>> ערוץ האופנה הישראלי ב-HOT - צפו בכל התוכניות

 

הנשים הניבטות מתוך הציורים של האמנית הפלסטינית פטמה אבו רומי מישירות מבט אל הצופה. פניהן מכוסות בחיג'אב, כיסוי הראש המוסלמי, החושף רק זוג עיניים פעורות לרווחה מתחת לגבות מסותתות, עם מבט מאשים ומלא תוכחה. העבודות כולן הן דיוקן עצמי של האמנית, אך לדבריה, הן נועדו לשמש תמונת ראי לכל הנשים באשר הן, ערביות ויהודיות, מוסלמיות וחילוניות, החיות יום יום תחת דיכוי פטריארכלי ופוליטי. ציורים אלה ועבודות נוספות של אבו רומי, מוצגים החל מהיום (רביעי) בתערוכת היחיד "בין כאב ליופי" (אוצר: פריד אבו שקרה, נעילה: מאי 2013) במוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים. שם התערוכה מעיד באופן ישיר גם על העבודות: יופי ויזואלי מרהיב המכסה על כאב רב.

 

 

תערוכת היחיד "בין כאב ליופי". יופי ויזואלי מרהיב המכסה על כאב רב (צילום: אבשלום אביטל, באדיבות המוזיאון לאומנות מוזיאון האיסלאם)
תערוכת היחיד "בין כאב ליופי". יופי ויזואלי מרהיב המכסה על כאב רב (צילום: אבשלום אביטל, באדיבות המוזיאון לאומנות מוזיאון האיסלאם)

 

 

אבו רומי, 35, נולדה וגדלה בכפר הערבי תמרה שבגליל, בו היא מתגוררת עד היום. התשוקה לאמנות בערה בה מגיל צעיר, אך בבית המסורתי סירבו לאפשר לה ללמוד אמנות. "אמרו לי: 'ממה תתפרנסי?' תלכי ללמוד מקצוע", היא מספרת כיום. עם סיום לימודי התיכון פנתה ללימודי עיצוב פנים ואדריכלות במכללת מאר-אליאס במועצה המקומית אעבלין הסמוכה לשפרעם, אותם סיימה כהנדסאית. לאחר מכן נישאה לבן דודה, ורק לאחר שכנועים רבים קיבלה את הסכמתו להירשם ללימודי אמנות במכללת אורנים בצפון, אותם סיימה בהצטיינות בשנת 2005. בתום הלימודים התגרשה. "זה לא היה קל, כי אנחנו בני משפחה", היא מקמצת במילים, "הגירושים האלה היו סוג של מלחמת עולם שלישית". מאז היא פועלת מתוך סטודיו הממוקם במכללה, אותו קיבלה בהשאלה מראש המכון לאמנות, ד"ר יעל גילעת.

 

עבודותיה של אבו רומי עוסקות בדיכוי הכפול שעוברות נשים מוסלמיות - הדיכוי הפטריארכלי מבית והדיכוי של חיים תחת כיבוש מבחוץ. "אנחנו חיים במדינה שבה הזהות שלנו לא ברורה בכלל. אני כאמנית ערביה לא שוות זכויות בכלל לאמנית יהודייה", היא מסבירה. "אני נדרשת למאמץ כפול כדי להגיע לאותו המקום. אני צריכה להתמודד גם עם המשפחה המסורתית וגם עם הידיעה שאני לא שוות זכויות במדינה הזאת. אישה ערבייה נדרשת להוכיח את עצמה כדי לקבל קידום ותמיכה מהבית. זה לא דבר מובן מאליו".

 

 

תערוכת היחיד "בין כאב ליופי". ''כשאישה הולכת בלבוש מכוסה שחור היא מושכת את המבטים'' (צילום: אבשלום אביטל, באדיבות המוזיאון לאומנות מוזיאון האיסלאם)
תערוכת היחיד "בין כאב ליופי". ''כשאישה הולכת בלבוש מכוסה שחור היא מושכת את המבטים'' (צילום: אבשלום אביטל, באדיבות המוזיאון לאומנות מוזיאון האיסלאם)

 

 

בדומה לאמניות רבות שצמחו בחברה המוסלמית, גם אבו רומי רואה בחיג'אב את האויב המרכזי. היא עצמה מעולם לא נדרשה ללבוש אותו במהלך חייה, אולם זה לא מונע ממנה להתנגד לו בחריפות ולעשות בו שימוש מניפולטיבי בעבודותיה. "החיג'אב הוא אחד החסמים המרכזיים שהחברה הערבית מציבה כלפי נשים", היא אומרת בטון נחרץ. "זה מחסום שמציבים מולה האב, הבעל, האח, חסם שמלווה אותך כל החיים".

 

ישנה אסכולה פמיניסטית רדיקלית הטוענת כי החיג'אב דווקא משחרר את הנשים מלהתיישר לפי צווי האופנה הדכאניים או להשקיע בטיפוח, כחלק משעבוד למבט הגברי.

"ההפך הוא הנכון. כשאישה הולכת בלבוש מכוסה שחור היא מושכת את המבטים. זה לא החיג'אב שישחרר אותה או לא, אלא ההחלטה האישית שלה. ביקרתי בירדן לא מזמן, ולידי במסעדה ישבו נשים בניקאב (כיסוי ראש המכסה את כל הפנים, למעט העיניים, א"י). בכל פעם שהיא רצתה לאכול, היא נדרשה להרים את הכיסוי. מה זה אם לא לתפוס תשומת לב? אז אתה מדבר על כך שהיא מנוטרלת ממבט גברי? אני מאמינה שלהפך".

 

אבל יש נשים דתיות שלא בהכרח רואות בכך דיכוי.

"אני מכבדת נשים ששמות חיג'אב כחלק מאמונה באלוהים ובקוראן. אבל לא אצל כולן זה מגיע ממקום של אהבת האל. אצל חלקן זה מגיע ממקום של שליטה וכפייה. אמא שלי, לדוגמה, שחזרה לאחרונה בתשובה, כמו שאומרים אצלכם, החלה לשים חיג'אב. אבל היא לא מכסה את כל הגוף שלה, אלא שמה חיג'אב אלגנטי וצנוע. מצד שני, אני רואה הרבה נשים בחברה שלנו שמחקות אחת את השנייה, והולכות עם החיג'אב לא מתוך אמונה אלא מתוך טרנד. את זה אני לא מבינה".

 

 

מתוך תערוכת היחיד "בין כאב ליופי" (צילום: אבשלום אביטל, באדיבות המוזיאון לאומנות מוזיאון האיסלאם)
מתוך תערוכת היחיד "בין כאב ליופי" (צילום: אבשלום אביטל, באדיבות המוזיאון לאומנות מוזיאון האיסלאם)

 

 

אבו רומי מספרת כי לפני שלוש שנים חזרה אמה בתשובה, ובהחלטה של רגע גזרה את שיערה הארוך וחבשה לראשה חיג'אב. "לאימא שלי היה שיער מאוד יפה, וכשהיתה ילדה ונערה אבא שלה ואחיה הגדולים סירבו לאפשר לה להסתפר", היא נזכרת. "לאחר שהתחתנה גם אבא שלי סירב לתת לה להסתפר. לא עניין אותו שהיא רצתה לרענן את התסרוקת שלה. למה? כי הסדר הפטריארכלי בחברה הערבית רצה לשלוט עליה. אבל לפני כמה שנים היא החליטה ללבוש חיג'אב, והיה קשה לה לאסוף את השיער בכל פעם ולכסות אותו. אז בהחלטה של רגע, היא תפסה את כל השיער וגזרה אותו".

 

 

מתוך תערוכת היחיד "בין כאב ליופי" (צילום: אבשלום אביטל, באדיבות המוזיאון לאומנות מוזיאון האיסלאם)
מתוך תערוכת היחיד "בין כאב ליופי" (צילום: אבשלום אביטל, באדיבות המוזיאון לאומנות מוזיאון האיסלאם)

 

 

הסיפור הזה מסמל עצמאות באופן שאבו רומי מסרבת להכיר בו באופן מוחלט, אך הוא מסמל גם את המקום המתנדנד של נשים מוסלמיות, הכלואות בין פטריארכליות דתית לבין השחרור העצמי - מעין עסקת חליפין שהן עושות כדי לזכות בעצמאות. כך, למשל, שחררה הבחירה בדת את אימא של אבו רומי מהפטריארכליות הגברית, אבל הפכה אותה לאישה מאמינה חובשת חיג'אב. בעבר סיפרה ד"ר הנרייט דהאן כאלב, מהמחלקה ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון, כי סטודנטיות בדואיות רבות עושות סחר חליפין שכזה עם אביהן. הן יחבשו את החיג'אב, אבל בתמורה יזכו לצאת ללימודים. אבו רומי מסכימה עם הטענה ואומרת כי "היא מאמינה שנשים חייבות להפסיק ללכת בתלם, להתנגד לכפייה ולקחת את ההחלטה על עצמן בידיים שלהן".