לפני שנתיים וחודש ביצעתי פשע נגד מדינת ישראל ואפילו לא ידעתי. בן זוגי ואני קראנו לבת שנולדה לנו: היילי. לא רות או שרה, לא מיכל או קרן. היילי, ירחם השם. שם לועזי, שאם להיות לגמרי כנים אפילו לא ידענו מה המשמעות שלו. השבוע פירסמה דליה נוימן פוסט שבו בחרה להתייחס לסלבס הישראליים שנותנים לילדים שלהם שמות לועזיים. אני אמנם עדיין לא סלב, אבל הטור הזה עיצבן באופן אישי. וזה באמת לא נראה לי משנה אם אתה סלב או לא.

היילי בניו יורק (צילום: אור ברנע)
היילי בניו יורק (צילום: אור ברנע)

 

אבל בואו נלך עוד 9 חודשים אחורה. אפילו יותר. בימי הרווקות שלנו חיינו מוזיקה. הלכנו להמון הופעות, נסענו לפסטיבלים בעולם, התחתנו במועדון הופעות והתאהבנו ביחד בזמרים וזמרות. אחת הזמרות שפיתחנו אליה סוג של אובססיה היתה היילי וויליאמס מלהקת "פארמור". אהבנו את הלוק שלה, את המוזיקה שלה, את החוצפה והחדשנות שלה ודי מהר היה ברור לנו שלבת שתהיה לנו נקרא היילי, בהשראתה.

אבל במהלך ההריון, כשההורמונים כנראה גרמו לי לעשות דברים מוזרים כמו לפתח תאווה לא ברורה לתפוחים ירוקים, פתאום חששתי שהיילי נשמע זר מדי, אז החלטנו להתפשר ולקרוא לה אלי. וחיינו עם זה בשלום. יחסי. במקביל החלטנו שהשם השני שלה יהיה טוהר, שם שמאוד אהבנו את המשמעות שלו ואהבנו את העובדה שהוא יסתתר בשם הגם ככה בלתי אפשרי שלה - היילי טוהר אלתרמן ברנע.

היילי נולדה בשבוע 37 בלידה מאוד לא פשוטה. שעה אחרי שנולדה, בחדר ההתאוששות, הסתכלנו אחד על השניה וידענו, אחרי שראינו אותה, שהיא פשוט היילי. הצליל, החיבור הרגשי שלנו לשם, הדבר המיוחד הזה, הכל פשוט היה שם, אצלה.

אז כן, מאותו הרגע כולם משבשים לה את השם באותו האופן וכולם מגלים שאין להם מושג בלהקות פאנק רוק, אבל היילי היא כל כך היילי. והיילי רואה "פרפר נחמד" ו"ססמי סטריט", יודעת לספור עד עשר ולשיר את ABC, אוכלת חומוס וטופו, לומדת לחלוק עם החברים שלה, מגלה חמלה בלתי נגמרת לבעלי חיים, לא מבחינה בין גזע, צבע, דת או מין ולא מפסיקה לפזר אהבה מסביבה.

היילי כבר ביקרה בניו יורק ויודעת לספר שיש שם פארק וסנאים. היא יודעת שהיא גרה בתל אביב ושיש פה חתולים והיא יודעת שסבתא היתה בשוויץ והדודה שלה חזרה מהודו.

בגיל שנתיים היא פחות פרובינציאלית מרוב המבוגרים שאני מכירה, אבל היא בעיקר לא שופטת אף אחד בגלל השם שלו. מבחינתה מאיה, דניאלה, ריו, לירי ופנתר - כולם חברים שלה והיא אוהבת אותם אותו הדבר. כולם חלק מהעולם שלה והוא רחב בדיוק כמו הלב שלה.

להחליט ששמות מקרבים אותך למקום שלך זה פרובינציאלי. להעניק שם על סמך נתון לוקאלי ולא על סמך חיבור רגשי, זה עלוב. במקום לקרב אותנו לעולם הגדול והמתקדם, בו שמות נבחרים על בסיס הצליל שלהם והמשמעות הפרטית שיש למעניקים אותם, זה רק משאיר אותנו יותר לבנטינים. יש גאווה בדניאלה, בגלי, ברפאל וברועי. זה אמיתי. אבל זה לא פחות אמיתי מהיילי, מיקה או אלבה, שכל מה שמשנה זה איזה מין בני אדם הם יגדלו להיות.