הדפסה
לכתבה באתר
לא הופתעתי כששמעתי את הידיעה על סילמן. לא כי אני מכירה אותו וגם לא כי אני חושבת שהצתה עצמית או הצתה בכלל הן פתרון למשהו. לא הופתעתי כי הבנתי את הייאוש. הבנתי בדיוק איך יכול אדם נורמטיבי להגיע לרמת ייאוש כל כך עמוקה מהתנהלות מול ביטוח לאומי. הבנתי והכרתי בכל תא ותא בגוף שלי את הרגשות המדויקים, את המחשבות, את הדיכאונות ואפילו את המקומות בגוף, שבהם מרגישים את הייאוש מכרסם. הכרתי היטב את התחושה הנוראית הזו של 'אין מוצא', מעורבת בתחושת בגידה ותדהמה.
כשהשתחררתי מהצבא, הציעה לי המדינה שלי 'הצעה מפתה': "את", אמרה המדינה, "תעבדי ובכל חודש תפרישי סכום מסוים, שיקבע על פי מדרג מסוים, לביטוח לאומי". "אנחנו", המשיכה המדינה. "נשמור את הכסף שלך אצלנו וביום שתזדקקי לו, קרי: תתגרשי, תחלי, תיפצעי או תזדקני, ניתן לך אותו כקצבה חודשית".
נשמע מעולה, חשבתי לעצמי, כשעוד הייתי צעירה ותמימה. זה גם נשמע הגיוני. אי אפשר להבטיח שאכן כל אחד יעשה זאת, אלא אם מדובר בחוק מחייב וכך כאשר אדם יחלה, יפצע או יזדקן, הוא לא יהפוך לנטל על המדינה. הכסף שהרוויח בזיעת אפו ונתן למדינה לשמור עליו, ישמש אותו ביום צרה.
קודם כל, את נוכלת
ביטוח לאומי עלו לכותרות השבוע. איש אחד מיואש עשה מעשה וביטוח לאומי, זינקו למרכז הסערה. האמת, גם בלי הצתה עצמית של איש אחד מיואש, מן הראוי שביטוח לאומי "יככבו" בכותרות ולא ירדו משם, עד שלא ישתנו דברים מהותיים במוסד הקלוקל הזה.
כגרושה, שקיבלה לסירוגין את דמי המזונות באמצעות ביטוח לאומי, נתקלתי פה ושם בחוקים יבשים, בחוקרים שפשטו על ביתי באישון לילה רק כדי לוודא שאין לי גבר שר באמבטיה או מתחבא מתחת לפוך ובאמת, באמת, אני מגדלת ילדה לבד. גם ההחלטה המגוחכת הזאת, שניתן לקבל דמי מזונות רק אם את לא עובדת בכלל ו/או מרוויחה גרושים, זעזעה אותי בזמנו קשות, כי לפי ביטוח לאומי בתחילת שנות ה-2000, אם אני מרוויחה סכום שערורייתי של 4000 ש"ח, אז אני לא זכאית לקבל דמי מזונות, אפילו כשהאב לא משלם. והיום, בשנת 2012, התקרה היא 5,200 ש"ח. אבל עזבו, זה היה אז. היום אני יודעת שכשמדובר בביטוח לאומי, אלו צרות של עשירים.
הייאוש העמוק במסדרונות הביטוח הלאומי משתלט עליך כשאתה חולה, כשאתה נפצע. אז ניתן לפגוש את ביטוח לאומי 'במלוא הדרו'. תביעות על תאונות עבודה שנדחות, מבלי לבדוק את העובדות או לשוחח עם העדים בכלל. מחלות ונכויות שהרופאים מתייחסים אליהן בחומרה רצינית, פתאום בביטוח לאומי מקבלות יחס של שפעת או מקסימום הצטננות. טרטור אינסופי בוועדות רפואיות, עם פערים תהומיים בין מה שהאורתופד או הנוירולוג שלך בבית חולים ובקופ"ח אבחנו, לבין מה שמחליטים רופאי הביטוח הלאומי. קביעות מגוחכות על סמך מבחנים מגוחכים עוד יותר, כמו: "תצעדי שני צעדים אלי בלי המקל. מצוין, הכל בסדר אצלך. את רואה?" וזלזול, זלזול חסר בושה והתייחסות אלייך מראש, מהרגע הראשון, כאל נוכלת. וכל זה קורה כשבעצם מדובר בכסף שלי. לא "כסף שלי" כמו שאנחנו אומרים: "מכספי משלם המסים", לא כזה. אלא כסף שלי שגם המדינה אומרת שהוא שלי והבטיחה לי אותו כשאזדקק לו.
לא הצתתי את עצמי, אבל הרמתי ידיים
הסיפור שלי עם ביטוח לאומי הוא "ממש לא נורא, זה בסך הכל שנתיים וחצי", כך לפחות אומרים לי האנשים שממתינים בתור, אלו שנלחמים איתם כבר חמש ושש שנים ואפילו יותר. מיקי, חבר טוב שלי, עבר תאונת דרכים קטלנית בדרך לעבודה. שנה שלמה הוא בילה בתל השומר ועוד שלוש שנים בבית לווינשטיין. כל הגוף שלו חובר מחדש כמו לגו, ממולא מבפנים בשלל ברגים, מתכות ופלטינות. בכל הזמן הזה הוא לא עבד ובבית היו לו אישה ושלושה ילדים קטנים. 9 שנים הוא נאבק בביטוח לאומי. 9 שנים, שמתוכם במשך 6 שנים הוא היה נתון למעקב צמוד של חוקר פרטי מטעם ביטוח לאומי (תחשבו כמה זה עלה לביטוח לאומי). רק אחרי 9 שנים הוא החל לקבל קצבה, אך עדיין, עד היום, שום דבר לא הולך חלק, אפילו שהוכר כבעל 100% נכות על ידי ביטוח לאומי. כל הרעה במצב הבריאותי שלו, ויש כאלו, מתובלות במסכת טרטורים וייסורים. כל רצון להחליף את האוטו, נגרר על פני עשרה חודשים מינימום. כל בקשה לטיפול חדשני ומתקדם שאולי יכול לשפר את מצבו, גורר מלחמות עולם, הררי ניירת וועדות על גבי וועדות. ואתם יודעים מה? יש גם סיפורים יותר נוראיים משל מיקי.
כל מי שנזקק לביטוח לאומי לאורך זמן מכיר היטב את התחושה הנוראית הזו של 'אין מוצא', מעורבת בתחושת בגידה ותדהמה. בגידה של המדינה שלך בך. בגידה בהסכם הלא-כתוב הזה שאומר: את/ה תהיה מוכן לתת לי את החיים שלך ואני אדאג לך. בגידה בהסכם הכן כתוב שמחייב אותי לשלם ביטוח לאומי מתוך כספי ושכרי שלי, גם כשאני בחו"ל וגם כשאני לא עובדת. בגידה של אנשים שאמורים להיות אנושיים ולגלות חמלה, בך כבן/ת אנוש.
ותדהמה – תדהמה מכך שאני יכולה פשוט להימחק, להיעלם, להתמוסס ולאף אחד לא אכפת. אני יכולה להפוך להומלסית ביחד עם הבת שלי (כן, גם לי היה צו פינוי) ואף אחד מטעם המדינה / הממסד / ביטוח לאומי, לא יעשה כלום.
התדהמה באה כתוצאה מההבנה הזאת שאני כלום, פשוט כלום, רק בן אדם. אחרי התדהמה מהתגלית הזאת, מגיע הייאוש. אני לא הצתתי את עצמי, אבל בהחלט הרמתי ידיים. במשך שנה שלמה הקפאתי את המאבק שלי מול ביטוח לאומי, פשוט כי לא היה לי כוח. כבר חודשיים שהנוירולוג שלי דוחק בי להתאשפז, כי יש הרעה במצב הרגל שלי. כבר חודשיים שאני מבטיחה לעצמי לחדש את המאבק כי מגיע לי. מגיע לי כי במשך 26 שנה שילמתי דמי ביטוח לאומי בכל חודש ובחלק מהשנים הללו, הסכומים היו גבוהים. מגיע לי כי זה כסף שלי. מגיע לי כי זה מה שהבטיחו לי. ועדיין, עוד לא עשיתי את זה כי צריך עוד כוח, צריך עוד חוסן נפשי, עוד סבלנות ועוד קור רוח. וכרגע עדיין אין לי מספיק.
