הדפסה
לכתבה באתר
מכיוון שהשנה אני לא בארץ, אין לי הפריבילגיה להגיע, לראות, להתעייף, להתמנגל ולהתמוגג מתערוכות הבוגרים. ניסיתי להיאבק כדי לפרוץ את מסך הפוליטיקה שאופף את תערוכות הגמר - בדמות הסטודנטים שהפקולטה בחרה לדחוף קדימה - ובאיזשהו מקום, המרחק מאפשר להיות יותר אובייקטיבי ולבחור את העבודות המעניינות, בלי לדעת מה הוצג בצורה מהממת וקיבל חדר יותר גדול. כך גם יסתכלו מעסיקים, או מרצים בתארים מתקדמים, על תיק העבודות של אותם סטודנטים. אני מחבב את הריחוק הזה.
יש עבודות רבות שאני רוצה להתייחס אליהן ולכן אקצר בהתייחסות הפרטנית, אך יכולתי לכתוב על כל אחת פוסט שלם - כי כל אחת מהן ראויה לזה. גם מבלי להגזים ולפזר הבטחות שברשימה הבאה נמצאים מעצבי העתיד, עדיין מדובר בפרויקטים מעוררי השראה; הייתי משתף פעולה עם כל אחד ואחת מהסטודנטים הללו. אז הבה נתחיל...
שני אזגי - המכונה האינטראקטיבית - המכון הטכנולוגי חולון HIT
אזגי עושה צעד אמיץ ומחברת עולמות, כיאה למעצבת אינטראקציה: מוזיקה, ויז'ואל, מושן וחוויה. בסרטונים רואים כיצד אנשים משחקים עם המכונה האינטראקטיבית שהיא יצרה. כמי שגולש באינספור בלוגים של טכנולוגיה ומוזיקה, הפרויקט הזה יכול לככב בחלקם הגדול.
דני וולף
- disform - בצלאל
העובדה שדני יצר את אריזת הערוץ המוזיקלי שלו בתלת-ממד, רק מוכיחה את הטרנד הנמשך של ערוצי הטלוויזיה לשלב טכניקות כאלה בתכנים שלהם. הרעיון ליצור משהו שאינו קיים, לדמות ולשנות את המציאות, בא כאן לידי לביטוי בדמות עיוותי המציאות בהתאם למוזיקה - כפי שכולנו מרגישים את הפיזיקה של עולמנו משתנה כשאנחנו שומעים מוזיקה, כשהרגשות מתהפכים לפי חלקי השיר. דני יצר שפה ויזואלית מרהיבה, ובמיוחד התחברתי להתייחסות שלו למדיום. בניגוד להרבה יוצרי תלת-ממד אחרים, דני יודע שזה לא אמיתי ולא מתאמץ לשוות לכך מראה אמיתי. להיפך, הוא הולך עם העיוותים והבאגים שקורים במהלך היצירה. אני יכול לראות את זה ב-MTV מחר.
עדי פליישר פלד
- The Big Astrology Experiment - שנקר
עדי בחרה להתעסק באסטרולוגיה, כלומר בעתיד, או יותר נכון בספקולציות לגבי העתיד. האם אסטרולוגיה היא נבואה שמגשימה את עצמה, או מבוססת על משהו? עדי בוחנת זאת באמצעות פתיחת דיאלוג מידע עם הגולש. המשתמש נותן את הסכמתו לשיתוף פרטיו האישיים, והניסוי מאפשר לאפליקציה לראות מה הגיע קודם - התרנגול או הביצה. מה משפיע על מה, והאם אכן יש דרך לנחש את העתיד דרך אסטרולוגיה. עדי הצליחה להקיז עוד עיצוב מלוטש מאסכולת הרטרו חלל, שנחשבת לטרנדית בבלוגי העיצוב, בטעם ובחשיבה נכונה על מסך ושימוש במגע.
קסניה סימינוב
- מה אשה רוצה? - המכון הטכנולוגי חולון HIT
פרויקט אמיץ של קסניה, המציב אותה כדמות הראשית של הסיפור. היחשפות היא לא תהליך קל, וקסניה חושפת את הקרביים שלה באופן שיכול להביך את הצופים. מכל מה שראיתי בחולון, הפרויקט הזה עשוי בצורה הטובה ביותר, עם תפאורה נכונה, מוזיקה נפלאה (אין על ה Glitch mob) וסטיילינג נכון.
עידו מוהר - דילייט - בצלאל
המוצרים הופכים לדיגיטליים ומהירים, והמפגש עימם הופך לדו-ממדי. ניטינול היא מתכת "חכמה", המשמשת בדרך כלל בתעשיית החלל ובמוצרים רפואיים, ומאפשרת תנועה אורגנית-אוטונומית. תוך כדי "ריקוד", הופך כל אובייקט של מוהר לגוף תאורה מתפקד. התנועה האורגנית של מוצרים הופכת לדרישה מבוקשת, שהרי היא מעניקה לאובייקטים אישיות, אנושיות ואופי. עידו שיכנע אותי שאפשר יהיה לראות בשוק מוצרים כאלה, גם אם הם יהיו יותר כבדים ורחבים. היה מעניין לראות את הפרויקט בגרסה הכבדה הזאת כחלק מפיסת ארכיטקטורה, או לראות כיצד אדם יכול לתפקד בתוך חלל שבו האביזרים סביבו זזים בצורות מפתיעות. הפרויקט מציף את השאלה שנשאלת בספרי מדע בדיוני, מה יקרה כשהמכונות יתחילו להיות אנושיות יותר, וכשהטכנולוגיה תגע בטבע.
הילה מחלוף - אוטוטו אפפ' - שנקר
הילה יצרה אפליקציה שתעזור עם נושא כאוב: התחבורה הציבורית בישראל. בניגוד ללונדון, שבה אני מגיע לתחנה ומקבל את התזמון המדויק של האוטובוס הבא (לא יותר מחמש דקות בדרך בארץ המצב קצת שונה. מחלוף מדגישה את הצורך בשינוי ועוזרת ליצור אותו: האפליקציה מציעה את המידע שכל כך חסר, ומאפשרת לאזרח לאלתר בין האוטובוסים וליצור קשרים חברתיים תוך כדי נסיעה.
אפיק נעים - הקצה - בצלאל
אין על "הקצה", תוכנית הרדיו האולטימטיבית עם שדרנים שאני מכיר ומעריך כבר שנים. קוואמי ונדב רביד ושותפיהם החדשים תמיד יהיו בראש סדרי העדיפויות של קהילת המוזיקה, וכנראה גם של קהילת המעצבים. אין פלא שתחנות כמו "תדר" מצליחות להביא קהל חדש ולהרים לוחות שידורים מרשימים למשך פרקי זמן ארוכים. אפיק נעים, ככל הנראה מעריץ נלהב, יצר מיתוג לתוכנית, שמבחינתי מקדם את ההצעה שהקצה תהפוך לתוכנית טלוויזיה. העיצוב המלוטש, הפסקול הנעים והדמות המרתקת הן חלק מהעטיפה שנותנת טעם של עוד. אני מאחל לאפיק להצליח להתחבר לקהילת המוזיקה בארץ, כי הרווח שלה יהיה עצום, ואם לא - תמיד יש עולם הגדול שם בחוץ. אני כבר שלחתי לקוואמי הודעה על הפרויקט שלך.
אסנת פייטלסון
- Voyages Extraordinaires - שנקר
אסנת מתעסקת בנושא נוסף החביב עלי, ה-ע-ת-י-ד. בעוד התעסקויות בעתיד מביאו לרוב גישה ביקורתית אובדנית, אסנת לוקחת את זה בגישה הרצינית כאילו זה קורה עכשיו והיא נאלצת לחיות ולפרסם בעידן שבו טיסה לחלל היא אפשרית. האיורים שלה מושפעים מספריו של ז'ול ורן, והיא יצרה דימויים כובשים ואסתטיים בעזרת מלגה שקיבלה מסדנת ההדפס של בעלי המלאכה.
כל האיורים נעשו בהדפס רשת ידני בשימוש חומרים יקרים, כיאה למעמד הגבוה שלו תישמר לעד זכות הראשונים לטוס לחלל.
אחוה פרידל - Transition
הסרטון הזה ריגש אותי מכמה סיבות. קודם כל הנושא, שלכשעצמו פותח עיסוק מעניין ביכולתם של מעצבים לספר סיפור. לא כל אחד יכול לעשות את זה היטב, גם אם הוא עוקב בשיטתיות אחר תהליך היצירה הקולנועי הכולל, אבל נראה שלאחוה יש הרגש והיכולת להעביר את זה. שנית, כדאי לציין את הטכניקה: Frame by Frame קלאסי, שמצד אחד הופך את היצירה לשיטתית ואובססיבית, אך מצד שני כופה תכנון מדויק לאורך כל הדרך - מה שמראה שתהליך היצירה היה החלטי.
כשהתחלתי לכתוב את הפוסט, אוטומטית כיוונתי לראשי מחלקות. רציתי לדבר איתם, לשמוע מה הם חושבים, להבין כיצד הם תופסים את המצב ולאן אנחנו הולכים בעתיד. בחלק מהמוסדות ראשי המחלקה כנראה נשגבים מדי ולא הצלחתי להגיע אליהם, ובמקרים האלה דיברתי עם גופי פרסום חיצוניים, מערכות השיווק של בתי הספר ולפעמים גם מערכות השיווק של מערכות השיווק של בתי הספר. שלא תבינו לא נכון: הם מקצועיים, הם רוצים לדחוף את העבודות קדימה, הם עונים לכל המיילים, ואני בטוח שהם מתלהבים מזה הרבה יותר מכל מיני דברים אחרים שהם עושים, כי זה עיצוב וזה קסום, אבל זה לא אותו דבר כמו לשמוע את המרצה שלכם מדבר על זה, לשמוע אתכם הסטודנטים מדברים על זה. אף אחד, לפחות במעמד הזה, לא יכול לייצג אתכם יותר טוב מעצמכם. לא מזמן דיברתי עם חברה שמכרה עבודות בתערוכה בארץ, שם הצמידו לה משווקת שעשתה מחקר מקיף על העבודה שלה ודיברה עליה יותר טוב מכפי שהיא יכולה לדבר על עצמה. זה לא המצב פה.
כמות התוצרים שבתי הספר לעיצוב מפיקים היא בלתי נדלית. חבל שהקהל הרחב צריך לחכות כל שנה לחודשי הקיץ החמים כדי לקבל את מקלחת העיצוב האהובה עליו. צריך לעודד תערוכות-אמצע כמו שהמכון הטכנולוגי חולון עושה לעתים, ולעודד מרצים לחשוף את עבודות הסטודנטים שלהם בקורסים ה"רגילים" במהלך הסמסטר, כמו שעודד עזר מרבה לעשות. גם ארכיון מחלקתי הוא דבר שכל פקולטה לעיצוב צריכה להקים, בין אם ברשת ובין אם באמצעות קטלוגים של פרויקטי בוגרים שנגישים לסטודנטים חדשים, שנמצאים לפני המעמד המלחיץ והמרגש.
הדבר האחרון שתמיד מטריד אותי בנוגע לפרויקטי הגמר הוא חוסר הנגישות הגלובלית שלהם. גם אם הציונות מושרשת עמוק בלבכם והאות העברית מקודשת אצלכם, חשוב לתת דגש על תרגום לאנגלית, הוספת כתוביות וטקסטים שמסבירים את העבודה באנגלית. עולם התחרויות, התערוכות והתארים השניים יקבל בחום כל שידרוג בינלאומי מסוג זה. בקטע הבינלאומי ראוי לציין את המחלקות לאמנויות המסך בבצלאל והמחלקות לטקסטיל ולאופנה, ששמם מתנוסס בפסטיבלים בינלאומיים. אפילו המרצים בלונדון שלי מכירים אותם.
על אף שאני לא יכול להתמודד עם כל בתי הספר לעיצוב, זה לא אומר שלא הייתי רוצה לראות את כל העבודות. קראתי את יובל סער בבלוג שלו והסכמתי: זה מטשטש, עמוס, וחבל שלא נפרס על תקופות נוספות בשנה. קראתי גם באנטייטלד את הפוסט של מעיין פוס, על העובדה שלא חייבים להיות מעצבים אחרי התואר, כמו שלא חייבים להיות סוציולוגים או פסיכולוגים אחרי תואר ראשון בתחום. 50% מהאנשים לא יהיו מעצבים בסוף התואר, אבל בעזרת חינוך טוב אולי הם יוכלו להשפיע על העיצוב ועל ראיית העולם.
תערוכות בוגרים 2012 - לכל הכתבות