איך מפרגנים לילדים בריכה ואפילו נהנים

זה הגיע. אחרי היופי-טופי של האביב עם הפריחה והחגים והלבן של שבועות, הצהוב והחום פתחו את הבסטה המזיעה של הקיץ. שם הקוד לקיץ מבחינת הילדים הוא לא "שלל שרב" אלא "חופש גדול". כלומר, הבריכה בהחלט מככבת ברשימת האטרקציות המועדפות. ואני בכלל אישה של ים. האמת, יותר אשה של מזגן. אבל בין חול ים לח ודביק וגלים שהקצף שלהם חשוד כמזהם, לבין מרצפות חצץ ואדי כלור, אני עדיין בוחרת ים.

התמודדות

אבל כמו הרבה דברים בחיים, זה כבר לא רק מה שאני מעדיפה. "במשפחה, כמו בכל קבוצה, צריך לראות מה מתאים לכולם ומתי", אני אומרת להם עשר פעמים ביום, ובאותה הזדמנות גם מזכירה לעצמי. זה לא שאני תמיד מוותרת, פשוט בחודש האחרון לא היינו בקרבת ים (חוץ מהים האדום האגדי) אבל כן יצא לנו לפקוד לא פעם את המדשאות המוריקות (או אלו שפעם הוריקו), ואת בורות המים. וכך, בזמן שערמתי מגבות, כובעים, קרם, פירות, כריכים, בגדים לאחרי, מצופים ומשקפות, שיננתי לעצמי, "זה שבריכה זה לא הפייבוריט שלך לא אומר שצריך לסבול. נהפוכו, עדיף להנות. אז קדימה. יהיה כיף כיף". וביננו, בעצם יש לה לבריכה מספר יתרונות מובהקים על הים (החניה בד"כ קרובה יותר, הסיכוי להישרף קטן יותר, המקלחות אחרי קצרות יותר וגם פחות מבאס לפרק את התיקים).

נו, אבל בשביל באמת להנות צריך קצת יותר ממנטרת ה"כיף כיף, זה יהיה כיף." אז אחרי שישה שבועות, ושמונה ביקורים בחמש בריכות שונות נראה לי שפיצחתי את נוסחת ה"איך מפרגנים לילדים בריכה ואפילו נהנים".

הדחקה

בהתחלה עוד השקעתי בבחירת המקום. כזה שיאפשר קירבת הצלה מבריכת הפעוטות וקשר עין עם הרדודים של הבריכה הגדולה. אחר כך הגדרתי את גבולות הגיזרה הכללית לשלושתם ואת השטחים המתים. פתחתי את הכסא בצל, הרכבתי אוזניות, מצאתי הרצאה שכבר מזמן רציתי לשמוע, לטשתי זוג עיניים לכיוונם, והתרווחתי. ל 30 שניות.

"אמא תראי איך אני צוללת!!!" נעמי הגיחה מולי בפתאומיות כמו לוחמת שייטת, נוטפת ומטפטפת עלי כאילו זה ברור שאם אנחנו בברכה אז אפשר להרטיב את הכל ואת כולם. "קודם תשחי, אחר כך תצללי, ועוד רגע אני באה", ניגבתי אותה ממני, אבל הבינוני כבר צעק משהו מהמים. סימנתי לו שיפסיק לצעוק ויתקרב אלי. "אמא, בואי תראי איזה גלשן אני רוצה, וגם תנפחי לי את המצופים", הוא נעמד מעלי כמו פינגווין קטן שעלה אל היבשה, מטפטף עלי גם הוא. מפליא הסיפור הזה, של הטפטופים. "תצלול עוד קצת, אני מנפחת ובאה", ושוב הקטנה חוזרת ומטפטפת, "אמא, כבר עבר רגע, בואי תראי אותי צוללת". כמעט אמרתי לה שראיתי ונזכרתי שזה בעצם הבינוני, שבהעדר מצופים "מתאמן" כבר דקות ארוכות בצלילה. ואז צל מאיים נעמד מעלי, ואודליה, זועפת כמו לוחמת אינדיאנית שיצאה מהנהר אחרי קרב עם קרוקודיל, התריסה מולי "איפה המצופים שלו? ואני כבר רוצה לעמוקים! בואי תהיי איתו!"

כן, אפילו לאמא כמוני כבר קשה להדחיק. הם צריכים אותי. הם נהנים, ובכל זאת הם רוצים אותי. והרי אני פה בשבילם, לא בשביל לנוח. בטח שלא על יבש.

הכרה

השלב הראשון בדרך להנאה בבריכה היא ההכרה שבריכה זה לא בילוי עצמאי (כזה שהילדים מסתדרים לבד כמו גן שעשועים מוכר, שולחן יצירה יבש או צפיה בתכנית טלוויזיה). בבריכה נדרשת אמא פנויה, ופעילה. בכלל, בהזדמנויות רבות אני מבחינה שהילדים פשוט רוצים שאני אהיה איתם אפילו אם הם עושים דברים שלא צריך אותי.

ההכרה הזאת, שאמא זה שריר שכל הזמן עובד, בדיוק כמו לב, היא השלב הראשון, השני, וגם האחרון. כי מהרגע שברור לי שהבריכה היא בילוי משותף זה גם הרגע שבו אני מתחילה באמת להנות. עכשיו הם כבר לא מפריעים לי בדברים האחרים שלי, כי עכשיו הדברים שלי זה להיות איתם – לגלוש במגלשת המים ולחכות להם בסופה, לצלול איתם, ולהקפיץ אותם, ולהתאמן איתם בבועות, ולזרוק דברים שאנחנו יכולים לצלול ולהביא, וללמד אותם לצוף, ולשחק תופסת מים, ולגלות ציורים דרך הגב, ולבחור ארטיקים בהתאם לתקציב, ולהסביר למה לילדים אסור סאונה, ולמה אסור לעשות פיפי במים גם אם יש כלור.

כל כך הרבה פעמים, אחרי כל כך הרבה סיבובים, אני מגיעה לאותה מסקנה: הורות פעילה ונכונות להשתתפות מלאה, הם הסוד להצלחה ולהנאה. אלא שלרוב זה לא קל. לא מתאים לי, לא מתחשק לי, לא מתלבש לי. פשוט לא לי. אבל. שמתי לב שאם אני מבקשת כוח, אני איכשהו מוצאת אותו. תמיד. ועוד הבחנתי, שדווקא בכל אותם הפעמים שלא קל לי, יש לי את האפשרות לשאול את עצמי בשביל מי אני עושה את זה, ולמה, ומה יש לי מזה, והאם יש לי בכלל ברירה? והשאלות האלו מביאות אותי להסתכל אחרת על מעשה האמהות, כמו ממקום אחר. לרגע אני מרגישה את עצמי ואת הילדים כמו דמויות במשחק מחשב עצום. אלא שבאותו רגע אני מצליחה להיות סוף סוף השחקנית, ולא אותה דמות וירטואלית תלושה שמתרוצצת בינהם. אני בוחרת לאן אני הולכת, וזה איתם, וכן, זה יכול להיות נגד הרצון שלי. והרגע הזה מרגיש כאילו אני רוכבת על איזה גל של שמונה קומות בהוואי.

אז אני מאחלת לכולנו שנמשיך להתאמן איך לתפוס את הגל הזה של ההזדמנות, שהילדים מנפצים לנו אותו לא פעם על הראש, ואנחנו רק צריכות לזהות אותו בזמן, ולתפוס אותו, ולרכב עליו באלגנטיות, יחד איתם. וכמובן, רגעי שקט לא צפויים תמיד מתקבלים בברכה.