הדפסה
לכתבה באתר
בטלוויזיה רץ בימים אלה קמפיין של בנק המציע סיוע לעסקים קטנים. "סוגרים" כותבת בחורה בעיניים עצובות על חלון ראווה. אצלנו אלה החיים. ברחובות שלנו יש כל מיני סיבות למצוא דלתות סגורות. הראשונה והגדולה היא: עברנו. ברבים. אני והעסק כבר לא כאן (יש לקוות שמסיבות טובות, לפחות כמו אלה שמבטיח הקמפיין).
לפעמים עברנו אבל הדלת בכלל לא נסגרה. כדי לגלות את זה צריך רק לחצות את הכביש:
ולפעמים יש גם אצלנו כאלה שזזים מסיבות אחרות לגמרי:
אחרי הסיבות הגדולות באות הסיבות המשמחות:
וכעת מגיעה השגרה. כמה חרוץ שלא תהיה לפעמים אין לך ברירה אלא להבריז לעבודה. אבל מה שיפה זה שברחובות שלנו לא תישאר דלת סגורה בלי הסבר. בדרך כלל כתוב בכתב יד ובסגנון אישי. המבריזים נחלקים בין אנשי "לרגל":
לאנשי "עקב".
יש כאלה שעוטפים את העובדה המרגיזה בלטיפה מנחמת:
אבל לא תמיד ההיעדרות בלתי הפיכה. יש כאלה שמעבירים את היום ממש קרוב:
אבל יש כאלה שיוצאים ליעד מסתורי יותר או פחות:
יש כאלה שיוצאים ליעד סמוך, אם כי לזמן לא מוגדר:
אז לך תחפש אותם כאן או כאן:
ויש כאלה שאצלם הזמן מוגדר ממש כמו היעד:
יש כאלו שמותירים על הדלת שביב תקווה; הבטחה לשיבה מהירה:
או לפחות מספרים איפה אפשר למצוא אותם:
כדרכם של בעלי מלאכה, יש כאלה שמבטיחים לחזור בזמן (אם כי נזיל).
יצאת צדיק אחד מוכן להתחייב על הדקה (אז נמתין עד 10:42):
אבל מי יודע כמה זמן נמשכת הרכבה?
בקרב אנשי "יצאתי לרגע", יש כאלה שמבטיחים לשוב ויש שמבטיחים לחזור. יש שמיד (מייד) ויש שתיכף (תכף).
גם בגזרה זו יש ממתיקי גלולות:
התכליתיים אינם מספקים הסברים להיעדרותם אלא פרקטיקה להשגתם:
הרהוטים צריכים לשאול את עצמם האם יובנו בימינו:
וישנם כמובן המרבים במילים (העיקר ש"כל טוב"):
המעצבנים שולחים אותך לעשות את העבודה בעצמך:
מכולם אהוב עלי זה שאי אפשר לכעוס עליו. לא ברור מה בדיוק הוא עושה, אבל ברור שיגיע אחר הצהריים. על כך נאמר: זה לא המה אלא האיך.
ובכל מקרה: מחר כרגיל.
