הדפסה
לכתבה באתר
כשווד הגיעה לפרגוואי היא לא ידעה שהעניינים שם מתנהלים אחרת. כך היא מספרת: "העברתי את חיי בזריקת אשפה בפח הזבל ללא מחשבה, עם הידיעה ששירותי התברואה מגיעים לביתי באופן קבוע כדי לקחת משם את כל מה שאיני רוצה בו. ברור, למדתי בבית הספר על מזבלות ועל מיחזור וחשבתי שאני בן אדם ירוק. אבל מעולם לא ראיתי את האשפה האישית שלי מצטברת; היא פשוט נלקחה משם מבלי להיראות עוד. חשבתי שכך יהיה תמיד. ואז עברתי לפרגוואי".
מי מוריד את הזבל בבית הזה?
זוכרים את שביתות עובדי העירייה, עם ערימות האשפה שהתגבהו ברחובות ואילצו אתכם לפגוש בבוקר יום ראשון את כל שאריות האוכל שהשלכתם במוצאי שבת? עכשיו דמיינו משהו דומה מאוד לזה קורה במשך שנתיים. כך נראו חייה של ווד בפרגוואי.
בהתחלה היא השליכה את הפסולת שלה לפחי האשפה ברחוב, אבל אחרי כמה ימים מצאה את עצמה פוגשת מחדש את אריזות החטיפים שאכלה, יחד עם עוד כמה סוגי פסולת מביכים יותר. כאחת האדם בפרגוואי, היא הבינה שאף אחד לא מעלים עבורה את האשפה, וכמו כולם, גם היא מסתובבת ברחוב מרובב בעטיפות של ממתקים שכולם אוכלים, אבל איש לא מפנה לעולם.
היא הבינה שאם היא רוצה לחסוך מעצמה מפגשים מביכים עם האשפה האישית שלה ברחוב, היא צריכה להיות יצירתית. החלק הקל היה שיירי האוכל: תושבי פרגוואי נוהגים לתת את השאריות שלהם לתרנגולות ולפרות שמסתובבות בחצר, אבל לווד לא היו חיות משק. היא עשתה את הדבר המתבקש והחלה לטפח ערימת קומפוסט. "ערימת הקומפוסט הפכה לאובססיה שלי", היא כותבת. "ביקרתי אותה כמעט בכל יום, גורפת עליה זבל פרות, בודקת את החום ובסופו של דבר משתינה עליה (בשביל החנקן), כאשר (כך קיוויתי) אף אחד לא הסתכל". התגמול היה דשן משובח לגינה.
אך כאמור, זבל אורגני הוא כזה שקל לטפל בו. היו דברים אחרים. את נייר הטואלט היא נהגה לשרוף בשדה פתוח כמה פעמים בשבוע ובהתחלה חשבה שתצרף אליו אריזות קרטון ופלסטיק, מגזינים ועיתונים ישנים, אבל החשש לפגיעה בסביבה הוביל אותה לפתרון אחר. אריזות קרטון, כמו אלה של הקורנפלקס, הפכו ללוחות בינגו לילדי בית ספר; מגזינים נמסרו לקורא הבא; חלק מהנייר הועבר למיחזור.
נשארנו עם אריזות הפלסטיק. בפרגוואי, ממש כמו כאן, אין באמת איך להיפטר מהן. צריך פשוט להפסיק להביא אותן הביתה. ווד החלה לקנות מוצרים בתפזורת ואמרה שלום ולא להתראות לחטיפים באריזות מרשרשות.
זה, לדוגמה, משהו שהאדמה תוכל להתמודד איתו (צילום: shutterstock)
פגישה מביכה עם הזבל
בהקשר של האשפה רק דבר אחד מבדיל בין הצפון אמריקאים לאחיהם מהדרום. גם אלה וגם אלה מייצרים פסולת, שחלקה מתכלה וחלקה כאן כדי להישאר. ההבדל הוא שאצל הראשונים יש מי שדואג להעביר את האשפה למקום אחר, להרחיק ולהסתיר אותה. זה הכל. זה מעלה בי מחשבות פרוידיאניות בלתי נמנעות: כמו זבל ריחני, כך גם רגשות וזיכרונות שמעוררים בנו חוסר נוחות אנו ממהרים להטמין במקום עמוק ובלתי נגיש - המזבלה של התודעה לצורך העניין. בשגרה, לפחות כלפי חוץ, אנחנו לא נוגעים בחומרים שהדחקנו, אבל הם נמצאים שם, משפיעים עלינו - ולא לטובה - ומחכים שנתמודד איתם. קונפליקטים לא פתורים, בדיוק כמו אשפה לא מטופלת, בסופו של דבר ירימו ראש.
הפרגוואים החלו להתמודד עם פסולת בלתי מתכלה כחלק מהשפעות המערב בעשורים האחרונים. החטיפים המסורתיים שלהם לא הצריכו אוטו זבל, כי היה מדובר בעיקר בבננות שאין שום בעיה להתמודד עם ה"אריזה" שלהן. יש להניח שבעקבות החטיפים והאוכל המעובד, גם משאיות הזבל יגיעו בסופו של דבר לרחובות אסונסיון.
מייגן ל. ווד כבר חזרה הביתה, לנוחות של ניו יורק. היא לקחה איתה הלאה את מה שפרגוואי לימדה אותה. גם במקום כמו ישראל, שבו האשפה מפונה באופן סדיר, כזה שלא משאיר לנו הזדמנות להיכרות אינטימית עם הפסולת שלנו, לראות אותה מצטברת, להתבונן במתנות הצבעוניות שאנו משאירים מאחורינו לכדור הארץ, אפשר ליישם את מה שווד נאלצה לעשות בפרגוואי. אם לא את הכל, לפחות חלק מהדברים. לעשות קומפוסט, לקנות בתפזורת, לצמצם צריכת מזון מתועש, להעביר הלאה, למחזר.
כדי להגביר את המוטיבציה אפשר לנסות תרגיל פשוט, אבל מאתגר: לדלג עם כמה הרקות של פח הזבל ולהסתכל על מה שנאגר בחלל האפל שמתחת לכיור: כמה מתוך זה מתכלה? איזה חלק מהאשפה שלנו הוא תוצאה של בזבוז או עיניים גדולות? מה היה יכול להיחסך מפח הזבל אם היינו מתכננים אחרת את הקניות והצריכה שלנו? תסתכלו על הכמות ותזכרו שזה לא נעלם, רק נוסע למקום אחר לא מאוד רחוק מהבית.
מה אפשר ללמוד מזה? אולי שלכל אחד מאיתנו יש יכולות יצירתיות וייחודיות שהוא יכול לבטא בדרכים שונות וכך לחולל שינוי. בהתחלה זה יקרה דרך חלקת האלוהים הקטנה שלו ומשם זה עשוי להדהד ולעורר השראה באחרים.
צידה לדרך
"כדי להמציא, אתה צריך דמיון טוב וערימה של זבל" (תומאס אדיסון)
לאתר מהות החיים
