הדפסה
לכתבה באתר
בתל אביב צועקים "באוהאוס, באוהאוס!" ומחיר הדירה מיד עולה ב-100 אלף דולר. יש חנות "באוהאוס" ברחוב דיזנגוף וסוכנות נדל"ן באוהאוס, סיורים, ספרים, כסאות, תמונות וגם גופן (פונט) כזה במחשב. בית הספר הגרמני לעיצוב, שהתקיים רק 14 שנים ונסגר לפני כמעט 80 שנים, הפך למותג שערכו רק עולה – ככל הנראה, זהו מוסד העיצוב והאדריכלות הידוע בעולם. והוא, כאמור, לא קיים. 79 שנים לאחר שנסגר בית הספר בהוראת השלטון הנאצי, יצא לאור בעברית ספרו של ההיסטוריון ומבקר האמנות פרנק ויטפורד, "באוהאוס" (הוצאת רסלינג).
בית ספר של חזון שהתממש, לרגע
הבאוהאוס נולד ב-1919 כיוזמה של האדריכל ולטר גרופיוס, שהיה בן 36 בהקימו את המוסד שישנה במהירות את פני העיצוב והאדריכלות במאה העשרים. הבאוהאוס לא הוקם כבית ספר חדש, אלא התבסס על אקדמיה מסורתית קיימת, שראשיה האמינו כי בעקבות המהפכה התעשייתית יש צורך דחוף בשינויים מרחיקי לכת במבנה בתי הספר לאמנות ולעיצוב. ממשל ויימאר מינה את גרופיוס לעמוד בראש בית הספר, כדי שיממש את חזונו וייתן מענה לדרך החדשה שבה צריך לחנך את מעצבי דור העתיד.
עד אותה עת, התקיימה הפרדה מוחלטת בין האמנים (art) לבין האומנים בעלי המלאכה (craft), אך עם שכלול מכונות הייצור והמרחב העירוני, שעוצב יותר ויותר כך שיתאים למכוניות, היה צורך לשלב בין השניים ולדאוג שהאדם לא יאבד בעולם המכני. את החשש מפני השתלטות המכונה על חיינו ביטאו, בין היתר, פריץ לאנג בסרטו "מטרופוליס" וצ'ארלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים".
גרופיוס היה אדריכל פעיל, שתיכנן בעיקר מפעלים ופרטי ריהוט שביססו את שמו כיוצר מקצועי. בתקופת "באוהאוס" הוא הקדיש את רוב זמנו לניהול המוסד, שנתקל בקשיים ובחסמים שהחריפו בהדרגה. למימוש חזונו החינוכי גייס גרופיוס מורים מתחומים שונים, ויחד הם עיצבו את דמותו של מעצב ואדריכל העתיד. שניים מהמורים היו הציירים פול קליי וואסילי קנדינסקי, ממובילי האמנות המופשטת של התקופה, ואמן נוסף שהצטרף לסגל ההוראה היה יוהנס איטן, שהתהלך במסדרונות המוסד כשהוא לבוש כנזיר. איטן היה מיסטיקן, שלא רק הצליח להקים לו קהילה נאמנה בקרב התלמידים, אלא גם מיסד קורס עיצוב חדשני שדומים לו ממשיכים להתקיים כיום ברחבי העולם, כולל ישראל.
הבאוהאוס ידע רק ימים מעטים של שקט ושלווה. במרבית שנות קיומו הקצרות התחוללו מאבקים בלתי מתפשרים בין מורים לתלמידים, בין מורים למורים, ובין ההנהלה לתלמידים. העידן שבין שתי מלחמות העולם ידע זעזועים פוליטיים וחברתיים, שהשתקפו בתכני הלימוד, בפעילות וברעיונותיהם של התלמידים, שלא התנזרו מהבעת דעה בכל מקום אפשרי. המסיבות הפרועות וחיי ההוללות שלהם משכו גם הם תשומת לב, בעיקר מצד האוכלוסייה השמרנית שסלדה מהמתרחש ודרשה לא פעם לרסן את התלמידים.
האמצעי המרכזי שאיתו ביקש גרופיוס לממש את חזונו לחינוך חדש, היה סדנאות בהובלתם של אמנים ואומנים מעולים. זאת, במטרה לחזק את הקשר בין התלמידים לעולם האמיתי מחוץ לבית הספר, ובמקביל לגבש גרעין של אנשי רוח שיובילו וישכללו את החברה. אך חזון לחוד ומציאות לחוד: אי-שוויון בשכר, בהבנה ובהכרה בין האמנים לבעלי המלאכה, גרמו לגרופיוס לחפש שיטות אחרות. אף שהמנהל ראה באדריכלות את פסגת הפעילות היצירתית, לא נפתחה בבאוהאוס מחלקה כזו עד 1927, בין השאר משום שגרופיוס סבר שההכשרה הבסיסית צריכה להיות בתחומי התיאוריה ובגיבוש כישורי מלאכה ועיצוב. רק שמונה שנים לאחר הקמת המוסד נפתחה מחלקה בראשותו של האדריכל השווייצי האנס מאייר, שיירש בהמשך את גרופיוס כמנהל המוסד, ויהפוך אותו לארגון רווחי עם הכנסות משמעותיות משיווק עבודות והמצאות התלמידים.
מהו "סגנון הבאוהאוס"?
"סגנון הבאוהאוס" נתפס כנקי מקישוטים ובעל קווים ישרים או מעוגלים, אלא שהעבודה החשובה ביותר שיצרו תלמידי הבאוהאוס הייתה "בית זומרפלד", שאותו הזמין סוחר עץ יהודי מברלין. הבית הוקם ב-1921 והצליח לשלב את כל המחלקות שפעלו בבית הספר, אך בניגוד לסגנון הבאוהאוס המוכר היום, התאפיין הבניין בגג רעפים משופע, בקירות ותקרות עץ בגוונים כהים, בדלתות עם פיתוחים מורכבים ובחלונות ויטראז' צבעוניים. הבניין נהרס במלחמת העולם השנייה, אך מבנה החניה שרד כעדות קטנה לעוצמת ההצלחה של שילוב האמנויות בבאוהאוס. גם בחיתוך העץ שיצר מורה בית הספר, ליונל פיינינגר, חיתוך שהופיע על מניפסט המוסד ב-1919, הופיעה חזית קתדרלה מוארת באור כוכבים. הבאוהאוס היה הרבה יותר מקווים נקיים וטיח לבן.
ב-1926 נחנך בניין הבאוהאוס בעיר דסאו, והוא הכיל סדנאות עבודה, כיתות, אולם התעמלות, חדר אוכל, תיאטרון, מינהלה ומעונות סטודנטים. הפרויקט כלל חמישה מבנים מקושרים, כשלכל מבנה אופי אחר בהתאם לייעודו. בשונה מבית זומרפלד, התאפיין בית הספר החדש בסגנון שדבק בו מכאן והלאה: שימוש בטיח לבן, בזכוכית ובמתכת, קווים נקיים וישרים והעדר קישוטים. המבנה, שהיה ניסוי אדריכלי, טכנולוגי ותפקודי, נחל הצלחה אדירה ועד היום נחשב לאחד הפרויקטים האדריכליים החשובים במאה הקודמת.
למרות התחושה שהבאוהאוס הצליח להתמסד, התמורות הפוליטיות והמשבר הכלכלי החריף בגרמניה שטפו גם אותו. ב-1930 התמנה האדריכל הנודע מיס ון דר רוהה למנהל בית הספר, אך המוסד כבר לא ידע רגע של שקט – הוא נפתח ונסגר לסירוגין מדי כמה חודשים. ב-1932 השתלטו הנאצים על הבניין, ניפצו את חלונותיו והרסו ציוד, כלי עבודה וריהוט. המוסד נפתח מחדש בברלין, אך באוגוסט 1933, בהוראת השלטון, הופסקו הלימודים. בית הספר נסגר ותלמידיו התפזרו לכל עבר. הבניין בדסאו עמד שנים רבות נטוש ואטום בבלוקים. ב-1994, לאחר שיפוץ יסודי, הוא נפתח מחדש כמכון מחקר, הוראה ויצירה. שנתיים לאחר מכן הכריז עליו אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, הודות לערכים האנושיים ולאדריכלות המשובחת שהוא מציג, יחד עם ההיסטוריה שנרשמה בו וסביבו, זו שהביאה לסגירתו.
ההשפעה על ישראל
תל אביב הדביקה לעצמה את יוקרת הבאוהאוס, אך הכרזת אונסק"ו מתייחסת ל"עיר לבנה" ללא קשר לסגנון הזה. אפשר למצוא אמנם קשר הדוק בין סגנונם של בתי תל אביב (בעיקר בלב העיר) המתאפיינים בפלסטיות, בטיח לבן ובקווים נקיים, לבין בניין בית הספר "באוהאוס", אך אצלנו מדובר ב"סגנון הבינלאומי" ולא בבאוהאוס עצמו. "לבאוהאוס הייתה השפעה עצומה", קובע פרופ' מיכה לוין, ראש המחלקה לאמנות וראש לימודי תרבות בפקולטה לעיצוב בשנקר, שדאג לפרסום הספר בעברית ואף הוסיף לו הקדמה מאירת עיניים. "כמות התלמידים בו הייתה מועטה אך הודות להיטלר הם פוזרו בכל העולם". חלק מאותם תלמידים הגיעו לארץ ישראל.
בתחילת המאה העשרים היו מרבית היהודים שקועים במקצועות לא יצרניים בעליל, כמו עריכת דין וראיית חשבון, והיו רחוקים מיצירה אמנותית אחרי 2000 שנות גלות. אבל כמה מהבולטים בתלמידים היו יהודים. חלקם גם הפכו למובילים בתחומי האמנות, העיצוב והאדריכלות בישראל:
אריה שרון תיכנן את "מעונות העובדים" בתל אביב, שבאמצעותם מימש את שלמד בבאוהאוס באופן הברור ביותר, הן בהיבט החברתי (בית מגורים משותף שבו מודגש המרחב המשותף) והן בהיבט הפיזי (המרפסות הועתקו ממעונות הסטודנטים בבניין בדסאו, שתיכנן גרופיוס). שרון גם תיכנן את מרבית המרכזים הרפואיים במדינה הצעירה: בילינסון בפתח תקוה, סורוקה בבאר שבע, איכילוב בתל אביב, רמב"ם בחיפה ווולפסון בחולון. עבודתו החשובה ביותר הייתה תכנית האב הפיזית למדינת ישראל – שעיצבה את פריסת היישובים, התעסוקה והתחבורה בישראל והשפעתה לטוב ולרע מורגשת עד היום. ב-1976 פירסם את ספרו האוטוביוגרפי "קיבוץ + באוהאוס", שבו הדגיש את תקופת לימודיו במוסד הנודע, מה שתרם לא מעט להעצמת המיתוס.
שמואל מסט'צקין עמד בראש מחלקת התכנון בקיבוץ הארצי ובמסגרתה תיכנן עשרות קיבוצים, חדרי אוכל, מבני משק ומגורים וכן מוסדות חינוך, שהיו מוקד עלייה לרגל בקנה מידה בינלאומי. ומרדכי ארדון , שציוריו נמכרים במחירים שמיימיים במכירות פומביות, הקים מחדש את "בצלאל" בשנות הארבעים, והפך אותו ממוסד מיושן ואוריינטלי שהתמקד בייצור שטיחים ותכשיטים, למוסד מוביל לאמנות ועיצוב המחנך את תלמידיו להוביל את התרבות הישראלית.
נגד מיחזור של ידע
הספר "באוהאוס" (היוצא כעת בעברית בתרגומה של תמי אילון-אורטל) נכתב ב-1984. בכך הוא הופך בעצמו להיסטוריה. "שנקר" אינו מוסד מחקר אך מתהדר בתואר "מוסד אקדמי", ולכן יש לצפות ממנהליו כי ידאגו להוציא לאור ספרים חדשניים יותר, ולא מהדורה עברית לספר ישן. מיכה לוין מסביר שזהו הספר הקריא ביותר שיצא על תולדות בית הספר. ואולם, קשה להתחמק מהעובדה ששיטות המחקר השתנו בחלוף השנים, מידע משמעותי נחשף ומדף ספרי המחקר על הבאוהאוס רק הצטופף.
מדוע לא בחרו לתרגם ספרים חדשים וחדשניים יותר, שיצאו בשנים האחרונות, והסתפקו בספר בן 30 כמעט? מתברר שמייקל זיבנברודט, מנהל מוזיאון הבאוהאוס בוויימאר, הנחשב לאחד מבכירי חוקרי הבאוהאוס, שותף לתהייה הזו. בשיחה עם Xnet הוא אומר כי "ספרו של ויטפרוד עדיין רלוונטי, אך אחרי 30 שנה הוא אינו נמצא ברמת הידע החדש שקיים היום". זיבנברודט ממליץ למתעניינים לקרוא את אחד הספרים הבאים (כולם באנגלית, אם לא צוין אחרת):
• "Workshops for Modernity" בעריכת היסטוריון האדריכלות פרופ' ברי ברגדול, איש אוניברסיטת קולומביה, שכיהן כאוצר האדריכלות והעיצוב במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. הספר יצא ב-2009 וליווה תערוכה שציינה 90 שנה להקמת הבאוהאוס.
• "Das Bauhaus kommt aus Weimar" ספרם (בגרמנית) של אוטה אקרמן ואולריך בסטגן יצא גם הוא לרגל 90 שנה להקמת המוסד, וליווה תערוכה בוויימאר.
• Bauhaus Travel Book. Weimar. Dessau. Berlin" מדריך מקיף ועב-כרס (304 עמודים) שערך ארכיון הבאוהאוס בברלין. הספר עוקב אחר התחנות הרבות שעבר המוסד בשנות קיומו הקצרות.
• "Bauhaus – a conceptual model" הוא ספר מקיף עם כמעט 400 תצלומים שיצא לאור לרגל 90 שנה לפתיחת המוסד, באמצעות שיתוף פעולה יחידאי שבו נטלו חלק ארכיון הבאוהאוס בברלין, קרן הבאוהאוס בדסאו ומוזיאון הבאוהאוס בוויימאר. העורך הראשי הוא מייקל זיבנברודט.
שלושה ספרים אחרים, המתבססים על ידע שהצטבר בשנים האחרונות - בעיקר מאז קריסת הגוש המזרחי - הם:
• "Bauhaus 1919-1933" מאת פרופ' מגדלנה דרוסטה, עובדת ארכיון הבאוהאוס בברלין ומרצה בכירה לתולדות האמנות, יצא לאור ב-2006 בהוצאת טאשן.
• Bauhaus Culture: From Weimar to the Cold War" יצא ב-2006 בהוצאת אוניברסיטת מינסוטה, בעריכת פרופ' קת'לין ג'ימס-צ'קרבורטי מאוניברסיטת ברקלי, ובוחן את תרבות הבאוהאוס.
• "Bauhaus Conflicts 1919-2009" מ-2009 כולל מגוון מאמרים בעריכת האדריכל פיליפ אוזוולט, מנהל קרן באוהאוס בדסאו. לאחרונה הוא חידש את הוצאתו לאור של כתב העת של בית הספר, שגיליונו השני הוקדש לאדריכלות ישראלית.
מאחר שהוצאת הספר בעברית היא עובדה מוגמרת, ראוי להתייחס לספר ולציין כי הכתיבה המאפיינת אותו מושכת כמעט כמו ספר בלשים ומצליחה לרתק לכל אורכו. סיפורו של הבאוהאוס הוא סיפור של תשוקה ומאבקים בתקופה של שינויים. ניתן ללמוד ממנו על הלהט, הרצון לחדש ולפתח את החברה ואת חיי היום-יום, כך שלאדם והקהילה יהיה יותר נוח, נעים וטוב לחיות בעולם משתנה.
כך הוא נראה כיום - בית הספר באוהאוס:
ובנימה אישית
לפני כעשור, קודם שהתחלתי ללמוד במחלקה לאדריכלות בבצלאל, קראתי את המהדורה האנגלית של הספר. בהשפעתו נרשמתי גם לקורסים במחלקות אחרות, דבר שלא היה מקובל באותה עת. השתתפתי בקורס זכוכית, בקורס הדפס רשת במחלקה לתקשורת חזותית, למדתי צילום סטילס וציור-שמן - כל זאת מתוך תפישה שסבורה כי על האדריכל לשלוט בשפה החזותית ולהביע עצמו באמצעים שונים. אחד הקורסים, שאותו העבירה יד-ימינו של פסל הזכוכית האמריקאי דייל צ'יהולי, נקבע כקורס סגור והמזכירות סירבה לרשום אותי אליו. ביקשתי פגישה עם ראש האקדמיה, רן ספוז'ניק, נופפתי לפניו בספרו של ויטפורד וטענתי בלהט שבצלאל צריך לעבוד בשיטה דומה לזו שעמדה בבסיס הבאוהאוס. הוא השתכנע (או רצה להיפטר ממני מהר) והורה למזכירות לאשר באופן חריג את השתתפותי בקורס.
הבאוהאוס מימש אוטופיה חברתית. המחיר היה חוסר יציבות ותחלופה גבוהה של מורים ותלמידים. בישראל של היום, ששרויה בעידן של משבר תרבותי וחברתי, נכנעו חלק מהמחלקות לאדריכלות ובתמורה למיסוד שמרני ויתרו על התפקיד החברתי והאוטופי. במקום לנסות ולקדם את החברה, נדמה שתוכנות המחשב הפכו מאמצעי למטרה, שהמוסדות הפסיקו להיות רב-תחומיים (גם אם ראשיהם משוכנעים אחרת) ושמקצוע האדריכלות התרוקן מתוכן. אולי כדאי שמורים ותלמידים יחזרו ויקראו את הספר בחופשת הקיץ, כדי שלקראת שנת הלימודים הבאה יחזרו אל הרעיונות הגדולים שהוזנחו וישובו לתפקד כמובילים חברתיים ותרבותיים. אף פעם לא מאוחר.
- פרנק ויטפורד: באוהאוס, הוצאת רסלינג, 2012 (228 עמ')
ניתן לרכוש את הספר בהנחה באתר ההוצאה
>> משוחזר ב(נווה)צדק: במבנה רב-עלילות - עותמאני, טמפלרי, מנדטורי וצה''לי - נפתח מבנה של התנועה הקונסרבטיבית.
