הדפסה
לכתבה באתר
היינו החברות הכי טובות בעולם, מושא לקנאה בעיני כל האחרות, אוהבות בלב ובנפש. וזה נגמר. פשוט נגמר. בגן חובה ציירנו לבבות זו לזו, שמרנו ממתקים האחת לרעותה. בבית הספר היסודי נרשמנו לאותו חוג, גם אם לא הייתי מוכשרת בציור ולא זזנו זו מידה של זו. בתיכון טווינו חלומות נעורים, גילינו סודות, צחקנו הרבה, למדנו למבחנים, התארחנו זו אצל זו והיה ברור שנמשיך הלאה באותו מסלול לימודים.
חלמנו שהעתיד יאפשר לנו לגור באותו בניין, כי לא יכולנו לדמיין את החיים שלנו אחת ללא השנייה. הבטחנו זו לזו שזה יהיה התנאי שלנו מול החתן שלנו לפני שנתחתן.
השנים חלפו. המציאות עשתה את שלה. לא רק שלא התגוררנו באותו הבניין, אלא נפוצנו לערים שונות, אבל שמרנו על קשר הדוק. שוחחנו בטלפון מדי פעם והילדים שנולדו הפכו לנושא שיחה משותף. עד שיום אחד היא הפתיעה אותי. אם זה לא היה מתרחש במציאות, הייתי בטוחה שמישהו המציא אותה.
"בעלי קיבל עבודה חדשה בעיר שלכם ובקרוב אנחנו עוברים דירה. מצאתי דירה מהממת ממש לידך, בבניין סמוך", היא לחשה בהפתעה ואני צרחתי בהתרגשות. החלום שלנו עומד להתגשם!
חיכיתי לבואה בקוצר רוח וביום שהם עברו דירה הכנתי לה ארוחת צהריים מדהימה והזמנתי את ילדיה לבוא ולשחק בביתי, כדי שהיא תוכל להתארגן בנחת. בשבת הראשונה אירחנו אותם מכל הלב.
חלום החברוּת שהתנפץ
חלום שהתגשם? לא חלפו מספר שבועות וגיליתי כי מדובר בחלום שהתנפץ. דווקא משום שהיינו חברות טובות וקרובות, ניסינו למצוא את האיזון. הצבנו את הגבולות הנכונים לתחום את שעות הביקור שלנו, של הילדים ובכלל, את המפגשים, כדי לשמור על פרטיות משפחתה של כל אחת.
פתאום גיליתי כי כמעט ואין צורך בזה. מהר מאוד שתינו הבנו שהחברות היא טובה ונחמדה, אבל כנראה ששתינו גדלנו וצמחנו בכיוונים שונים. מאז ימי הילדות העליזים, כל אחת התפתחה באפיק אחר ותחומי העניין המשותפים הצטמצמו. היה נהדר לקיים שיחות רק מדי פעם, כמו שעשינו בשנים האחרונות, כי בעצם, לא היה צריך יותר.
לא תאמינו. גרנו בניין ליד בניין, אך הביקורים פסקו והטלפונים התמעטו. היא הפכה כמעט ל'עוד שכנה' וכל אחת מאתנו שקעה בחייה שלה. בסופו של דבר, גם היא וגם אני העתקנו מסיבות שונות מקום מגורים והקשר שלנו היום מסתכם בהחלפת מיילים באיחולי שנה טובה.
חברה לגינה וחברה לאסיפות הורים
נזכרתי בה השבוע, כששירה בתי, המסיימת כיתה ח' ועוברת לתיכון, החלה לבכות שהחברוּת עם יעל חברתה הטובה ביותר, עומדת להתמוסס. לא בגלל מריבה, חלילה, או פגיעה באמון. זה פשוט נגמר. יעל הולכת ללמוד בתיכון אחר.
היום, כשהיא בתוך צער הפרידה, אי אפשר עדיין לדבר איתה באופן שכלתני. רק סיפרתי לה את הסיפור הזה ואמרתי שבמהלך החיים אנחנו נתקלים בשלל חברויות. הרבה מהן באות והולכות, כי הן תלויות מקום, זמן ונסיבות חיים. רק האמיתיים נשארים וצולחים את צוקי העיתים.
אני יכולה להצביע על אינספור חברות טובות שלי שהן אוסף משנות גידול הילדים. קחו למשל את רחל. פגשתי אותה כשרשמתי את הבן הבכור שלי למעון וחיפשתי מידע על המעון הטוב ביותר. התקשרתי לברר אצלה והפכנו מהר מאוד לחברות טובות.
ואורנה היא חברה של אסיפות הורים ומסיבות הורים למיניהן. תמיד אנחנו מתיישבות זו לצד זו, וביחד מדסקסות / נהנות / מצלמות / דנות / מעבירות ביקורת. וזהו. אחרי המסיבה או האסיפה אנחנו אומרות שלום עד לפעם הבאה. וככה זה שנים - חברה של מסיבות.
ויש את אורלי. נפגשנו בספסל של הפארק הציבורי ויחד אנחנו מגדלות ילדים לאורך שנים ואנחנו חברות טובות מאוד, וגם הבעלים והילדים הפכו לחברים טובים. נצא לפקניק ביחד בחופש הגדול והיא גם כתף טובה לקיטורים.
גורלן של חברויות להסתיים
יש חברות של גן ויש חברות של בית ספר ויש חברויות שנולדו בגלל הילדים ויש חברויות שמסתיימות בגלל הילדים. וזה בסדר. כנראה שכך זה צריך להיות ואני לא צריכה לתת לקמט הזה בלב להתקמט עוד יותר, כי גורלן של חברויות רבות הוא להסתיים, כי הן נולדו מצורך ומקווים משותפים וכשהצורך ההדדי והקווים המשותפים דוהים ואינם עוד, מטבע הדברים נגיד שלום אחת לשנייה.
כדאי שנזכור שבלי החברויות האלה קשה לצלוח את הלילות הקשים של התינוק, צריך את החברה שתבין אותך, שתגיד לך שגם אצלה הקטן היה ער כל הלילה ותיתן לך טיפ איך להתמודד, וצריך את החברה הזאת שתשב על ידך במסיבות הסיום, וצריך גם את החברה שתצא אתך לכוס קפה.
ועדיין, אני מתפללת שהילדים שלי יזכו כל אחד/ת לפחות לחבר/ת אמת טוב/ה אחד/ת, חבר/ה שהחברות איתו/ה לא תלויה במצבים או בילדים (ואני זכיתי ויש לי חברה כזאת. תודה לך, חברת אמת), חברוּת כזו שאין סיכוי לשבור אותה. וחברות כזו, שגם אם היא באה להתגורר לידך, החברות לא נשברת מכל סיבה שהיא, אלא אדרבא, מתעצמת!