדכדוך הכלכלי שהשפיעו על מצב הרוח הוחלפו בתקווה, בעליצות ובהפגנת אהבה כללית - שזה כשלעצמו הישג בלתי רגיל במדינה שבה רגשות הם כמעט מחוץ לחוק. למרות דיווחים ראשוניים שקצב מכירת המרצ'נדייס של האולימפיאדה לא מספק, נראה היה שכל אזרח שני לבש חולצה שתומכת בנבחרת המקומית (או כובע, או מטרייה). באופן שהפתיע אותי, חלק ניכר מחברי המקומיים בחרו להתחמק מהעיר ועזבו לבית הקיט שלהם מחוץ לעיר, לחופשה באפריקה, או לביקור אצל קרובי משפחה שאותם לא ביקרו יותר מדי זמן. אנחנו, לעומת זאת, בחרנו באפשרות ההפוכה, ורק חיפשנו דרכים להשתתף באירועים שונים.

 

צילומים: רונית מירסקי ועודד מזרחי

צילומים: עודד מזרחי ורונית מירסקי

 

ואז, לפני כחודש, התחילו להגיע הבשורות הטובות באמת. א', חבר שעובד בוועדה המארגנת (וגם היה אחד מכורי הפחם שטיפסו מתוך העץ), זכה בשני כרטיסים לאחת מהחזרות הגנרליות של טקס הפתיחה! ולא סתם שהוא זכה בכרטיסים - אני זכיתי בהצעה לקבל את אחד מהם! לא עברו כמה ימים וב', חבר אחר שקנה ארבעה כרטיסים למשחק הגמר של כדורגל הנשים, הציע לנו להצטרף אליו. ותרועת הסיום היתה כשחברה אחרת גילתה שלא תצליח להגיע לגמר השחייה הצורנית.

היום בפארק האולימפי התחיל בסיבוב התרשמות מהמתקנים השונים, כולל המגדל האולימפי, וביקור במיצגים של נותני החסות. קוקה קולה התגאתה ב-Future Flames, מיצג אינטראקטיבי של מוזיקה: בקומה העליונה אפשר היה להחזיק את אחד מהלפידים האולימפיים, ולהצטלם עם הרקע של הכפר האולימפי; ביציאה היה חדר חשוך מלא בנורות אדומות ולבנות שנעו לצלילים שונים, ומופעי ברייקדאנס מרשימים; וכמובן שביציאה חולקו בקבוקי קולה צוננים. הבקבוק, במהדורה מוגבלת (ועשוי מתכת!) מוצג עכשיו לראווה על המדף במטבח שלנו. פנסוניק השוויצה בטלוויזיות תלת ממד, ובמיצג שלה הוצגו כל מני סרטונים שפיארו את היכולות שלהם, אז וויתרנו, ומ-BP התחמקנו, כי הוזהרנו שזה לא שווה את ההמתנה המייגעת בתור.

בין לבין המוני מתנדבים כיוונו את התנועה והתנצלו על התורים. לחלקם היה תפקיד רשמי של משעשעי קהל, שכל תפקידם היה לשבת על כיסאות גבוהים ולספר בדיחות ששולבו במרירות ובהומור בריטי דק. אחרים פשוט השרו אווירה צוהלת ושמחה, וניסו לשלהב את הקהל (גם אם לא תמיד בהצלחה מרובה).

 

צילומים: עודד מזרחי ורונית מירסקי

 

אחר כך הלכנו לבדוק את דוכני האוכל, וכרגיל התפעלנו מהסדר המופתי שבו הבריטים עומדים בתור. כלומר, התור המופתי לדוכן הפיש אנד צ'יפס - מובן שהמושג תור לא קיים מול הדוכן של הסלטים (שזה כל מה שהגוף מבקש לאכול בימים החמים האלה של לונדון). בין מיצג למזון, נזכרנו שיש מטרה נוספת שלשמה באנו למזרח לונדון - התחרויות עצמן.

בניגוד לתגובות של בני משפחתי ("האנגלים היבשושיים לא הצליחו להרשים בטקס", "כניסת המשלחות היתה הכי מרגשת"), אני חושב שהיה טקס נהדר (גם האמיתי, לא רק החזרה שראיתי). את הטקס האמיתי ראיתי בפאב ספורט עם כמה חברים מקומיים להשלמת האווירה. אולי בגלל שראיתי כבר את הטקס במציאות, ואולי בגלל שכשראיתי אותו בטלוויזיה פירשנו אותו שדרני ה-BBC. נכון, לא מיד הבנתי שקנת' בראנה קורא קטע של שייקספיר וכל מיני כאלה, אבל לשמחתי הפרשנים ציינו זאת (והחברים המקומיים נתנו את התוספת שלהם), כך שההופעה הפכה ממרשימה למרתקת. בקריאה מאוחרת בוויקיפדיה הבנתי את שאר המשמעויות של כל פרט ופרט. בלי קשר לטקס הפתיחה, לדעתי לא צריך להיות אוהד כדורגל גדול או מבין עניין בשחייה צורנית כדי ליהנות מהאירוע עצמו ומהשעות שלפניו. האווירה במתחמים היתה שמחה וצוהלת (ומאורגנת לעילא ולעילא), ולעתים אפשר היה להרגיש כמו ביום בלונה פארק. הקהל (והמתנדבים) רק חיממו את האווירה, ואני לא הצלחתי להסתיר את ההתרגשות שלי.

עכשיו, אחרי טקס הסיום המרשים, נראה שהכל נגמר, ואנחנו תוהים איך חוזרים לשגרה, ומה נעשה בלי נטע ריבקין ובלי לי קורזיץ. מזל שיש לנו עוד שבועיים להתחיל את (כמעט) את הכל מההתחלה, עם אולימפיאדת הנכים.

ברוח ההשראה שקיוו להנחיל מארגני האולימפיאדה, הנה הגרסה שלי לחטיף גרנולה ביתי, שייתן לכם דחיפת אנרגיה קלה כדי לצלוח את שארית הקיץ.

 

צילום: רונית מירסקי

 

חטיפי גרנולה

 

מרכיבים (כ-16 חטיפים)

200 גרם חמאה

200 גרם (קצת יותר מ-1/2 כוס) סילאן

150 גרם (קצת פחות מ-1/2 כוס) דבש

400 גרם שיבולת שועל (שלמה, לא אינסטנט)

75 גרם (2/3 כוס) סובין חיטה או נבט חיטה

1 כפית קינמון

1/2 כפית מלח

50 גרם (כ-1/2 כוס) אגוזי לוז

50 גרם (כ-1/2 כוס) אגוזי מלך

100 גרם (כ-2/3 כוס) אוכמניות מיובשות

100 גרם (כ-2/3 כוס) דובדבנים מיובשים

50 גרם (כ-1/3 כוס) תמרים מיובשים חתוכים לקוביות בינוניות

50 גרם (כ-1/3 כוס) משמשים מיובשים חתוכים לקוביות בינוניות

50 גרם (כ-1/2 כוס) גרעיני חמניה

50 גרם (כ-1/2 כוס) גרעיני דלעת

קליפה מגוררת מחצי תפוז

 

(הערה לגבי המרכיבים: אם שומרים על היחס הבסיסי בין האגוזים לבין הפירות היבשים ה"רכים" אפשר לשנות ולהחסיר בין הסוגים השונים ולפי העדפות אישיות. כנ"ל גם לגבי הגרעינים)

 

אופן ההכנה

1. מחממים תנור ל-150 מעלות. מרפדים תבנית מלבנית בגודל 30X20 ס"מ בנייר אפייה

2. ממיסים בסיר קטן את החמאה, הסילאן והדבש. מביאים לרתיחה עדינה (זהירות שלא יגלוש), ומבשלים עד שהסירופ הופך לזהוב-ענברי. בינתיים, בקערה גדולה, מערבבים היטב את שאר המרכיבים.

3. יוצקים את הסירופ החם על המרכיבים היבשים ומערבבים היטב, עד שכל המרכיבים מצופים בסירופ (בהתחלה זה ייראה כאילו אין מספיק סירופ כדי להרטיב את כל התערובת, אבל זה קורה כשממשיכים לערבב).

4. מעבירים מחצית מהתערובת אל התבנית ומהדקים קלות. יוצקים את יתרת התערובת לתבנית, ומשטחים בלי להדק יותר מדי.

 

צילום: רונית מירסקי

 

5. אופים כ-25 דקות, עד שפני המאפה זהובים (מי שאוהב את חטיפי הגרנולה שלו פריכים במיוחד יאפה 5 דקות נוספות).

6. מוציאים מהתנור ומצננים היטב. כשהמאפה עדיין חם הוא יהיה רך יחסית, אבל הוא יתייצב ויקבל צבע עמוק יותר אחרי הצינון.

7. מעבירים את המאפה השלם אל קרש חיתוך, וחותכים למלבנים בגודל הרצוי.

 

צילום: רונית מירסקי