הדפסה
לכתבה באתר
אנחנו גרים מעל גן משחקים. אחת מגינות רבות (יחסית לדרום העיר בוודאי), שפזורות ברחבי תל אביב. קשה לומר שאצטער לעזוב את המיקום הזה, למרות שהוא מאפשר למרפסת שלנו קו שמים פתוח עם בריזה משובבת נפש, אפילו בערבי יולי הדביקים. ולא בגלל הילדים, אלא בעיקר בגלל המטפלות וההורים, אותם שומעים כל היום צועקים, פוקדים, מאיימים ומצווים על ילדיהם בקולי קולות. אפילו אם הם נחמדים ומנומסים, משום מה יש תמיד את העניין של הווליום. כאילו ילדים קטנים הם מעצם הגדרתם כבדי שמיעה. עד היום, בפעמים המעטות שמזדמן לי למצוא תנאים וזמן לשנת צהריים או אחר צהריים קצרה, אני תוהה אם ההחלטה למקם את חדר השינה שלנו בצד שפונה לגינה היתה טעות - עד שיש שקט מהילדים שלך הנה באים קולותיהם של אחרים ומעירים אותך.
אבל כשהילדים היו קטנים, הם ואני שהינו בגינה הזאת לא מעט, על ההיצע המצומצם יחסית שלה: ללא דשא אבל עם משטח נגד נפילות אכזריות, עם מתחם לקטנטנים וליותר גדולים, מגלשות, נדנדות וקרוסלות, וגם כמה משחקי תקשורת ומחשבה שקצת שוברים את השגרה (משום מה גם במתקן שהוא מעין טלפון תת קרקעי הילדים צועקים, במקום לגלות שגם הלחישה החלשה ביותר נשמעת למרחוק). כל המתקנים כמובן בצבעי יסוד של אדום-כחול-צהוב (וגם קצת ירוק) וטובלים בברחשים. המצחיק הוא שהשטנץ הזה של גינת משחקים חוזר על עצמו בכל יישוב בארץ פחות או יותר באותה הצורה: עיר, כפר, יישוב או מושב, בכולם מוצאים את גני השעשועים שכאילו נוצרו באותו המוח, עם שינויים קטנים פה ושם.
מיכאל יעקובסון ניסח זאת בצורה מדכאת יותר ממני: "לא משנה אם תבקרו באור יהודה, בבת ים או בחיפה - תמיד תזהו את אותם מתקני משחק: סולמות ברזל מובילים לכלוב מרובע, שממנו יוצאת מגלשה סגורה מפלסטיק קשיח בצבעים משתנים. המתקן, גדול ומורכב, מגיע עם כל השימושים שבעבר התפצלו בין מתקנים שונים שפוזרו בגינה, וכעת הוא עומד בודד בלב הגינה. אלה מתקנים שמשוכפלים ללא הבחנה ומייצרים גינות משחק חד-גוניות, חסרות ייחוד וזהות, שמסרסות כל אפשרות למשחק ספונטני".
בעידן המזגנים, המחשבים והאייפונים שמפתים את הילדים שלנו לשבת עוד כמה שעות על התחת ולצוף על גלי אלפא, אני לוקחת בשתי ידיים משחק לא ספונטני בגינה משעממת, אבל כן, היה יכול להיות מרענן לבחון מחדש אפשרויות בעיצוב גני שעשועים. לא סתם ה"מפלצת" של ירושלים זכורה לנו היטב - כמה שונה היה להתגלש מתוך הפה של היצור הענק הזה במקום על עוד מגלשה צהובה (אגב, גם בגינה הזו של האדריכליות יעל גלעד וגלית שיף הצבעים הם שוב אדום-כחול-ירוק, כאילו בדמיונם הקולקטיבי של ילדים קיימים רק צבעי יסוד).
חיפוש בגני שעשועים ברחבי העולם מוכיח שאפשר ליצור פיתוי מסוג אחר לילדים, כזה שאני מתארת לי, אף ילד לא יעמוד בו.
המשרד הדני "מונסטרום" מתמחה בעיצוב גני משחקים. בעמוד ה"אודות" שלהם הם כותבים שמגרשי משחקים צריכים לשקף את העולם המקיף אותנו. "אנחנו רואים את העולם כמקום מלא צבע. אנו פוגשים בנים שאוהבים ורוד ובנות שאוהבות לטפס על עצים. מדוע לשחק רק בארגז חול ובמקבילים, כשאפשר לשחק במכתשי ירח או צוללת או עכביש ענק, או חילזון עצום, או סוס טרויאני, או טיל או נמלה או מבצר של נסיכים? הפנטזיה היא אינסופית".
וכך הם עושים, כשהם מתמקדים בעיצוב ויזואלי, אתגרים מוטוריים ובטיחות. הם לעתים מחלקים את השטח לאזורים על פי גיל וסוגי התנסויות שונים, שומרים על תקני בטיחות תוך שהם מודעים לצורך של ילדים ללמוד ולקחת סיכונים, בעיקר פיסיים, כשהם צופים בילדים גדולים מהם, מתפתחים ומנסים. גני השעשועים של מונסטרום יוצרים עולם ענק דמיוני, כמו תפאורה, בו הילדים הם מבקרים קטנטנים או פיראטים נועזים, משהו עם קריצה והזמנה למשחק. מצד שני, יש להם גם יצירות ששייכות בדיוק למציאות בה הן קיימות - עם טוויסט, כמו הגן בתמונה כאן:
הצבעים לקוחים מתוך השכונה, הבניינים נראים אותו הדבר, אבל ברור שמדובר בחיקוי של הדבר האמיתי: הזמנה למשחק. קשה היה לבחור מהתמונות הרבות של המשרד הזה מה להראות לכם כאן, אז אני פשוט ממליצה לכם לבקר באתר שלהם ולשוטט, כמו ילד בגן שעשועים מפתה ומפתיע.
ואם גני המשחקים האלו גורמים לכם להתעלף, שימו לב למגרש משחקים שכולו כאילו יצא מדמיון פרוע של ילד חולמני, בלי כל קשר למבנים מציאותיים כלל. במוזיאון הפתוח של האקונה, אחד האתרים המתוירים ביותר ביפן, הקימו לכבוד שנתו ה-40 של המוזיאון את "יערות של רשת" - שיתוף פעולה בין משרד האדריכלים טזוקה, משרד מהנדסים ואמנית הסריגה היפנית טושיקו הוריאוצ'י (Toshiko Horiuchi). המבנה הכדורי נוצר כולו מקורות עץ ללא חיבורי מתכת ביניהם, טכניקה המועתקת ממקדשים יפנים עתיקים.
בתוך מקדש העץ הזה מחכה ההפתעה האמיתית, בצורת יצירת ענק סרוגה וצבעונית. ההחלטה ליצור מתקנים למשחקי ילדים התקבלה במקרה: כמה ילדים הגיעו לסטודיו שלה, ובלי לדעת (ברוך השם) איך מתנהלים מול "אמנות" החלו לטפס ולהתנדנד על היצירות הסרוגות. היא כל כך התלהבה מהמפגש המפתיע, שהחלה לעבוד על פרויקטים לילדים, שינתה את הצבעוניות של היצירות שלה ואת הייעוד שלהן.
אני לא מאמינה אפילו כשאני כותבת את זה, אבל הסריגה הזו נעשתה כולה ביד על ידי האמנית, שעובדת בקנה מידה גדול גם בפרויקטים אחרים שלה.
היצירה הסרוגה מזמינה ילדים להתנסות בתחושות חדשות לגמרי: לטפס, לשכב, לנסות למצוא שיווי משקל ויציבות, ולהתנדנד במרחב. המבנה עצמו מאפשר הצצות מהפנים אל החוץ, יש בו את ה"רכות של יער", אומרים המתכננים, והוא יוצר התנהלות כמו זו סביב מדורה: הילדים משחקים בפנים וההורים יושבים במעגל החיצוני של הדשא. עוד תמונות של המבנה כאן.
ואם יש משהו במשחק שהוא בין חיקוי של המציאות והמחשה של הדמיון, ראו אילו סיפורים יכולים לרקום הילדים שמשחקים במגרש הבא בשנזן שבסין:
המשרד MAD עיצב את הגן הזה כשתי טביעות רגל של מפלצת, משטחי פולימר (EPDM) המשמש בעיקר לתעשייה של צנרת וצמיגים, שקועים בחלקם מתחת לפני האדמה ומאפשרים משחקים מסוגים שונים.
ברור שלא כל ילד שמשחק על המשטח האדום הזה מבין את "התמונה הגדולה", אבל שערו בנפשכם את הגילוי, כשזה אכן קורה.
המשרד השוודי MLRP הצליח לחדש בית ישן ומוזנח שהיה בלבו של פארק שכונתי בקופנהגן, על ידי טיפול פשוט וחכם:
בעזרת מראות, חלקן מעוותות, שהודבקו על חזיתות שונות של הבית וגם על חלק מהדלתות, הבית הפך לבית משחקים, משקף ומעוות את הטבע והפארק מסביב, ואת הפעילות של הילדים.
לא רק בעלי הילדים בערים מחפשים לשווא מקום לשחרר את הדמיון שלהם, אלא גם בעלי הכלבים... מפאת מחסור בשטחים כאלו, גינת המשחקים העירונית הופכת למקום מפגש, לא תמיד נעים, בין ילדים לכלבים, או בין בעלי ילדים לבעלי כלבים. אז הנה, גם אלו יכולים לחיות בשכנות טובה, ואף יותר מכך:
המעצבת ההולנדית מארתה דרוס (Maartje Dros), שעוסקת בעיצוב אזורים ציבוריים, עיצבה לביאנלה לעיצוב בשנת 2008 את המגרש הזה, המיועד לכלבים ולילדים כאחד. המגרש, שנקרא "City Dog Adventure" עוצב כהצעה עירונית לכלבים ולבעליהם, שיותר ויותר מרחבים עירוניים נסגרים בפניהם. המחשבה היתה על מרחב שמאפשר משחק ותנועה הן לכלבים והבעלים שלהם והן לילדים ופעוטות.
במקום להשתמש בגדרות כדי לאסור על כלבים את הכניסה ולמנוע מגע בין ילדים ובין כלבים, במתחם הזה הגדרות הופכות למשחק עצמו, והאתגר מזמין את שניהם למשחק.
גינה כזו נראית כחלום רחוק בעיר שלנו. במרחבים המצומצמים שעדיין שמורים לכל מה שאינו בניינים בתל אביב, יפה יעשו אם ימצאו פתרון גם לילדים וגם לכלבים, שבינתיים לא ממש מתערבבים יפה. המשותף היחיד הוא, בינתיים, ששתי האוכלוסיות עושות בגינות פיפי על העצים... באותו חלום שבו צצות בארץ גינות מלאות דימיון, שמציעות פעילות משותפות לכלבים ולילדים, אפשר לדמיין גם שירותים ציבוריים נקיים ומזמינים, שמלמדים את הילדים שלא יפה להשתין במקום שבו אתה משחק. עד אז נמשיך לחלום על היער.