הדפסה
לכתבה באתר
"לי חשובה משמורת על הבן שלי. מאז שהוא נולד, אני זו שמטפלת בו", אמרה חד משמעית האם לעורכת הדין שישבה מולה. זו הנהנה בהבנה ומיהרה לתכנן אסטרטגיה שתוציא ממשרדה עוד לקוחה מרוצה. "לי חשובה משמורת משותפת. אני רוצה להיות חלק פעיל בחיים שלו", טען האב באוזני עורך דינו.
באותו עניין בדיוק רק במקום אחר... בניגוד לעורכת הדין של האישה, עורך דין אחר הזדקף ומיד הוסיף: "אתה צריך להבין שאם הילד חולה, אתה צריך להיות ערוך לזה שאתה נשאר איתו".
"בהחלט. אני מבין את זה", השיב האב לעורך הדין הספקן.
"אם הילד נמצא בחזקת האם", היגגה רגע אחרי פסיכולוגית אל מול המצלמה. "עולה השאלה האם האב ערוך לטפל בילד שלו, לטפל בו כראוי".
הרגעים האלה, הלקוחים מתוך סרט תיעודי שהוקרן לאחרונה בערוץ 2 וחשף את חדרי החדרים של תהליך 'פירוק החבילה' בזמן אמת, חשף בנוסף, עוד משהו מטריד לא פחות, שנכח שם כמעט בכל משפט - את העובדה שלא רק אנחנו, אלא גם אנשים העובדים בשירות החוק, לכודים עמוק בסטריאוטיפים.
הפוסטים הקודמים של סיגל:
>>> ילדים, הכרטיס שלי מוכן לחופש הגדול
>>> כשאגדל, אני רוצה להיות מפורסמת
>>> אמא, אני עצבנית כי את כל הזמן כועסת >>> אֵימַת חלב: מה לא בסדר בתינוק שלי?ילדים, אבא פחות אפקטיבי מאמא
האם אבא יכול לטפל בילדים שלו? אז זהו, שכנראה שלא, אחרת איך אפשר להסביר את זה שבמדינת ישראל בשנת 2012 הסברה הזו מקבלת גיבוי מלא בחוק 'חזקת הגיל הרך', הטוען שילדים עד גיל שש הם באחריות אמא והיא המשמורנית היחידה? והאב? הוא יעשה את מה שהוא עושה הכי טוב, יביא 'מזונות' ויקבל 'הסדרי ראייה'.
עכשיו, בואו תראו איך נולד חוק שגוזר את גורלם של ילדים וגורם לעימותים לא קטנים בין זוגות, כדוגמת אלו שהיו בסרט, בדרך לפירוק החבילה. לפני שנים רבות, עוד בימי רומי, לאבות היתה משמורת מלאה על ילדיהם משום שהם נחשבו לקניינם. כך במקרה של פרידה, ילדים נשארו בחזקת האב. בשנת 1839 עורך דין בריטי בשם תומס נון טאלפורד, קידם חוק שיאפשר לאמהות לטפל בילדיהן באופן בלעדי עד שיגדלו מספיק ויחזרו אל אביהם, משום שסבר כי ילדים זקוקים בשנות חייהם הראשונות בעיקר לאמם. זו תאוריה שהיתה נטולת בסיס מחקרי ונתמכה על תפיסת עולמו בלבד. יותר מכך, הוא נמצא בסתירה גמורה למחקרים רבים ומבוססים, המוכיחים כי טובת הילד היא ששני ההורים ייקחו חלק שווה בטיפול בו.
אז עכשיו תארו לעצמכם שאתם יושבים מול עורכי דין, פקידות סעד, שופטים שחורצים באופן קר את גורל מערכת היחסים בתוך משפחה מתפרקת וזאת רק משום שזו התפיסה המקובלת בחוק. וכך משלחים לעולם עוד ועוד חלקי הורות עמוסים רגשות אשם, ייסורי מצפון וילדים שמאמינים שאבא פחות אפקטיבי מאמא.
יותר מכך, הכוח הזה שניתן לאם הוא הרובה המונח במערכה ראשונה על הקיר, שכן ברגע שבית משפט ייפה את כוחה להיות המשמורן האחראי במקרים של התפתחות עלילה שלא לרוחה, יש לה את הפריבילגיה להפעיל סנקציות במערכה השלישית.
ילד באמת צריך בית אחד?
עכשיו נשאלת השאלה הגדולה יותר - אם החוק טוען שילדים מתחת לגיל שש שייכים יותר לאם, מה משתנה בגיל שש ויום? מה הופך אותו לאבא כשיר יותר לילד בן שש ויום? והאם עצם העובדה שאבא לא היה הדמות המשמעותית בשנות חייו הראשונות אינה פוגעת ביחסים ביניהם?
שלא תבינו לא נכון, אני לא לטובת האבא ולא לטובת האמא - אני לטובת הילד.
לפני כחודש הוזמנתי לכנס גדול באוניברסיטת חיפה בנושא "אחריות הורית בעת גירושין", שאורגן על ידי ראשי החוג להתפתחות הילד, פרופ' אבי שגיא ודר' תרצה יואלס. השניים, לוחמים וותיקים בקידום רעיון שיוויון ההורות בעת גירושין, הזמינו מומחה עולמי בנושא בשם פרופסור ריצ'ארד וורשק וסגרו אותו בתוך אולם עם צמרת נציגי המשפט בענייני משפחה, עורכי דין ועובדים סוציאליים.
האיש שטח בפניהם את המחקרים המתקדמים ביותר בתחום, כמו מחקר המוכיח את הנזק שנעשה לילדים שצמצמו קשר עם האב, מחקר שהוכיח שילדים אשר גדלו בבתים בהם הונהגה הורות משותפת ושיוויונית לעומת משמורת יחידנית, דומים בתפקודם והתפתחותם לילדים שגדלו בבתים בהם לא חוו גירושין. מחקר נוסף ששובר את המיתוס הרווח בעת גירושין, הטוען ש'ילד צריך בית אחד' חשף שילדים שהוריהם התגרשו לא רק מעדיפים את האופציה של לשהות בשני הבתים, אלא היא גם לטובתם. בעצם, מה שניסה הפרופסור לומר להם בדרכו המלומדת והמוכחת מדעית, הוא שהעקרונות עליהם הם נשענים בהכרעותיהם עושים נזק להתפתחותם הרגשית של הילדים.
"אני רוצה לדאוג לצרכים שלו, שלא יחסר לו כלום", אמרה האם בסרט, שדרשה משמורת יחידנית מבלי להרהר לרגע האם 'לדאוג לצרכים שלו' ו'משמורת יחידנית' אינן שתי בקשות שסותרות אחת את השניה, שכן לפרגן לילד מערכת יחסים טובה עם ההורה השני היא חלק מדאגה לצרכיו. הדבר תורם להתפתחות רגשית תקינה, כפי שהוכח ב"תאוריית ההתקשרות" של הפסיכולוגים ההתפתחותיים ג'ון בולבי ומרי איינסוורת'. תאוריה זו תרמה רבות להבנת התפתחות הילד, אשר בבסיסה עומדת התובנה שלכל ילד יש נטייה מולדת ואוניברסלית להתקשר אל מי שזמין לו בכל עת ודואג לצרכיו הבסיסיים.
באופן טבעי ולא מפתיע ילדים נקשרים לזה שרוחץ אותם, מאכיל אותם, מכסה אותם בשמיכה לפני השינה, ממהר להרגיע אם חלמו חלום רע, אם כואב, אם עצוב. להורה הזה הם נותנים העדפה. וברגע שהורה אחד מדכא את השתתפות ההורה האחר, הקשר ניזוק וכתוצאה מכך, הילד ניזוק.
ואז אל מול עורכת הדין מתחילים לעלות בחדר מושגים צורמים כמו "מסוגלות הורית", "מזונות", "משמורת", "הסדרי ראייה", המעלים קונוטציות הלקוחות מעולם בתי כלא.
"תנו לילד פטיש והוא ימצא שכל מה שהוא נתקל בו טעון חבטה", טען הפילוסוף אברהם קפלן. בצדק. כי אל מול הורים המתקוטטים למי שייך הילד ולא פעם משתמשים בו כבנשק - ניצב ילד שרואה הכל, מרגיש הכל ומבין שבחיים הכול מלחמות.
וכך, בזמן שההורים שלו עסוקים במה הם רוצים, אף אחד לא עוצר לרגע ותוהה מה הוא רוצה.
ומה הוא באמת רוצה? מה השאיפה הכי גדולה שלו? שהמבוגרים שאחראים עליו יסתדרו ביניהם. אחרת איך נסביר את העובדה שלאורך שנות ילדותו הוא לא מפסיק לחלום שאבא ואמא יחזרו לחיות ביחד?
גם אתם שייכים למשפחה מורכבת? הצטרפו לקבוצת "משפחה מורכבת " בפייסבוק ותוכלו לדבר על הנושא.