עמותת "איל"ה", לחקר הפריון, יזמה פרויקט מיוחד, שבו יצאו גינקולוגים לפאבים בתל אביב וידברו עם הבלייניות על הדבר שהן הכי לא רוצות לשמוע עליו בעולם: תקתוק השעון הביולוגי שלהן.

שוב ושוב קראתי את הידיעה, מתעמקת באותיות הקטנות. ניסיתי לדמיין את הגניקולוגית המגיעה אל הפאב, מתיישבת עם כמה בחורות צעירות, כאלו שעדיין מלאות שמחת חיים ואמונה באהבה הגדולה שעוד רגע תופיע, רגועות ומאושרות, ולפתע נשלפות מולן על הבר הסטטיסטיקות ומקלקלות ומחרבות את השמחה. מאיצות בהן להזדרז.

אנו, העם אשר יושב בציון, חובבי ילדים גדולים אנחנו. תגיד כל אם ישראלית לבתה, ש"הלוואי ונראה כבר נחת ממך". ורק נחת אחת יש אצלנו: נכדים.

 

 

אני, בעוונותיי, מודה שעבורי הילדים הם טעם החיים ואינני יכולה לדמיין את חיי בלעדיהם, אבל אני יודעת שאין זו הנחת היחידה. אני חושבת שכל אישה צריכה לבחור אך ורק מה שמתאים, וגם איך ומתי. ושהדודה תפסיק עם הפרצופים החמוצים. זה לא עושה עלינו רושם (אולי קצת).

יש לומר שאנחנו דווקא מדינה המכבדת את זכותה של האישה על גופה. החל מעידוד שימוש באמצעי מניעה ועד לסיוע שאין כמוהו בעולם המערבי בכמות טיפולי ההפריה שניתן לעבור בחסות המדינה.

ועדיין, הרעיון של גניקולוגים הבאים אל הפאבים כדי לנאום לנו על הזדקנותנו, היא בהחלט לא פיתרון הולם.

ד"ר רונית חיימוב-קוכמן, יוזמת הפרויקט ורופאה בכירה ביחידה לפריון ולהפריה בבית החולים הדסה הר הצופים, מסבירה שיותר ויותר נשים מגיעות אל היחידות להפריה "בגיל 43, עם רצון להרות ולהוליד, ומגלות שבגיל הזה הן בפני שוקת שבורה וגם הפריה לא תוכל לעזור להן. בשלב הזה הדרך היחידה העומדת בפניהן להרות היא באמצעות תרומת ביצית". כלומר, קבלת ביצית מאישה אחרת.

אחד הדברים שרוצים המומחים לעודד הוא את האפשרות של הקפאת ביציות בגילאי 30, לנשים שלא מרגישות מוכנות להרות כרגע.

בנקודה הזו עלי להסכים עם הדוקטור חיימוב-קוכמן. אנחנו בהחלט טומנות את הראש בחול. לא מזמן, בעקבות כתבה שעשיתי, יצאתי לחקור את גיל הפריון ואחרי שיחות עם כמה מומחים, גיליתי להפתעתי שלא רק שהשעון הביולוגי מתקתק, אלא שבאמת הוא מגיע לרגע שהוא עוצר. וכמאמר הבדיחה הגרועה, הוא נתקע על צלצול.

כי מתברר, יקירתי, שלא משנה איך את נראית, וגם לא משנה בת כמה את מרגישה, בנושא הזה משנה רק בת כמה את.

וגיל 44 הוא קו הסיום של הביציות שלך.

אני זוכרת שבהיתי ברופאים שאמרו לי את זה, ומיד זרקתי מולם את שמות כל השחקניות ההוליוודיות שילדו בגיל 48, את השכנה שהסתובבה עם בטן בגיל 46, והם כולם חייכו חיוך סלחני וסבלני שאותו כנראה מקבלים רק מסיימי הפקולטה לרפואה ולחשו: "במקרים אלו זה או ביצית שהן הקפיאו או לא ביצית שלהן".

מאז, אחת לכמה זמן, אני מנסה להגיד את זה בחברת בנות שחושבות שיש להן עוד המון שנים להחליט, ותמיד הן מסתכלות עלי כאילו נפלתי מהירח.

לא, הן לא רוצות לשמוע את זה. הן לא רוצות לדעת שאחרי גיל 40 זה לא ממש קל להרות ושאחרי 44 כמעט אין סיכוי. כי אנחנו אוהבות שהאופציות שלנו פתוחות. ואנחנו אוהבות להרגיש צעירות.

ובעיקר, אנחנו ממש לא רוצות שהגברים ישמעו על זה.

אני מבינה את היוזמה של הדוקטור היקרה. אני בטוחה שיום יום כשהיא רואה את הנשים במחלקתה, עוברות את גיהנום טיפולי ההפריה (ומדובר בגיהנום פיזי ונפשי שרק שטן יכול היה לברוא), היא רוצה לצעוק. לצעוק מתוך כאב, כדי שתקשיבו לה. כדי שאתן תקשיבו לגוף שלכן. ולא למה שאתן רואות במדורי הרכילות.

אז דוקטור יקרה, יש לי שאלה. אם נבטיח לדבר על זה בינינו, הבנות, ברצינות, את תתני לנו לצאת לפאב בלי שנפגוש אותך שם ונצטרך לחשוב, אחרי שסוף סוף יצאנו קצת, על השעון הזה, הנוראי, שמתקתק לנו בלב?

אני פשוט בת 44 ויוצאת הערב עם הבנות.