לפני שנתיים-שלוש היו אצלנו הדודים מאמריקה. עם הילדים. לא יודעת איך אתם עם הדודים מאמריקה (במידה ויש לכם דודים מעבר לים) אבל אני תמיד מרגישה צורך להצדיק את הפשטות של החיים בארץ ובמקביל גם קצת להתנצל על הלבנטיניות שלנו. בביקורם נחשפתי לפעילות המוטורית המרשימה של אצבעות הבני דודים על גבי מסכי הטאץ' השונים. על האייפד, על האייפון, על הדבש ועל העוקץ. הילדים שלנו בהו אחוזי פליאה. הלאה המחשב, בוז למקלדת, יחי הגימיק החדש. ואני עדיין לא הבנתי למה אי אפשר פשוט לצייר בצבעים על דפים, וללמוד אנגלית עם כרטיסיות בשר ודם. הדודה עוד נסתה להסביר כמה הם לומדים מזה אבל בסוף הודתה שזה פשוט נותן לה שקט, נותן להם שקט אחד מהשני, וכולם מרוצים. משהו הרגיש לי לא נכון אבל לא התווכחתי. בכל זאת, אורחים. וגם איפשהו עמוק בתוכי ידעתי שיום יבוא וגם תורי יגיע.

וכך חלפו להם החודשים, והתפשטות ה"חכמים" ברוב עם, עם המראה של ילדים ומבוגרים מורכני ראש, מושפלי מבט, שמלטפים בשקיקה מסכים קטנים הפך נפוץ ומקובל.  ואכן, גם יומי הגיע. החכם הראשון נכנס הביתה במסגרת עסקת שדרוג שלא ניתן לסרב לה. לא יודעת אם אהובי באמת האמין בזה, אבל הוא אמר שיותר זול לשדרג ולשנות חבילה מלהמשיך עם הישן (בגדול אני בטוחה שאין דבר כזה, אבל הנהנתי). בהתחלה זה התנהג באמת כמו טלפון, אבל אז הקשר הלך והתהדק, והרומן העמיק. הוא הוריד בו קבצי שמע, התחיל להתעדכן במייל, ואפילו דיבר פה ושם בסקייפ. עדיין, הוא נשאר זקוף ראש. אבל עת יצאנו למסע התעמקו היחסים בין החכם לאהובי. אני לא אשה קנאית אבל משהו התחיל לעצבן. "אני לא מבינה, עד לפני חצי שנה הסתדרת מצוין בלי. די, זה בלתי נסבל".

ואז החכם השני נכנס בעקבות קשיים בטכנולוגיות השטח התומכות את המסע. גם אני נזקקתי לאחד כדי להקל את ההעלאות וההתעדכנות בפייסבוק. מבחינתי החכם עדיין נתפס פחות כחכם ויותר מתחכם, ואנחנו לא ממש מתקשרים על אותו גל כך שלא הגענו לשיא בממוש היחסים. הילדים, לעומת זאת, מסתדרים איתו מצוין. תוך רגעים ספורים הם למדו להוריד אליו משחקים לימודיים, וגם קצת פחות, אבל בשום אופן לא כאלה שיש בהם אלימות. מפה לשם החכמים הפכו לחלק מהנוף, ואפילו את נעמי אפשר למצוא מרכינה ראש קטן מעל מסך קטנטן. וכן, זה מרגיש לי בסדר, ואני מבינה שזה חלק מההתפתחות, ושאפילו אייפון הוא חלק מהטבע. האנושי לפחות. מה שכן, כדי לא להפר את האיזון עם הטבע היקר, אנחנו מקפידים על מספר כללים שתקפים לכל בני המשפחה בהבדלים קלים. בכל זאת, עבורנו ההורים מדובר בכלי עזר לניהול הבית והעבודה, ולכן אנו מנסים להנות מהיתרונות ולצמצם את הנזקים. לצורך זה העמדנו מספר הגבלות:

  1. החכם שייך למשפחת המסכיים (יחד עם המחשב והטלביזיה) ולכן זמן משחק בו מתקזז מזמן המסך היומי, העומד במחוזותינו על כשעה וחצי ביום.
  2. כל המשחקים המורדים לחכם הם חינמיים ובאשור אמאבא בלבד.
  3. החכמים הם כלי עבודה של אמאבא ולכן השמוש בהם הוא על בסיס מקום פנוי בלבד.  השמוש עלול להקטע בכל רגע אלה אם סוכם אחרת.
  4. לא משחקים כשנמצאים עם עוד אנשים, כשיש אורחים או כשמתארחים. בקיצור בכל מפגש  חברתי.
  5. כשמשתמשים בחכם אפילו לצרכי עבודה מתריעים, מתנצלים וזזים הצדה.

בינתיים זה עובד. הילדים אפילו מביעים תמיהה במפגשים עם ילדים שנשאבים לתוך החכמים עד שהם הופכים להיות דקים ושקופים כמו המדבקה על גב המסך. לא שהם לא היו מעוניינים, אבל הם כאילו מסתכלים מהצד במקומות האלו. ובינתיים העיניים שלנו עוד נפגשות, והידיים עוד קצת משחקות עם חומרים ומתלכלכות בצבעים. אז אנחנו לוקחים אויר ומתכוננים לביקור הבא של הדודים מאמריקה, שאולי בכלל יהיה ביקור הולוגרמי. נראה מה ילד יום. טאצ' מי בייבי.