הגענו לאילת לפני כשבועיים. הנקודה הדרומית של המסע. מכאן מתחילים לעלות צפונה. חשבנו שנוכל לנוח לרגע ולפגוש כל מיני אנשים אליהם הפנו אותנו. לתומי חשבתי שאילת תצטייר כמו שאני זוכר אותה – עיר של חופש במבצע, של בריחה לרגע, של טיפוסים צבעוניים, תיירים מטוגנים, חבורות נערים מתנודדים ומשפחות לחוצות. מעין רפליקה דרומית הזויה של תל אביב.

אבל הביקור לקח אותנו למקום אחר לגמרי. כמעט עם כל מי שנפגשנו, הדיבור הלך אל הפליטים. זה היה רגע לפני שהתחילו לגרש את הדרום-סודנים וזה התחיל כבר בדרך לאילת, אצל חברים בקיבוץ סמר, אוריאל ושלי אשכנזי.

 

עם האפריקאים מרוויחים יותר

ישבנו בערב במרפסת ובררנו כל מיני כיוונים של מי לפגוש באילת. שלי שלחה אותנו למוזס גדיה, ראש ארגון דרום סודן בישראל. היא מכירה אותו אישית וחשבה שיהיה מענין לפגוש אותו. במסגרת לימודיה לתואר שני בניהול ויישוב סכסוכים היא גם מכירה היטב כל הסוגיה של הפליטים. "בסופו של דבר", היא אומרת. "היה נוח לקבל אותם פנימה. אם לא היו רוצים אותם ומישהו לא היה מחפש איך להרוויח מזה, לא היינו מגיעים למצב הזה. היה פה אינטרס מובהק של בעלי המלונות. הם אמרו את זה, בלי להתבייש, שעם האפריקאים יש להם יותר רווחים, שאף אחד לא מוכן לעבוד בתנאים הללו, לא ערבים ולא ישראלים, וזה חלק גדול מהבעיה".

קבעתי עם מוזס גדיה בתחנת אוטובוס של "סינג סינג". "סינג סינג" זה בלוק עצום ומתפורר שגרים בו בעיקר אפריקאים ומכאן הוא קיבל את הכינוי על שמו של בית הכלא המפורסם. כחמישית מתושבי העיר אילת הם מהגרים מאפריקה וזה מורגש ברחוב. ילד בן 10, ישראלי, עם ילקוט בית ספר, ראה אותי עומד עם המצלמה ומחכה למוזס והתחיל לספר לי בעצמו על שריפות, דקירות, גרזנים. אם הוא לא הגזים, אז המצב פה קטסטרופה וגם אם הוא הגזים, תהיתי על בסיס מה הוא מגזים. בכל אופן, אווירה של חשדנות ומתח יש ב"סינג סינג" ולא פשוט להרים שם מצלמה.

 

ג'סטינה כבר בדרום סודן

מוזס הגיע. העיניים שלו היו רכות ועצובות, אבל הוא חייך והוביל אותי לדירה שלו, של ג'סטינה ושל שלושת ילדיהם. מאז ההחלטה של אלי ישי שהם צריכים לחזור לדרום סודן הוא לא עובד וכמעט שאין מה לאכול. מעט החסכונות נגמרו. בדרום סודן הם לא היו 12 שנה. שנתיים ברחו, 5 שנים חיו במצרים, 5 שנים באילת. למרות העצמאות הטריה, המדינה מפורקת. היא היתה סגורה 20 שנה. אין בה תשתיות לחינוך, לעבודה. אין עתיד. אבל עכשיו, כשאני כותב את זה, כמה ימים אחרי הביקור, ג'סטינה כבר בדרום סודן ומוזס עוד מעט מצטרף אליה. מה יהיה איתם? לא ברור. הרוב מניחים שהם יסתדרו, אבל סביר להניח שהחיים שלהם מעתה יהיו מאבק עיקש להישרדות.

הגירוש של הדרום סודנים הוא עלה תאנה. זה לא יזיז כלום לססטיסטיקה, כי את רוב הפליטים אי אפשר לגרש. מיליונים עוד מתדפקים על הגבול היבשתי היחיד של אפריקה עם מדינה מערבית וספק אם גדר הגבול החדשה תמנע את כניסתם, כמו שאמר לי אחד האנשים שעוסק בבנייתה, "היא פשוט תסנן את החלשים, אבל החזקים ימשיכו להיכנס. כך לגבי הפליטים וכך לגבי הסמים". כנראה שבמציאות עולמית שבה כל בעיה מתגלה כקשורה לאלף בעיות אחרות, הפתרון לא יוכל לבוא מהפרדה וניתוק, אלא רק מתוך חיבור הקצוות ותפיסה כוללת. אנחנו לא צריכים לבנות גדר טובה יותר, אלא לבנות יחס טוב יותר ויחס נכון למציאות הוא כזה שיכול לחתוך בבשר ולהיות הכי מרפא שיש. בדיוק כמו רופא. מצד אחד למנוע בצורה נחרצת את כניסתם של פליטים נוספים ומצד שני לטפל במצוקה של האוכלוסיה הקיימת. ולא, זה לא צריך ליפול על האזרחים. כי התושבים שחיים ביחד עם האפריקאים בשכונות הם אלו שהכי פחות אפשר להאשימם בגזענות. המצוקה של האפריקאים כל כך גדולה שהיא שורפת גם אותם. ומצד שני, את מגדה ווטס, ניצולת שואה ואמנית בובות מדהימה בת 83 מאילת, זה לא מענין. "כל פעם שזורקים ביצה על כושי, אני מרגישה מה עשו לי אז", היא אומרת. "גם אני לא הייתי שייכת, אבל לא הייתי אשמה. גם הם לא אשמים. הם באו לפה כי הם חיפשו אוכל, כי הם רצו לחיות, אז מה, הם אשמים?"