הדפסה
לכתבה באתר
האם עיצוב הוא עניין של מותרות, כפי שרבים סבורים, או מרכיב חשוב באיכות החיים שלנו? עם הסיפור הבא, שמדגים היטב את הקשר בין השניים, קשה להתווכח. "בית אנדרו" בראשון לציון הוא ביתם של 24 דיירים עם מוגבלות שכלית שמוגדרת כקלה עד בינונית. הם גרים שניים בחדר, בארבע "דירות" בנות שלושה חדרים, וחולקים חדר אוכל וסלון משותפים. צוות מקצועי נותן מענה לצרכיהם ותומך בהשתלבותם המקצועית והחברתית בקהילה.
במשך שנים היה לבית אנדרו מראה "מוסדי", שאינו מרחיב את הלב או מעורר השראה כלשהי: אוסף של רהיטים פונקציונליים, בנאליים, אקראיים. לא בדיוק בית מהסוג שאנשים חולמים עליו. אך פרויקט שאותו יזמו דנה ויאנו ובן זוגה האדריכל זהר בן לביא שינה את הכל. ויאנו היא אישה צעירה ונמרצת, שעזבה את עולם ההיי-טק ועברה לעבוד עם בעלה, בן לביא, במשרד האדריכלים שלו, "BLV design & architecture". "אני באה מעולם ההיי-טק, עבדתי שבע שנים ב-hp אינדיגו, חברה שתורמת לקהילה כדרך חיים", מספרת ויאנו. "לכן גם כאן חיפשנו פרויקט שנוכל להצטרף אליו. גורמים במקום העבודה הישן שלי קישרו אותי עם בית אנדרו". ויאנו ובן לביא הציעו למנהלת הבית, גאולה אמיר, למנף תקציב שקיבלה לצורך הפיכת הממ"ד לחדר מחשבים, ולעשות שיפוץ כולל.
"כשראינו את המקום הבנו שבתקציב שאושר, 70 אלף שקלים, אי אפשר להגיע רחוק, אך שכנעתי אותה שאפשר להשיג יותר מחדר מחשבים גם בסכום הזה. הכל אפשרי, צריך נחישות ועבודה קשה". מספרת ויאנו. התקציב הנמוך וחוסר היכולת לשבור קירות הובילו להחלטה להתמקד בעיצוב פנים ו"הום סטיילינג" של החלל. "המטרה העיקרית שלנו היתה להוציא את המוסדיות מהמבנה ולהכניס אליו נשמה, להטמיע בו מהאישיות של הדיירים ולהעניק לו תחושה של בית", אומרת ויאנו.
בני הזוג חקרו את התאמת הבית לצרכי הדיירים ופרמטרים כגון השפעתם של צבע ואייקונים גרפיים על יכולת ההתמצאות שלהם במרחב. אחרי שתיכננו מחדש את החללים והשיגו את האישורים הנחוצים יצאו לעבודה. בשלב הזה הם כבר לא היו לבד - פניות לספקים ולגופים שונים הניבו היענות מרשימה. לשבוע השיפוצים התייצבו 75 מתנדבים: 60 מ-"hp אינדיגו", עשרה ממשטרת ראשון לציון וחמישה נערים מבית הספר ויצ"ו נחלת יהודה. המתנדבת הראשונה שהתייצבה לעזור היתה מליסה סמטבנד, היום חלק בלתי נפרד מהמשרד של ויאנו ובן-לביא. יחד צבעו את הבית מחדש, בעזרת צבעים וציוד שנקנו בהנחה ב"מעודד צבעים" ואצל "מאיר אביר".
המנהלת אמיר מספרת בגאווה: "בשעות הבוקר הדיירים שלנו עובדים, חלקם במפעלים מוגנים וחלקם בשוק החופשי. בצהריים הם חוזרים לבית ומשתתפים בפעילויות ובחוגים שונים, שמטרתם השתלבות בקהילה. יש לנו שני דיירים שגויסו, שניים הביאו מדליה אולימפית ב'ספיישל אולימפיק', שישה עברו להתגורר לבד. בתקופה השיפוצים, כל מתנדב שהגיע אלינו השתלב בארוחות המשותפות והכיר את הדיירים. לא היה מתנדב שבא, צבע קיר והלך. גם הדיירים השתתפו בפרויקט ונהנו מאוד".
"הלידות שלי היו הדבר היחיד שריגש אותי יותר מהשיפוץ הזה", אומרת ויאנו. "הייתי מופתעת ממספר הספקים שהצטרפו, עבדו ותרמו. למרות האווירה הקצת צינית שיש בארץ ולמרות המצב הכלכלי, ההיענות לפניות שלנו היתה מדהימה".
איך עוצב הבית?
ראשית טופל החלל הציבורי. במקור הוא שימש לכמה תכליות, שחייבו את הדיירים להזיז את הריהוט מצד לצד בהתאם לפעילות. בן לביא חילק את החלל לשלושה אזורים נפרדים ומוגדרים: פינת אוכל, פינת טלוויזיה ואזור למשחקים ולקריאה. את הקירות ניצל לחלוקה ובאמצעות גופי תאורה שונים הדגיש אזורים שונים. התאורה המוסדית במקום הוחלפה בתאורה ביתית: במקום מנורות הפלורסנט הותקנו מנורות שמעניקות אור חם רך - תרומה בשווי 12,000 שקלים של החנות "יאיר דורם".
"לא יכולנו לגעת בקירות המבנה, ולכן השקענו באמצעים אחרים", אומרת ויאנו. "חברת 'איגנשטיין פינס' עשתה בהתנדבות את כל עבודות החשמל, ההכנה וההתקנה של התאורה החדשה. הם גם חצבו תעלות בקירות כדי להוסיף מנורות ואור לחלל".
מה שהיה הסלון הפך לפינת האוכל. שולחנות העץ הגדולים והישנים שיוו למקום תחושה של בית תמחוי. הם הוחלפו בשולחנות קטנים ומרובעים, קלים להזזה, נוחים לתחזוקה ומודולריים, שמעניקים לחלל אופי קליל וגמיש ומאפשרים לו לתפקד בכל מיני דרכים. השולחנות ופריטים משלימים נוספים לבית נקנו בהנחה ב"איקאה". כסאות האוכל נקנו בהנחה ב"פיק אפ". על הקיר האחורי של פינת האוכל – המראה הראשון שנגלה לעיני כל מי שנכנס לבית – נתלו לוחות עם מסגרת רחבה, שעוצבו והוכנו כתרומה על ידי אדי לנציאנו מנגריית "עץ למחשבה". ללוחות הוצמדו ציורים שציירו הדיירים.
הסלון החדש מוקם בחלק הפנימי של החלל, כך שהוא משקיף על הגינה דרך חלון גדול. המיקום החדש, רחוק מדלת הכניסה, הפך אותו לאינטימי יותר, ומאפשר ליושבים בו ליהנות משקט, בלי להיות מופרעים על ידי הנכנסים והיוצאים מהבית. הוצבו בו ספות חדשות בצבעי אדמה, שנרכשו ב"ביתילי" בהנחה משמעותית. אמיר בחרה את הרהיטים והקפידה על בדים עמידים וצבעים מתאימים. בחלל הסלון והכניסה נתלו תריסים ונציאניים שנקנו בהנחה ב"אורגון", ואת התמונות המודפסות תרמה "hp אינדיגו". מיקומו החדש של הסלון יצר חיבור בין פינת הישיבה הפנימית לפינת הישיבה בחוץ, שבה מרבים הדיירים להשתמש. גם שם הוצבו רהיטים חדשים.
הממ"ד הגדול הפך לאזור מחשבים ויצירה. אזור המפוחים, שהיה גלוי לעין, הוסתר בוילון PVC שהדפיסה בחינם חברת "PicPong" (שדאגה גם למסך המסתיר את ארון החשמל בכניסה לבית). ויאנו ובן לביא רכשו ב"איקאה" שולחנות עבודה שעליהם הוצבו מחשבים שתרמה "hp אינדיגו".
לאחר שהבינו את תרומתם של הצבעים ליכולת ההתמצאות של הדיירים במרחב, החליטו לאפיין כל אחת מארבע הדירות בבית בגוון שונה: ירוק, סגול, שוקולד ואפור. על דלתות ארונות האחסון הודבקו מדבקות עם אייקונים גרפיים. הספות והמיטות נצבעו בהתאמה וכך גם הדלפקים החדשים, שבנתה בהתנדבות נגריית "עץ למחשבה" במבואת הכניסה של כל דירה, שמשמשת גם כסלון קטן.
בחדרי השינה הושאר מקום לביטוי עצמי של הדיירים: "כדי לחסוך כסף צבענו רהיטים ישנים שהיו במקום, קנינו מסגרות ומדפים ודאגנו שמשפחות הדיירים ישלחו צילומים וחפצים אישיים", מספרת ויאנו. ואמיר מסכמת: "מעבר להיבט האסתטי שהיה חשוב לשפר, דנה וזוהר תכננו בית שיאפשר לדיירים איכות חיים".
ומה הלאה?
"זה באמת היה פרויקט מרגש מאוד עבורנו" אומרת ויאנו, "ואנחנו מתכננים לעשות משהו חדש השנה. כרגע אין לנו כיוון סגור: לוקח זמן למצוא משהו מתאים ואני בודקת כל מיני אופציות. אשמח לקבל פניות בעקבות הכתבה".
אחד הכיוונים שוויאנו בודקת הוא תכנון ועיצוב למשפחות ביישובי פריפריה רחוקים, "שיש להן תקציב מוגבל מאוד, קשיים ומצוקת דיור, בגלל מספר גדול של נפשות, בית ירוד ומוזנח וכדומה. זה פרויקט שמתאים לרוח הזמנים, אבל הוא מורכב יותר מכל הבחינות, כי צריך למצוא את המשפחות הנכונות ולדעת שבאמת אנחנו והתורמים האחרים עושים מצווה, ולא סתם משדרגים בית".
>> ליצירת קשר עם דנה ויאנו וזהר בן לביא לחצו כאן.
>> לאתר של הצלם אילן נחום
עוד מעצבים שתורמים לקהילה:
>> 60 משפחות קיבלו ייעוץ אדריכלי חינם בערב של ''ספיד דיזיין''
>> ואיך נראית המשחקייה שעיצבה שרית שני חי במחלקה האונקולוגית לילדים?
