הדפסה
לכתבה באתר
>> צפו בכל התוכניות של ערוץ האופנה הישראלי ב-HOT
תחושת האאוטסיידריות שמלווה את הצלמת תמר קרוון מאז שהיא זוכרת את עצמה, החלה להיפרם כמו תפר רופף בשבוע האופנה TLV שהתקיים בנובמבר האחרון. "רק אז נפל לי האסימון והופתעתי לגלות שהאנשים בתעשיית האופנה מתחלקים לשניים: המפלצות והמקסימים. עד אז חשבתי שכולם מפלצות", היא אומרת בטון סרקסטי שמזוהה איתה.
בעשרים השנים האחרונות פעלה קרוון כסמן שוליים עקבי, והתוותה קו צילום בלתי מסחרי ואאוטסיידרי, אולם בשנתיים האחרונות עושה רושם שהיא יוצאת מהגבולות של עצמה והופכת אט אט לאייקון אופנה הפועל מלב המיינסטרים הישראלי - תחילה עם מדור האופנה "הבוטיק", שפורסם מדי שבוע במוסף 7 ימים בעיתון של המדינה, ולאחרונה עם תוכנית טלוויזיה שבועית בערוץ האופנה הישראלי, שם היא מארחת ידוענים/חברים כמו קרן מור, אילנה ברקוביץ', אנחל בונני, שי אביבי, דאנה איבגי ואחרים, לשיחה וצילום. סוג של קפה ומאפה, אבל אחרת.
"אתה חושב שיש סביבי הייפ?!", היא תוהה. "ההייפ היחיד שאני מרגישה סביבי זה שמצלמים אותי כל הזמן באירועים, בעיקר בגלל האופן שבו אני מתלבשת. אישית, זה מבדר אותי. אני בת 44 וחיה חיים שאין בהם שום זוהר. אני עושה פדיקור מניקור בעצמי על הדלפק במטבח, לא נוסעת לחופשות בחו"ל בתדירות שאני רוצה, ועובדת מאוד מאוד קשה כדי לסיים את החודש. אבל אני מאוד מאוד אוהבת את החיים שלי. זאת גם הסיבה שאני ישנה רק ארבע שעות בלילה, כי אני כל הזמן בעשייה ועם רעב תמידי: רעבה לאוכל, רעבה לאהבה, רעבה לפריטי אופנה".
לא פלא שיש אנשים שמתהלכים בתחושה שאת אנורקסית.
"אין לי כוח להתעסק בזה יותר. היום כששואלים אם אני אנורקסית, אני עונה כן. פעם עוד הייתי מתרצת ואומרת לאנשים, 'לא, אני אוכלת'. היום שיחשבו מה שהם רוצים".
דווקא עושה רושם שאת מאוד מתאמצת לפרט מה את אוכלת. בפייסבוק שלך את מציגה תמונות ותפריט מלא של מה שבישלת בתכיפות די גבוהה.
"הצילומים על אוכל הם מהמקום האסתטי, בדיוק כמו שאני מצלמת בגדים. אבל זה כן נושא שמעסיק אותי. שנים הייתי בתת משקל, ולצבא כמעט שלא גייסו אותי בגלל זה. נראיתי כמו בן. רק כשעליתי 22 ק"ג בהיריון עם איתמר (בנה בן ה-12 מהמוזיקאי עודד פרח, א"י), הרגשתי הכי סקסית. זה היה השלב שבו עברתי מטום בוי לאישה. פתאום נהיו לי ציצי ותחת. אני אוהבת כשיש מה לתפוס אצל אישה".
סוגיית דימוי הגוף שמלווה אותה מאז ומעולם לא השאירה אותה אדישה לפולמוס שהתקיים כאן, בערוץ האופנה של Xnet, בין הדוגמנית ואשת יחסי הציבור דנה פרימן, לדוגמנית המלאה ומנחת הקבוצות ריי שגב. "הפריע לי שמישהי כמו דנה פרימן אומרת שלהיות שמן זה מחלה. באותה מידה אפשר לומר שגם אנשים רזים זאת מחלה. אם יכולתי היום לבחור להיראות כמו דנה פרימן או כמו ריי שגב, ברור שהייתי בוחרת בריי. כל חיי נראיתי כמו טום בוי וחלמתי להיראות כמו אישה".
נשיות, נשים ומה שביניהן, הם נושאים שמלווים את קרוון גם בעבודותיה כצלמת אופנה ואמנות. ביום חמישי הבא היא תציג שש עבודות צילום חדשות שעשתה מ-2007 ועד היום, בתערוכה הקבוצתית "גובה העיניים" (אוצרת: ים המאירי, נעילה: סוף אוגוסט), בגלריה פיינברג פרוג'קטס בתל אביב. זוהי תערוכה ראשונה של קרוון מאז נפרדה מגלריה רוזנפלד לפני כשש שנים. "יחסיי עם עולם האמנות אמביוולנטיים. זה קשור מן הסתם לאבא שלי (חתן פרס ישראל, הפסל הנודע דני קרוון, א"י), אבל גם לעולם האמנות בישראל", היא רושפת בפתח שיחתנו. "כל פליץ שעושה קו עיפרון על הקיר קורא לעצמו אמן. אני מאמינה בעבודה קשה לאורך זמן. באנשי כפיים".
באיזה שלב הרגשת שהתנתקת מהצל של אביך?
"אף פעם לא חייתי בצלו של אבי. גדלתי כמישהי שידעה שהיא מוכשרת במה שהיא עושה. בגיל שש כבר צילמתי ויצרתי לעצמי קטלוג. ההורים שלי גידלו אותי בתחושה שכל מה שאחליט לעשות זה בסדר. בגלל זה אני גם לא מפחדת להתנסות בכל מיני תחומים: כתבתי ספר ילדים ("אמא רוצה לישון", א"י), ביימתי קליפים, צילמתי קטלוגים, ועכשיו אני עושה סרט תיעודי על אבא שלי. בא לי גם לביים סרט עלילתי באורך מלא ואולי גם לעצב בגדים. אני רק צריכה את הזמן".
קרוון נולדה בישראל, אבל בעקבות עבודתו של אביה העבירה חלק גדול מילדותה בין פריז לפירנצה. ילדת סנדביץ' בין שתי בנות, שמצאה באופנה מקלט לחוסר הביטחון העצמי שלה. "חטפתי הרבה כאפות בגיל ההתבגרות, והאופנה הסיחה את דעתי. אופנה היא סוג של פרוזאק עבורי, מסלק דיכאון מיידי. שילוב צבעוני של בגדים עושה לי מצברוח טוב. זאת ההגנה שלי. שם אין לי שום פחד". לתשוקה לאופנה אצל קרוון ניתן להציע גם הסבר פסיכולוגי של יצר הישרדותי הטבוע בגנים שלה, אולם היא דוחה אותו על הסף. "סבתא שלי הצילה את החיים שלה ושל אימא שלי בשואה, מאחר שהיא ידעה לתפור שמלות מדהימות. אימא שלי ירשה את זה ממנה, ובתקופה שלהורים שלי לא היה גרוש היא היתה תופרת לעצמה בגדים מתוך מגזינים".
לראיון היא מגיעה במכנסי צינור אדומים וחולצה כחולה מכופתרת עם הדפס לבבות אדומים. חובבי אופנה מושבעים מכירים את קרוון ממדורי השטיח האדום, בהם היא מככבת בציוניה הגבוהים. הופעותיה מתאפיינות בפרץ צבעוניות בלתי נשלט, ובשילובים יצירתיים בין בגדי מעצבים לפריטי וינטג'. צריך הרבה אומץ להתלבש כמו קרוון, ובעיקר עין טובה שמאפשרת לה להרכיב מערכות לבוש מופרעות שנראות טוב רק עליה. למרות הסופרלטיבים שהיא מקבלת מקולגות, ברחוב הישראלי היא עדיין קשה לעיכול, בעיקר הודות למכנסונים הקצרצרים שהיא דוגמת ביומיום. "לפני שנה אמא בבית הספר של איתמר פנתה אליי ואמרה: 'את לא חושבת שבגילך הגיע הזמן ללבוש מכנסיים יותר ארוכים?".
ומה ענית לה?
"נראה לך שעניתי לה?!".
בארבע וחצי השנים האחרונות נמצאת קרוון בזוגיות עם אבי שניבאום, 30, עורך תרבות במגזין "טיים אאוט תל אביב", הצעיר ממנה ב-14 שנה. "אם אתה חושב שאני קוגרית, אתה טועה", היא עונה בטון מצטדק. "הוא זה שהתחיל איתי. לא אני איתו". למרות הזוגיות היציבה, קרוון דוגלת בהפרדת כוחות והשניים מתגוררים בדירות נפרדות. לפי קרוון, הסיבה לכך היא שאינה רוצה שיקחו אותה כמובן מאליו. "אני טיפוס מאוד רומנטי, וכל מערכות היחסים שלי הן ארוכות טווח", היא מסבירה. "החבר הראשון שלי היה רק בגיל 20, ועד אז הייתי חולמת בהקיץ על מערכות יחסים. זאת גם הסיבה שמעולם לא עשיתי סטוצים, והקשר הקצר ביותר שהיה לי נמשך שלושה חודשים. אני חושבת שזה קשור להתנהלות שלי כאדם. כמו שאני טוטאלית באופנה - ככה אני גם במערכות יחסים".
לאחר שירות צבאי פנתה קרוון ללימודי תקשורת חזותית בבצלאל, אותם סיימה בשנת 1992. שנתיים לאחר מכן חנכה יחד עם העיתונאית נילי לנדסמן והסטייליסטית הצעירה אילנה ברקוביץ את מדור האופנה המיתולוגי "הצעקה האחרונה" ז"ל, שפורסם במקומון העיר. במשך למעלה מ-5 שנים שימש המדור כתנ"ך האופנתי של צעירי אוף-שינקין, והצליח ללכוד באופן מדויק את השיח האופנתי של הבועה התל אביבית, שחלמה באותם ימים על מגזינים כמו "דה פייס" ו"פרפל מגזין", ונאלצה להסתפק בזרזיף של בגדי מעצבים שעשו עלייה לכיכר המדינה.
למרות שהיא מוכרת בעיקר כמתלבשת טובה, בדברי הימים של האופנה הישראלית שמור לקרוון מקום של כבוד כמי שהציגה בתצלומיה משנות ה-90 את האופנה התל אביבית המעודכנת ביותר, שעה שהמיינסטרים הישראלי עוד התרגש מהתלתלים של עמית מכטינגר. קרוון צילמה "נון-מודלס" כמו דאנה איבגי, הרקדנית רננה רז, או אשת חיי הלילה תיאודורה – רובן ככולן מעולם לא חייכו למצלמה שלה.
"במדור 'הצעקה האחרונה' לא היתה לי אג'נדה", אומרת קרוון, שהיתה בין הראשונים בארץ לאמץ שפה של צילום אופנה פסאודו-תיעודי שרווחה במגזינים זרים. "חוץ מאבי גנור (אמן וצלם, א"י) שתמיד אמר לי שאני עושה משהו אחר ושלא יפילו את רוחי, מסביב תמיד שמעתי שאני צלמת נוראית ושאני לא יודעת לצלם, כי ב-94' לא צילמו ככה בישראל. נסעתי לחודש ללונדון לנסות את מזלי, ולמרות שמאוד אהבו את מה שאני עושה, לא יכולתי להעתיק את מקומי לשם. ולהזכירך, ב-94' עוד לא היה אינטרנט".
גם לא הפכת לצלמת כוכבת. למה בעצם?
"תגיד לי אתה. תמיד שמעתי מחברות מסחריות שאני אמנותית מדי, מוזרה מדי. למרות שצלמים אחרים עושים את מה שאני עושה כבר שנים. יש לי חבר שעובד במשרד פרסום וסיפר לי שהם לקחו תמונות שלי, הראו לצלם שהם עובדים איתו וביקשו 'תעשה לנו תמר קרוון'. אני לא ממורמרת חלילה, ועשיתי קטלוגים למעצבות כמו דינה גלס ונעמה בצלאל. אבל כנראה שאני לא חלק מהקליקה הנכונה, וזה לגמרי מבחירה".
את התיקון למדור המיתולוגי ולסלידתה מהתעשייה, עושה קרוון בחודשים האחרונים בתוכנית הטלוויזיה בהנחייתה "עקבים וכוכבים" בערוץ האופנה הישראלי. פורמט התוכנית נתפר בדיוק למידותיה: שיחה אישית ארוכה ומספר דקות של צילום. המצולמים: בעיקר חברים של קרוון, למשל, הסטייליסטית והמעצבת אילנה ברקוביץ', השחקנים שי אביבי וקרן מור, הדוגמנית והאמנית רונית יודקביץ' ואחרים. עם חברים כאלה, מי צריך כוכבים. "בעיניי הם לא סלבס, אלא אנשים שעבדתי איתם לאורך השנים", היא אומרת. "אני מצלמת ומלבישה אנשים שהם הטעם שלי. דווקא ב-'7 ימים' צילמתי אנשים שהכרתי פחות, כמו עמית פרקש המדהימה. היא החזירה אותי לימים הראשונים של 'הצעקה האחרונה'. אתה חושב שיש סביבי הייפ? היא בכלל לא הכירה אותי, וביקשה לראות עבודות קודמות שלי. בעיניי זה מקסים".
תעשיית האופנה סוערת בחודשים האחרונים בעקבות חוק הפוטושופ. איך לדעתך זה ישפיע עליך כצלמת?
"החוק הזה הוא בולשיט. הפוטושופ כבר נוצר, אי אפשר ללכת אחורה בזמן. נכון שיש תמונות שגורמות לי להקיא, כשמרטשים נשים עד שאי אפשר לזהות פופיק או בית שחי. אבל נשים קוראות מגזינים כי הם מייצרים עבורן פנטזיה. אף אישה לא רוכשת מגזין כדי לראות צלוליט. נקודה. בשביל זה יש לה את המראה בבית".
