רוצה שהבת שלו תאהב אותך? תפסיקי להתאמץ

"אז מה קורה", שאלתי.

"תקשיבי, אני התייאשתי. מצדי שלא תבוא יותר", היא החלה לפרוק מטען "חורגת". "היו שנים שניסיתי להגיע אליה. היא הייתה מגיעה ואני הייתי עומדת ומכינה לה את המאכלים שהיא אוהבת. שואלת אותה איך היא מרגישה ואם טעים לה ומתעניינת איך היה בבית הספר ואם צריך, הייתי מסיעה ומחזירה, הולכת איתה לקניות. אבל היא - כל פעם הגיעה יותר ויותר כועסת. לא מדברת, עושה טובה שהיא אומרת שלום. בחייאת, כמה אני יכולה לספוג? שלא תבוא. אין לי גם למי להגיד את זה, כי בכל פעם כשאני רק פותחת את הפה להגיד משהו לאבא שלה, בן זוגי, הוא מיד אומר לי: "את לא אוהבת אותה". איך אני יכולה לאהוב אותה כשהיא מתייחסת אלי ככה? וזה רק איתי ככה. עם הבעל של אמא שלה היא ממש סבבה. היא אפילו טורחת להגיד לאבא שלה את זה. די, נמאס! החלטתי שאני מוותרת. כמה אני יכולה להרגיש רעה? את מכירה אותי, אני לא רעה, נכון?"

אני מכירה אותה. היא לא רעה, אבל מה לעשות שחלק ממיומנויות התפקיד שלנו הוא להרגיש 'רעה', גם אם בפועל תגייסי מספיק מליצי יושר שיעידו עלייך את ההיפך. בדיוק כך הרגישה ד"ר וונדסדיי מרטין, מומחית לספרות השוואתית וחוקרת חברתית מניו יורק, שנישאה לגבר, אב לשני מתבגרים מנישואים ראשונים. היא החליטה לחקור את הנושא וכתבה על זה ספר בשם הלא ממש מחמיא stepmonster" (אמא חורגת-מפלצת). מדוע אמהות 'חורגות' חושבות, מרגישות ומתנהגות כמו שהן מתנהגות"?

במבוא לספרה, שיצא לאור לפני כשלוש שנים בארה"ב, מודה ד"ר מרטין שכשהיא אמרה לבעלה I-do על הצעת הנישואים, היא לא הייתה מודעת למחקרים שנעשו בנושא, אשר הצביעו על כך שמחצית מהזוגות שנכנסים למערכת נישואים עם ילדים מסבב קודם - מתגרשים. הסיכוי לגירושין אף גדל כשמדובר בילדים מתבגרים, שהשינויים ההתפתחותיים שלהם מכניסים אל הזוגיות החדשה הרבה מתח ועימותים. והיא כאמור, זכתה בכול. על פי אותם נתונים סטטיסטיים, הסיכוי שלה לשרוד בזוגיות הזו שאף לאפס. ולמרות זאת, היא בחרה להתעלם מהם ומחבריה 'בעלי הניסיון', שהמליצו לה לברוח מהקשר ומהר, לא בגלל שאצלה הכל היה מושלם, אלא בגלל שהיא נורא רצתה שזה יעבוד. "היו לי תוכניות אחרות", היא כותבת. "הייתי נחמדה, כייפית, צעירה, שהולכת להיות אמא 'חורגת'-מושלמת ולא 'חורגת-מפלצת', כמו בסיפורים. עד שיום אחד גיליתי שאני כן מרגישה ככה".

בתהליך כתיבת הספר היא ראיינה עשרות אמהות 'חורגות' וילדים 'חורגים' ואחד מהדברים ש'הכו בה ישר בפנים שוב ושוב' לדבריה, זו העובדה שהילדים חזרו ואמרו שאת האב ה'חורג' הם אוהבים ובמקרים מסוימים, אפילו התייחסו אליו כאב נוסף, בעוד את מרכז הבעיה הם ראו באם ה'חורגת'. זו לרוב זכתה לכינוי הפחות מלבב 'האשה של אבא', גם כשהיחסים היו טובים. המצב היה אף מורכב יותר כשזה נגע במערכת יחסים בין בנות לאמהות 'חורגות', משום שיש להן נטייה לאמץ את ההתנהגות, הרגשות והאמונות של אמם בנוגע לגירושים, מה שמוסיף לתחושת העוינות אחת כלפי השניה.

הפוסטים הקודמים של סיגל קפלן

>>> בג'ונגל המשפחה המורכבת לפעמים עדיף לשתוק

>>> אמא, אני עצבנית כי את כל הזמן כועסת

אמהות "חורגות": רעות, קנאיות וקטנוניות

הבעיה הראשונה אליה מתייחסת ד"ר מרטין בהרחבה בספרה היא הבעיה האוניברסאלית הקשה לפיצוח איתה מתמודדת האם ה'חורגת' על בסיס יום-יומי - התדמית. ללא ספק האחים 'גרים' הם משרד הפרסום הראשון המוצלח בכל הזמנים. השיווק שהם עשו לה הוא אחד החזקים ונטול תאריך תפוגה. צדק אלברט איינשטיין כשהכריז שיותר קל לפרק אטום מאשר לפרק דעה קדומה. אנחנו מקובעים בסטריאוטיפים הטוענים שאמהות 'חורגות' הן רעות, קנאיות וקטנוניות. מה שנותן להן נקודת פתיחה נמוכה יותר ואתגר גדול יותר להתמודד איתו מאשר האבות ה'חורגים'. הכוונות הטובות והמאמצים הגדולים, לעיתים גדולים מדי, נתקלים בילדים שמתקשים לקבל אותן כדף נקי. כשהיא מצדה תופסת לא פעם את התנהגות הילד כעוינת.

סיבה נוספת ואקוטית אותה מציינת ד"ר מרטין היא האם הביולוגית של הילדים, אשר אינה מעודדת את היחסים. מחקר שערכו הפסיכולוגיות פרופ' מייביס הרינגטון וד"ר קונסטנס אהרון מאוניברסיטת וירג'יניה, העלה שנשים חוות כעס וטינה לפרק זמן ארוך יותר לאחר הגירושין מאשר הגברים. מחקר אורך נוסף בן שלושים שנה, שערכה פרופ' הרינגטון ובדק את 'החיים במשפחות לאחר גירושין', גילה שילדים נוטים לחשוב שהאמהות ה'חורגות' מטפלות בהם רע. תפיסה שמקורה נעוצה בעובדה שילדים קולטים את הטינה והכעס של אמם ולוקחים על עצמם את תפקיד מייפי כוחה בבית של אבא ובהבעת חוסר שביעות רצון כלפי האם ה'חורגת', הם חשים סולידריות עם אמם.

פרט נוסף המקשה על האמהות ה'חורגות' זו העובדה שהן נוטות להשתדל יותר לעומת האבות ה'חורגים', שזורמים יותר עם הקשר ונותנים לדברים להתפתח באופן טבעי. כשמנגד האב הביולוגי מצפה מבת זוגו לתפקד כאמא עבור ילדיו, בעוד הוא עצמו לא מרגיש מחויבות להיות 'אבא' לילדיה בטענה שיש להם אבא.

מפחד לעצבן את האישה לשעבר

מהמורה נוספת היא ההבדלים ברמת החשיבות של כל אחד מהם לגבי ניהול משק הבית, חינוך וגידול הילדים. בעוד נשים אוחזות באג'נדה משלהן, העלולה להיות מקור לחיכוכים במקרים של חילוקי דעות, אצל האבות ה'חורגים' הנושא לרוב פחות עקרוני. מה גם שלא פעם חילוקי הדעות נובעים מהחשש של האבות הביולוגיים לעורר את זעמן של הנשים לשעבר ("אם היא תתרגז עלי אני עלול לא לראות את הילדים שלי שוב"), ההופכים את נוכחותה של האם הביולוגית למורגשת יותר בבית של האב. וכשהאשה הנוכחית רוצה שהילדים יתנהלו בהתאם לכללי ההתנהגות של הבית, בן הזוג מתקשה לתמוך בה, דבר הגורם לחיכוכים לא מעטים בזוגיות, כשהיא מפנה אצבע מאשימה לכיוון הילדים.

ואולי הנקודה המעניינת ביותר, משום שהיא מפתיעה בהיבט הזה, נעוצה בעובדה שלמרות שאנו חיים בעידן בו אבות נעשו מעורבים מאוד בגידול ילדיהם, עדיין האמהות הן אלו שמקבלות את המשמורת המלאה עליהם והאב ואשתו פוגשים אותם באופן חלקי כשהילדים באים 'לבקר', דבר המקשה על בניית מערכת יחסים בטוחה בין הצדדים. כשלעומתן, האבות ה'חורגים' החיים עם האמהות, מהווים חלק אינטגרלי בחייהם.

ללא ספק תחושת ההקלה וההבנה שזו לא רק אני הבעייתית אלא הקונסטלציה כולה, מאפשרת לי סוף סוף לשאוף לריאות אוויר חופשי מייסורי המצפון שליוו אותי בנאמנות שנים. זה והידיעה שזה יכול לעבוד ולא משנה אם את בתחילת הדרך או בעיצומה. שני דברים בסיסיים יכולים לאפשר תחילתה של ידידות מופלאה: שיתוף פעולה של האב התומך בבת זוגו כברת סמכות הראויה ליחס מכבד וגם של האם הביולוגית. במקרים בהם האם תמכה ועודדה את ילדיה להיות ביחסים טובים עם האם ה'חורגת' והבהירה חד משמעית שהתנהגות נבזית כלפיה אינה אופציה, היחסים השתפרו.