האם בקיר של בית הקפה האהוב עליך, זה שאתה שותה בו בכל בוקר את האספרסו הכפול שלך, מסתתר משהו? האם במקום שבו אתה יושב עכשיו, ישב מישהו בתחילת המאה הקודמת, שתה ספל קפה משלו, אולי לא כינה אותו אספרסו, אבל הסתכל על אותו הקיר ממש ויצא ליום עבודתו? אפשר לשאול הרבה שאלות כשמתבוננים על מבנים. על ארכיטקטורה. על המרחב שסובב ומכיל אותנו בכל העת. מה נמצא מתחת לשכבות הצבע של קירות העיר שלנו. סיפור. ציור. זיכרון. עבר. כל מה שצריך הוא לפתוח את העיניים ולהתחיל לראות.

 

בבניינים רבים בעיר תל אביב נחשפו ושוחזרו בשנים האחרונות ציורי הקיר אשר מהווים שרידים ועדות לסיפור אדריכלי ואנושי נעלם. העוסקים במלאכה, אנשי ציורי הקיר, יוצרים יחד צוות אנושי אשר מורכב מרגישות גדולה להיסטוריה, לאמנות ולמרקם העירוני בו הם חיים. פגשתי לשיחה את נגה די סגני, אחת המשמרות אשר עובדות בצוות של שי פרקש, החלוץ ומי שהנחיל את המודעות והעיסוק בשימור ציורי הקיר בישראל לפני למעלה מעשור. קיומם של ציורי הקיר כמעט ונשכח לגמרי, אך כעת, אחרי שנים רבות בהן התמקדו בתחום השימור בישראל בחזית ובחזות החיצונית, ישנה מגמה לחשוף ולתעד גם את הקירות הפנימיים.

 

כשאני שואלת את נגה מהו השלב הראשון. היא שולפת את הערכה שלה ומציגה את כלי העבודה הראשי, סכין מנתחים. "סקאפל", בפיה. ממש כמו מנתח אשר ניגש לחתוך בבשר, בעדינות רבה, בסבלנות, מקלפים שכבה אחר שכבה. "אם הייתי צריכה להגדיר את מה שאני עושה אני חושבת שהיתי אומרת שאני ארכיאולוגית של קירות".

 

נגה מספרת כי הם מקבלים בקשה להגיע לבניינים אשר נמצאים בתהליך של שימור כשציורי הקיר הינם עוד קריטריון לקביעה האם הם ראויים לקבל את המעמד. "התהליך הראשוני מתחיל בעצם בשלב החשיפה ומיד אחריו, שלב חשוב ביותר, התיעוד. כל ציור מצולם ומתועד מכל זווית, מועתק לשקף ונלקחות ממנו דגימות צבע. זהו מידע שנכנס לתוך תיק השימור של המבנה".

 

העיר תל אביב, חלוצה מוניציפלית בתחום שימור ציורי הקיר, הוציאה מסמך המכונה "מסמך המדיניות". זוהי בעצם תכנית שמכתיבה עקרונות מנחים לגבי תחום השימור במרחב העירוני. לגבי ציורי קיר יש חובה לתיעוד ולשימור בחללים הציבוריים של הבניין (בדרך כלל חדר מדרגות, מרפסות שיוצאות לרחוב).

 

מדוע נמחקו לנו הציורים מהתודעה? כוסו בצבע?

"בערך בתחילת שנות השלושים השתנתה התפיסה האדריכלית בישראל, את הסגנון האדריכלי האקלקטי, החליף הסגנון הבינלאומי אשר עיקרו היה פונקציונאליות והיעדר קישוטיות. התוצאה הייתה ירידה בביקוש לציורי הקיר שיצאו מהאופנה ובמהרה גם משדה הראייה. מי שהעלה את הציורים מן האוב היה בעיקר שי פרקש. בערך לפני 12-13 שנים, לגמרי במקרה, ראה ציור חשוף בבניין נטוש בנווה צדק. הציור נחשף מעצמו כנראה בשל תנאי האקלים. הוא חיפש ומצא ציורים דומים גם בבניינים סמוכים ואחרי שלא מצא עליהם מידע או תיעוד הבין שזהו תחום שצריך להעמיק בו".

 

אז הוא גילה את ציור הקיר שממנו הכול התגלגל, לגמרי במקרה, ואיך את הגעת לתחום?

"אני באה ממשפחה שתמיד נתנה מקום מרכזי להיסטוריה. נראה לי שזה השפיע הרבה על הרצון שלי להבין מאיפה הדברים באים. זו אולי אמירה שנשחקה עם הזמן אבל אני לגמרי מאמינה במשפט המפורסם של יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".

 

מה החלק שלך בידיעת העבר או יותר נכון, בחשיפתו?

"העשייה שלי היא מאד ספציפית, בתוך מכלול מאד רחב שנקרא שימור. הבית הבודד או הקיר האחד, יכולים להיות יוצאי דופן או בעלי ערך גדול אבל הם עדיין מונומנט אחד בתוך סך גדול מהם. אני באופן אישי לא חושבת שאני עושה איזושהי עבודת קודש. אבל אומרים לנו את זה הרבה. נראה לי שזה גם עומד בניגוד, לעתים חריף, מול המציאות, לתחושה שיש היום, שמכל כיוון מרימים לנו עוד גורד שחקים".

 

אולי לא עבודת קודש אבל בכל זאת, עבודה שיש בה ריגוש?

"אני חושבת שיש שני צדדים מרגשים לעבודה שלנו. קודם כל, לגרד קיר זו עבודה סיזיפית. הרבה מהעבודה שלנו מתנהלת באתרי בנייה. פתאום, אחרי שעבדת ועבדת, את רואה פרח למשל. זה מרגש ברמה הכי פשוטה. זה פשוט יפה. גם אם זה אלמנט ציורי בסיסי ביותר או אפילו "מכוער". חיפשת משהו, לא ידעת מה ופתאום יש ציור ישן חדש".

 

ואחרי ההתפעמות הראשונית, מה הציור הזה אומר, מסמל?

"מעבר לזה שזה אלמנט קישוטי בתוך בית, חלק מסך העיצוב, מה שמיוחד הוא שאתה יכול להתחקות אחר פנים המבנה דרך הציורים. אם למשל, את מתחילה לחשוף ציור ויש קיר באמצע, את מבינה שהקיר הוא תוספת מאוחרת ושפעם היה חדר גדול בהרבה. לפי שכבות הצבע אפשר לדעת כל כמה שנים סיידו מחדש את הבית, לפעמים נחשפים כמה ציורים על קיר אחד. רואים איך השתנתה האופנה. אלה הרגעים הכי מעניינים. אנחנו הרבה פעמים צוחקים שאנחנו מרגישים כמו שרלוק הולמס. האינפורמציה היא מדהימה, כמה אתה יכול לגלות, מלגרד קצת קיר".

 

נראה שישראל נתפסת תמיד כמדינה צעירה מדי בשביל כל נושא השימור. הדברים העתיקים והארכיאולוגיה תמיד היו חשובים אבל הישן החדש יותר, נתפס הרבה פעמים בתודעה כפחות חשוב, כזניח בשלב זה, את מסכימה?

"התרבות הישראלית קמה עם המודרניזם והסגנון הבינ"ל באדריכלות משקף את זה מאד: האדם החדש, שמתמקד בפונקציונאלי, חסל עבר. זו נקודה מהותית שהשפיעה על התרבות שלנו ועל החברה במשך תקופה לא מבוטלת. הרבה פעמים תופסים את ישראל כמקום צעיר, ואולי דווקא בגלל זה, אנשים מאד מתלהבים כשהם נחשפים לעבודות שלנו, זו תחושה ש"גם לנו יש כזה". בפריז יש חוקים לשימור עוד מתקופת המהפכה הצרפתית. אנחנו לא פריז. אבל אני חושבת שאנחנו בתחילתו של שינו מחשבתי בכל הקשור לשימור העירוני. אני חושבת שהתחלנו לקלוט את החשיבות ואת ההשפעה שיש לדבר על המרקם ועל האופי של העיר והסביבה".

 

אז ישן וחדש. משולבים

"כן, מהרבה זוויות, וממש בתוך תהליך העבודה שלנו. ברוב המקרים אנחנו עושים שימור ושחזור. אחרי החשיפה של הציור המקורי ותיעודו, מקבעים אותו בחומרים מיוחדים ובמקרים רבים עושים עליו עבודת ריטוש. מעין "צביעה" מחדש אבל תוך שמירה על מובחנות בין ישן וחדש. לכל מי שעוסק בשימור יש שאיפה לשמור על אותנטיות ו"אינטגריטי" של העבודה. שומרים על מרקם שמבחין בין הישן ובין החדש כדי לא להטעות את המתבוננים, עכשיו, ובעיקר את אלו שיתבוננו בדורות הבאים".

 

נראה כי העבודה של נגה וחבריה לצוותי השימור היא בעיקר לבקש מאיתנו לפתוח את העיניים וגם את הלב. לראות את העבר, הקרוב והרחוק לא כמשהו שנקבר ונשכח מחיינו, מנותק מאיתנו לתמיד. אם חושבים על זה לעומק, בין העיר שלנו ובינינו, יש הרבה מאד קווי דמיון. שנינו מוכנים בהרבה לעתיד שאינו לוט בערפל, ואולי גם הרבה יותר יפים, כנחשף בנו כל מה שמסתתר מתחת לשכבות, לכיסויים ולזמן.

 

-נגה די סגני עובדת בצוות שימור ציורי הקיר של שי פרקש.

 

צידה לדרך

"האדריכלות היא מוזיקה חצובה באבן" (הנרי ג'יימס)

 

לאתר מהות החיים